מאפייני בראשית-נח

בהקשר העיון בריבוד ארוך-הטווח, עסקנו בהיבטים כלליים של ריבוד זה, הנוגעים בין השאר לפרשות בראשית-נח. כאן נצלול לעומק סיפורי פרשות אלה (ליתר דיוק: עד חטיבת תולדות שם, המסתיימת בלידת אברהם – י"א, כו).

אך תחילה, נעיר על מה שמאפיין אותן – על שתי הבחינות של הריבוד ארוך-הטווח – בשונה מהמשך ספר בראשית.

פרשות בראשית-נח עוסקות בתקופה שלפני האבות. באופן ראשוני ובולט הן מתאפיינות בתכנים ובמסרים אוניברסליים בעיקר, דהיינו, שאינם עניין דווקא לישראל אלא לכלל בני אדם, אף לשאינם בני ברית.¹⁶¹ בכך, הן שונות מהרוב המוחלט של פרקי התורה ומרוב התנ"ך בכלל. ניכר גם קצב התקדמות מהיר יחסית: בשתי פרשות בלבד – עשרים דורות על פני כ-2000 שנה.

מאפיינים אלה נובעים, כמובן, מהתקופה שבהן הפרשות עוסקות. העידן שלפני האבות הוא העידן שלפני עיקר סיפור התורה המתמקד בברית עם ישראל ועם אבותיו, כך שניתן לומר שפרשות אלה כוללות את הפרה-היסטוריה של סיפור התורה ושל עם ישראל. התורה בפרשות אלה מוסרת סיפורים שונים, מסוגים שונים, המתאימים לעידן זה ושניתן להשתמש בהם ללמד מסרים מתאימים, דהיינו בעיקר אוניברסליים.

נסקור מספר מאפיינים כלליים נוספים של פרשות אלה.

אהיסטוריות בסיפורים שלפני האבות

ב'תורה ומדע במעשה בראשית' הסקנו שסיפור מעשה בראשית על כלל פרטיו כנראה אינו מהווה היסטוריה ריאלית. ב'גבולות ההיסטוריוּת בסיפורי התורה' הרחבנו קביעה זו לפרקים א'-ה', וביססנו את האפשרות התיאורטית של אהיסטוריות אף מעבר לזה. והצענו, שייתכן, שיש להבדיל בין עיקריהם של אירועים המצטיירים כמרכזיים בהקשר עולמי או לאומי ושאירעו קרוב יחסית לזמן מסירת התורה, שהם היסטוריים מן הסתם, לבין פרטיהם ולבין אירועים שוליים או רחוקים יותר, שביחס אליהם יש יותר סבירות לאפשרות לפחות של אהיסטוריות.

להצעה זו, סיפורי פרשות בראשית-נח, המתארים דברים שאירעו, לפי המסופר בהם, זמן רב לפני כתיבתם, הם מועמדים טבעיים להיות סיפורים אהיסטוריים, שערך האמת שלהם נעוץ במסריהם ומשמעויותיהם ולא בקונקרטיות של פרטיהם כתיאורים ריאליים.

לזה יש להוסיף, שלפחות עבור חלק מהסיפורים בפרשות אלה, יש סיבות מקומיות לראות אותם כאהיסטוריים. כך, כאמור, לעניין חמשת הפרקים הראשונים, המניחים את היווצרות העולם והאדם לראשונה כעשרים דורות לפני האבות, בסתירה למה שמה שעולה מתמונת העולם המוכר לנו והנמצא בו. וכך בתוך חמישה פרקים אלה, ספציפית בסיפור גן עדן, המספר על נחש מדבר, בלי שום אפיון של דבר זה כנס מיוחד ובלי שום רמז לשינוי מאוחר יותר ביכולת הדיבור של נחשים. ובפרק ד' מדובר על 'לטש כל חרש נחשת וברזל' (כב) – ביחס לתקופה שהיא הרבה לפני הממצאים הארכיאולוגיים המוקדמים ביותר של ברזל בעולם. וגם מעבר לחמשת הפרקים הראשונים, קיומם של נפילים, דהיינו ענקים (במדבר י"ג, לג), שלפי המסופר בפרק ו' (ד) רלוונטי גם למציאות מאוחרת יותר (ראה 'פסוק ד'), אינו מוכר לנו מעולמנו ולא מממצאים עתיקים, ואף ההסבר הניתן שם לקיומם איננו נראה ריאלי (ראה ' 'בני האלהים' '). וסיפור המבול מספר על החזקת התיבה את כל מיני בעלי החיים הקיימים ומזונותיהם – דבר שבדרך הטבע הוא בלתי אפשרי בעליל – וזה, ללא התייחסות לעניין זה בתור נס; דווקא דברים אחרים בסיפור מיוחסים להתערבות אלוהית.¹⁶² סיפור המבול, עם התפתחות העמים אחריו, מבני נח, כמתואר בפרק י', גם אינה תואמת ממצאים מוכרים שמעידים על קיום העם המצרי ואחרים הרבה לפני הזמן שהמבול מיוחס אליו; ואירוע כמבול היה צריך להשאיר עקבות בעולם, באופן שאיננו תואם ממצאים מוכרים.

מכל זה נראית ההשערה שבאמת סיפורי התורה שלפני האבות הם אהיסטוריים לחלוטין. גם בסיפורי האבות ומהם ואילך ייתכנו פרטים אהיסטוריים, ומכל מקום, כפי שכבר נימקנו, שם מדובר בתקופה היסטורית ובדמויות היסטוריות, שעובדתיותן ההיסטורית היא קריטית למשמעויותיהן. סיפורי האבות הם תחילת ההיסטוריה של ישראל ושל בריתו עם ה'; הפרקים שלפני האבות הם קדם-היסטוריים ומשום כך אהיסטוריים.¹⁶³

לגבי חלק מהסיפורים, מסתבר שהאהיסטוריות איננה רק הנחה חיצונית, אלא הסיפור באופן די שקוף כתוב כמעין אגדה קדומה, ומצופה מהקורא להבינו ככזו באופן ישיר ומיידי. סיפורים ספציפיים אלה אינם היסטוריים אפילו בהנחותיהם הפנימיות, ודבר זה מתבטא בסגנונם ובאופי תכניהם. על כך עוד נדבר, בהקשר סיפור גן עדן (ב'אופי סיפור גן עדן') ובהקשר סיפור המבול (ב'הקדמה לסיפור המבול: רקע ספרותי ואופי ספרותי'). סיפורים אחרים בפרשות אלה כן כתובים בצורה ספרותית של היסטוריוגרפיה, שהתבוננות בנתוניהם הפנימיים מראה שהם מספרים תוכן היסטורי וכך צריכים להיקרא (במיוחד, הרשימות השושלתיות בספר תולדות אדם – ראה כאן), מסיבות שכבר דיברנו עליהם (ב'משמעות בחינת שם אלוהים'); ועדיין, כאמור, מסתבר שבפועל אינם היסטוריים.

את הסיפורים משני הסוגים יש להבין כאמצעים להעברת מסר ומשמעות, ואת ערכם לחפש במישור זה.

זיקה לספרות המזרח הקדום

רבות נכתב על זיקה ספרותית של סיפורים שונים בפרשותינו לספרות המזרח הקדום, ובמיוחד לספרות מסופוטמית. אכן, קיימות זיקות ברורות כאלה. אך יש לחדד שקיימים סוגים שונים של זיקה, שממלאים תפקידים שונים.

המקרה הבולט ביותר של זיקה ספרותית בתורה לספרות המזרח הקדום הוא סיפור המבול, שממש נוטל שלד סיפורי שלם מתוך אגדה קדומה, כמובן תוך שינויים משמעותיים, כאילו התורה מוסרת את גירסתה לאגדה ידועה; עוד נרחיב על שימוש סיפור המבול באגדה הקדומה (ראה 'הקדמה לסיפור המבול: רקע ספרותי ואופי ספרותי'). וכנראה, גם סיפור גן עדן התבסס באופן משמעותי על אגדה או אגדות קדומות, אף שאינן בידינו (ראה 'אופי סיפור גן עדן').

כאמור, קיימים גם סוגי זיקה אחרים של דברים בפרשותינו לספרות קדומה, בתפקידים שונים.

יש מקרים שבהם התורה כלל איננה משתמשת באופן מכוון ומשמעותי בדברים מתוך הספרות הקדומה, אלא שמספרות קדומה אנו למדים על תפיסות ומאפיינים תרבותיים קדומים שלאורם דברי התורה מתפרשים ומובנים. כבר ראינו דוגמא כזו: ביחס לתפיסת העולם הטבעי, ככולל רקיע מוצק המחזיק אוצר מים עליונים (על יד הערה 18 ובה). במקרים כאלה, הספרות הקדומה אינה משמשת את התורה, ורק אנחנו משתמשים בספרות הקדומה להבנת רקע תרבותי כללי שהתורה מתחשבת בה.¹⁶⁴

יש מקרים שבהם ניתן לזהות בספרות הקדומה דפוסים סגנוניים שהתורה משתמשת בהם. כך, לדוגמא, בעניין סגנון פתיחה בתיאור זמן בריאה (ראה הערה 965). במקרים כאלה, כנראה מדובר רק באימוץ מוסכמות ספרותיות בעלי ערך סגנוני בלבד, ואין מהם תרומה משמעותית להבנת משמעות.

מקרים משמעותיים יותר הם אלה שבהם התורה כנראה מכוונת באמצעות תוכן או סגנון לרמוז לספרות שהיתה מוכרת לקוראים, ולהעלות בלב הקוראים את האסוציאציות לספרות זו, כאמצעי להעברת מסר ומשמעות. המקרים שפתחנו בהם, של המבול וסיפור גן עדן, שבהם התורה ממש אימצה תכנים סיפוריים לתוך סיפוריה, הם דוגמאות לכך, ונציע מקרים נוספים.¹⁶⁵ במקרים כאלה, הבנת הרקע הספרותי תורמת תרומה ניכרת להבנת משמעותה ומסריה של התורה.

קאסוטו ואחרים בעת החדשה הרבו לדבר על תפקיד שלילי בעיקרו של שימוש בתכנים מספרות המזרח הקדום, של דה-מיתולוגיזציה, דהיינו שילוב דמויות וסמלים בסיפור התורה, שבהקשר תרבות המזרח הקדום היו מעורים בתפיסות מיתיות-אליליות, והתורה מעבדת אותם להקשר תיאולוגי מונותיאיסטי. אנחנו נעיר על תופעות כאלה,¹⁶⁶ אבל בעיקר נחפש תרומות חיוביות למסרים המקומיים של התורה בסיפורים הרלוונטיים.

אטיולוגיה

פרשות בראשית-נח מלאות באטיולוגיות, דהיינו, בהסברים סיפוריים להיווצרותם של תופעות טבעיות ותרבותיות מן העולם המוכר.

כמובן, חלק מהסיפורים עוסקים באופן מפורש ומרכזי ביצירה ובהיווצרות. כך, מעשה בראשית באופן מובהק. גם בסיפור גן עדן יצירה ואטיולוגיה הן תופעות מרכזיות ומפורשות: הוא כולל לשונות יצירה מפורשים, וגם מרבה לספק הסברים נוספים לתופעות טבעיות וחברתיות שונות (ראה להלן). סיפורים אחרים בפרשותינו עוסקים באופן מפורש ומרכזי בהסבר התרַבות האנושות, התפתחות העמים ותפוצתם. וסיפור כינון בבל, כשם זה כן הוא באופן מפורש ומרכזי לסיפור (ראה 'הקדמה: אופי הסיפור'), והוא אף מספר על חידוש הבידול השפתי בין בני אדם ותפוצה גיאוגרפית שלהם בעולם.

אך גם בסיפורים אחרים, שאין עניינם המרכזי יצירה וכינון, משולבים יסודות אטיולוגיים.¹⁶⁷

כך, מספר תופעות בפרק ד' (ראה 'הקשר ואפיון ספרותי'). ולפי מה שנציע, פרק ה' מציע הסבר לתופעת המיתה (ראה לפני הערה 517). סיפור בני האלוהים ובנות האדם מסביר את קיום הנפילים המוכרים לישראל (ראה 'פסוק ד'). בסוף סיפור המבול מוסברת תופעת הקשת בענן (ראה הערה 639); אטיולוגיה אפשרית נוספת בסיפור המבול תוצע ב'ביטול העונות במבול'. לאחר מכן מסופר גם על חידושי תופעות נטיעת כרם והפקת יין (ראה סביב הערה 727 ובה) וכיבושים אימפריאליסטיים (ראה 'נמרוד הגיבור בארץ'). סיפור כינון בלל כולל, מלבד החידושים המרכזיים האמורים, גם חידוש טכנולוגי של לבנים שרופות-כבשן (ראה 'פירוש 'ונשרפה לשרפה' ') וחידוש שיטת בניה בלבנים אלה עם חמר.

האטיולוגיות השונות הן מפורשות במידות שונות, ומרכזיות במידות שונות לסיפורים שבהם הן מופיעות. יש מהן שהן נקודות שוליות בהקשר סיפור רחב יותר; אחרות הן מפורשות יותר (כבפעולת יצירה מפורשת, או בנימוק מפורש כ'על כן...') או מרכזיות יותר לסיפורים שבהם הן נמצאות. במקרים מהסוג הראשון, מסתבר שהאטיולוגיות אינן תורמות בהכרח למסרים של הסיפורים שבהם הן מופיעות, אלא מדובר באמצעי ספרותי אופייני לכלל הסיפורים בפרשות אלה, בתור סיפורי העולם העתיק, הראשוני, שבהם נוצרו ונקבעו מרכיבי העולם המוכר. מקרים מהסוג השני, לעומת זאת, תורמות באופן ישיר למסרי הסיפורים.

מיתוסים קדומים של אומות העולם הסבירו תופעות טבעיות ותרבותיות על פי הקשרים אליליים; בסיפורי פרשות אלה, התורה מספקת אלטרנטיבות המתאימות לדרכה (דה-מיתולוגיזציה). הסבר התופעות הטבעיות והחברתיות בעולם המוכר הוא כנראה צורך אנושי כללי, שהתורה באה למלא אחריו לפי דרכה ובתכנים המתאימים למסריה. לפעמים התורה משלבת הסברים כאלה באופן נקודתי ואגבי, ולפעמים משתמשת בהם בצורה יותר מפורשת או מרכזית, הכל לפי צורכי המסרים והמשמעויות של כל סיפור וסיפור.

עד כאן, מה שניתן לומר על פרשות אלה באופן כללי בשלב זה. נעבור לפרש את הסיפורים לגופם.