ספר תולדות אדם

בהקשר זיהוי חלקי הריבוד ארוך-הטווח (ב'פרקים ד'-ה' בריבוד ארוך-הטווח' וב'פרק י"א בריבוד ארוך-הטווח'), זיהינו את כותרת 'זה ספר תולדת אדם' (ה', א) כמתייחסת לכמעט כל פרק ה' (למעט רק: כד₁, כט⁴⁹⁴) עם שני הפסוקים האחרונים בפרק ט' (כח-כט); וגם את כותרת המשנה 'אלה תולדת שם' (י"א, י) ומה שמופיע תחתיה בפרק י"א. ושייכנו את הספר לבחינת שם אלוהים.

לקראת סוף פרק י"א, מופיעה כותרת נוספת (כז): 'ואלה תולדת תרח', ובעקבותיה פרטים בעניין משפחת תרח ותחילת סיפור מסע משפחת תרח לארץ כנען. גם את זה שייכנו (ב'תולדות תרח ותחילת פרק י"ב בריבוד ארוך-הטווח') לבחינת שם אלוהים. אולם, אף הפרטים בעלי אופי ביוגרפי בו הם ברובם שונים באופיים מהפרטים ברשימות השושלתיות של ספר תולדות אדם, והסברנו אותם (לעיל) כשייכים דווקא להקשר הסיפורי ותורמים לו. לכן מסתבר שכותרת 'ואלה תולדת תרח' וממנה ואילך כבר אינם חלק מספר תולדות אדם, אלא יחידה סיפורית עצמאית.⁴⁹⁵

נמצא, שהמובאה מספר תולדות אדם, וספציפית, מחטיבת תולדות שם שלו, מסתיימת בפסוק 'ויחי תרח שבעים שנה, ויולד את אברם את נחור ואת הרן' (י"א, כו).

כבר עסקנו בפרטים הבודדים מתוך פרק ה' השייכים לבחינת שם הוויה (בעיקר, ב'בין בני קין לבני שת: חנוכים ולמכים'). כאן נעסוק בתכני ספר תולדות אדם, בהקשר בחינת שם אלוהים. כפי שנראה, חלק מהמשמעויות שנמצא בו גם תורמות למשמעות בחינת שם אלוהים בכלל.

הקדמה: ספר תולדות אדם, תיחומו ואופיו

כאמור, ספר תולדות אדם המופיע תחת הכותרת 'זה ספר תולדת אדם' (ה', א), כולל את פרק ה' (כמעט כולו) עם סוף פרק ט' (כח-כט); ואת מה שמופיע תחת כותרת 'אלה תולדת שם' בפרק י"א (י"א, י-כו). והוא שייך לבחינת שם אלוהים.

עיקר התכנים בספר תולדות אדם הוא שתי רשימות שושלתיות, שסיפור המבול מפריד ביניהם. רשימה אחת היא מאדם דרך שת עד נח, בפרק ה' (עד סופו, עם אזכור הולדות בני נח) עם סוף פרק ט' (סיום וסיכום שנות נח; בדילוג על סיפור המבול, שאף מה ששייך ממנו לבחינת שם אלוהים איננו שייך למובאתה מספר תולדות אדם). ורשימה שניה היא משם בן נח ואילך, בפרק י"א.

לאור מסקנה זו של שיוך שתי הרשימות לספר תולדות אדם, בכותרת 'זה ספר תולדת אדם' 'זה' מתייחס אל הספר השלם, הכולל את שתי רשימות התולדות, ולפי זה 'אדם' הוא מין האדם הכללי. אך נוסף לזה, כיוון שלרשימה השניה כותרת עצמאית 'אלה תולדת שם', המציין את שם נציג הדור הראשון ברשימה, גם הרשימה הראשונה מצד עצמה ראויה לכותרת ספציפית מקבילה שתציין את שם אדם האיש. עולה, שבכותרת 'זה ספר תולדת אדם' 'זה' מכוון גם באופן ספציפי לרשימה הראשונה, ו'אדם' הוא גם שמו הפרטי של אדם הראשון. כך נמצאת דו-משמעות מכוונת בכותרת זו, כלומר: מכאן ואילך הוא ספר תולדות המין האנושי, בני האדם, החל משושלתו של אדם הראשון.

כמעט כל תכני שתי הרשימות במובאות מספר תולדות אדם הם בעלי אופי טכני ומונוטוני, רצף קטעים בעלי מבנה חוזר קבוע, כאשר מה שמשתנה מקטע לקטע הוא לרוב רק שמות ומספרי שנים. בכל זאת, כפי שנראה, תשומת לב לנתונים הספרותיים תחשוף מסרים ומשמעויות שאינם נראים במבט ראשון, ושמשתלבים היטב במשמעות בחינת שם אלוהים ואף מלמדים עליה.

כפי שהסקנו (לעיל), הרשימות השושלתיות מהוות יחידה ספרותית אוטונומית שהתורה מקפידה על הבאת כולה, גם כאשר חלק מתכניה מיותרים לאור דברים אחרים בבחינת שם אלוהים. והסברנו, שלאור הקפדה זו על שלמות רשימת 'תולדת אדם' נראה להבין את משמעותו של 'ספר תולדת אדם'. התורה בבחינת שם אלוהים מתארת מעין מגילת יוחסין עצמאית (לאו דווקא ארוכה מאוד) שהתורה הולכת ומצטטת ממנו קטעים שלמים; מגילת יוחסין זו מכונה כאן 'ספר תולדת אדם' (המילה 'ספר' משמשת לכל דבר כתוב ואפילו קצר, כאגרות ושטרות, כדוגמת דברים כ"ד, א; ירמיהו ל"ב, י). לשם הדגמה, התייחסות מפורשת לספר כזה נמצאת בנחמיה ז', ה ואילך: 'ואמצא ספר היחש העולים בראשונה ואמצא כתוב בו: ...'.⁴⁹⁶

משום כך, אומנם מתקיים רצף סיפורי בין ספר תולדות אדם לבין יתר הבחינה (דהיינו: אין סתירות ביניהם), אבל פרטים נכפלים בו לשם הקפדה על שלמות המובאה, הכפלות שמשום כך אינן ייתורים. הכפלות כאלה מופיעות בפתיחת פרק ה' – בחזרה על דברים הידועים מפרק א'; ובסוף פרק ה' – בהכללת הולדת בני נח ושמותיהם למרות שיהיה צורך לספר שוב פרטים אלה בפתיחת סיפור המבול.

ציור זה של הבאה מספר אינו מכריח שבאמת היה קיים ספר ריאלי קדום כזה לפני שנכתבה התורה. וגם נראה באמת שלא היה ספר עצמאי כזה, שהרי פסוקי הפתיחה של המובאה מבוססים באופן ברור על סיפור בריאת אדם במעשה בראשית, ואינם באמת יכולים לעמוד בפני עצמם ללא מעשה בראשית – קורא שאינו מכיר את ברכת ה' לאדם במעשה בראשית (א', כח) איננו יודע מה תוכן הברכה הנזכרת כאן בפתיחת ספר תולדות אדם (ב):

זכר ונקבה בראם, ויברך אתם, ויקרא את שמם אדם ביום הבראם.

ובלי הכרת ברכת 'פרו ורבו', הקורא גם איננו מבין את הקשר של הברכה לכך ש'זכר ונקבה בראם'. בכל זאת התורה בחרה לצייר מובאה ממסמך בעל אופי עצמאי בחלקים המובאים בפרק ה'.⁴⁹⁷

נמצא שלמרות עצמאותו ושלמותו של ספר תולדות אדם, המתבטאות בהכללת פרטים בו אף שהם ידועים ממקומות אחרים, הוא גם עומד ברצף עם בחינת שם אלוהים הארוכה, ובייחוד עם מעשה בראשית, כפי שמתבטא בקטע הפתיחה של ספר תולדות אדם. ממילא, בבואנו לבחון את הנתונים הספרותיים לשם עמידה על המסר והמשמעות, לא נסתפק ברובד משמעות טכני המתאים לספר תולדות אמיתי, אלא נצפה גם למסר ולמשמעות שאינם מקומיים גרידא אלא משתלבים במשמעות בחינת שם אלוהים ומתקשרים ספציפית למעשה בראשית.

מה ראתה התורה, בבחינת שם אלוהים, לנקוט בצורה זו של מובאה מספר עצמאי? ייתכן שזה קשור לצפיפות נמוכה יחסית של מסר ומשמעות ביחס לכמות הטקסט – כאילו לומר לקורא: יש כאן הרבה טכניקה שמשמעותה תלויה בעיקר בעצם קיומה ובמאפייניה הכלליים, ופחות בתכניה הספציפיים הנקודתיים. גם, ציור השימוש בספר מקור, שתפקידו מעקב היסטורי, תורם לריאליזם היסטורי של סיפור בחינת שם אלוהים.

למרות הטכניות האמורה של תכני המובאה, כאמור, קיימים בתכניה מסרים משמעותיים, שאף משתלבים בבחינת שם אלוהים ומוסיפים לה נופך, כפי שנראה.

תבניות השושלות ותפקידיהן הבסיסיים

רשימה שושלתית אינה מוכרחת, מעצם זהותה ככזו, לכלול יותר מאשר רק שמות נציגי הדורות. צא ולמד משושלת בני קין (ד', יח): 'ויולד לחנוך את עירד, ועירד ילד את מחויאל, ומחייאל ילד את מתושאל, ומתושאל ילד את למך'. ואף רשימות שושלתיות אחרות בתורה (אפילו כאן בבראשית – לדוגמא בפרק י' ובפרק ל"ו) ובתנ"ך אינן כוללות את הפרטים המופיעים כאן במובאות ספר תולדות אדם. לכן יש לשים לב לפרטים המופיעים בהקשר כל דור ולעמוד על תפקידיהם.

תבניות בסיס

בכל אחת משתי הרשימות השושלתיות במובאות מספר תולדות אדם יש מבנה כמעט קבוע, בעל מרכיבים קבועים, של המסופר על נציג כל דור. כל מרכיבי המבנה שברשימת פרק י"א נמצאים גם במבנה שברשימת פרק ה', דהיינו הם משותפים לשתי הרשימות; יש מרכיבים שמופיעים רק ברשימה של פרק ה' ולא ברשימה של פרק י"א. אין מרכיבים קבועים במבנה רשימת פרק י"א שאינם מרכיבים גם את המבנה ברשימת פרק ה'.

נרצה לפתוח בהתבוננות במרכיבים המשותפים לשתי הרשימות, שמן הסתם ישקפו רובד בסיסי של אופי הרשימות. משום כך נפתח דווקא בהתבוננות במבנה הרשימה השניה, שבפרק י"א, המשקף את המשותף לשתי הרשימות.

זה לשונה (י-כו):

אלה תולדת שם:

שם בן מאת שנה, ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול.
ויחי שם אחרי הולידו את ארפכשד חמש מאות שנה,
ויולד בנים ובנות.

וארפכשד חי חמש ושלשים שנה, ויולד את שלח.
ויחי ארפכשד אחרי הולידו את שלח שלש שנים וארבע מאות שנה,
ויולד בנים ובנות.

ושלח חי שלשים שנה, ויולד את עבר.
ויחי שלח אחרי הולידו את עבר שלש שנים וארבע מאות שנה,
ויולד בנים ובנות.

ויחי עבר ארבע ושלשים שנה, ויולד את פלג.
ויחי עבר אחרי הולידו את פלג שלשים שנה,
ויולד בנים ובנות.

ויחי פלג שלשים שנה, ויולד את רעו.
ויחי פלג אחרי הולידו את רעו תשע שנים ומאתים שנה,
ויולד בנים ובנות.

ויחי רעו שתים ושלשים שנה, ויולד את שרוג.
ויחי רעו אחרי הולידו את שרוג שבע שנים ומאתים שנה,
ויולד בנים ובנות.

ויחי שרוג שלשים שנה, ויולד את נחור.
ויחי שרוג אחרי הולידו את נחור מאתים שנה,
ויולד בנים ובנות.

ויחי נחור תשע ועשרים שנה, ויולד את תרח.
ויחי נחור אחרי הולידו את תרח תשע עשרה שנה,
ויולד בנים ובנות.

ויחי תרח שבעים שנה, ויולד את אברם את נחור ואת הרן.

בכמעט כל הקטעים העוסקים בנציגי הדורות מופיעים ארבעה משפטים קבועים. משפטים אלה כוללים את שנות חיי האיש נציג הדור עד הולידו את הבן המהווה את החוליה הבאה בשרשרת הדורות; את שנות חייו לאחר הולדה זו; ואת עובדת הולידו בנים ובנות נוספים.

ברשימה זו, חריגות של תוכן מהמבנה הקבוע נמצאות רק בדור ראשון ובדור אחרון – בדורו של שם, שבו נעסוק בהמשך, ובדורו של תרח, שמסיים את המובאה מספר תולדות אדם, תוך הבאה ממנו רק את חייו של תרח עד להולדתו את שלושת בניו. ובקטעים שבהם התכנים זהים – דהיינו, מלבד חלקים בקטעים העוסקים בדורותיהם של שם ושל תרח – לא רק התכנים אלא גם הלשונות זהים; למעט רק שינוי קל בדורותיהם של ארפכשד ושלח, שבהם הקטע פותח בלשון 'ופלוני חי' במקום בלשון 'ויחי פלוני'.

כאמור, רשימת פרק י"א מייצגת תבניות בסיס משותפות לשתי הרשימות. נתבונן בתבניות אלה כעת, ובהמשך נשוב לבחון את התוספות בתבניות רשימת פרק ה'.

גיל ההולדה: רציפות כרונולוגית

על תפקיד יסודי של ספר תולדות אדם ניתן ללמוד מהפרט הקבוע החוזר של ציון שנות חיי נציג כל דור עד להולדת נציג הדור הבא. ברור, שתפקיד עיקרי של דבר זה הוא לאפשר חיבור מספרים אלה לקבלת משך הזמן הכולל על פני הדורות.

אפשרות זו מבטיחה שלד של רציפות כרונולוגית בבחינת שם אלוהים, שנצרכת במיוחד בסיפורים שלפני האבות, שבהם קיימים פערי זמן גדולים בין סיפורים עיקריים. הקורא יכול לחבר את השנים מאדם הראשון ועד האבות ולחשב את מספר השנים עד לכל דור ואירוע ואפילו עד דורות האבות, הפותחים את הסיפורים המרכזיים שבסיפור התורה.

רציפות כרונולוגית זו יוצרת רצף והמשכיות סיפורית. בהקשר בחינת שם אלוהים, זהו אמצעי ספרותי המאפשר את אופי הסיפור ההיסטורי המתמשך בתור שכזה.

בהקשר שני דורות, מה שמאפשר את חישוב רצף השנים איננו שנות החיים עד להולדה אלא אירוע אחר. ובשניהם, ספר תולדות אדם בכל זאת מציין את שנות החיים עד להולדה, כנראה רק להשלמת המבנה הקבוע החוזר בכל דור.

הדור הראשון כזה הוא דורו של נח. המובאה מספר התולדות בפרק ה' מסתיימת (לב):

ויהי נח בן חמש מאות שנה, ויולד נח את שם את חם ואת יפת.

אולם בפשטות, שם איננו בכורו של נח. שהרי, כאמור בפסוק זה בכורו של נח נולד בגיל 500 לנח, וממילא צריך להיות בן מאה כבר בשנת תחילת המבול, שהיא בשנת 600 לחיי נח (ז', ו, יא); ואילו שם לא הגיע לגיל מאה עד כשנתיים אחר המבול, זמן שבו הוליד את ארפכשד (י"א, י):

אלה תולדת שם:

שם בן מאת שנה, ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול.

כנראה, שם נזכר ראשון בין בני נח רק בגלל חשיבותו כממשיך השושלת המובילה אל האבות.⁴⁹⁸

נמצא, שגיל 500 של נח בהולידו לראשונה איננו תורם לחישוב רצף השנים. אפשרות חישוב רצף השנים מתבססת במקום זה על גילו של נח בזמן תחילת המבול, שהוא כאמור 600, עם הולדת שם את ארפכשד שנתיים אחר המבול, שאורך כשנה, שמזה עולה שארפכשד נולד בשנת 603 לנח. זו הסיבה לכך שהכתוב מציין שלידת ארפכשד היתה 'שנתים אחר המבול'.

למרות זאת, המובאה מספר תולדות אדם בפרק ה' שומרת על קביעות המבנה בנקודה זו של ציון שנות חיי נח עד שהוליד לראשונה.⁴⁹⁹

הדור השני שבו מה שמאפשר את חישוב רצף השנים איננו שנות החיים עד להולדה אלא אירוע אחר הוא דורו של תרח. בהגיעה לדורו של תרח, רשימת תולדות שם מציינת רק (י"א, כו):

ויחי תרח שבעים שנה, ויולד את אברם את נחור ואת הרן.

בדרך כלל המפרשים הניחו שאברהם הוא בכורו של תרח,⁵⁰⁰ ולפי זה גילו של תרח בזמן הולידו לראשונה הוא באמת רלוונטי לחישוב רצף השנים. אולם, הנחת בכורת אברהם מכריחה שאברהם יצא מחרן עוד בחיי תרח, והשאיר את תרח בחרן לבדו – שהרי אברהם יצא בגיל 75 (י"ב, ד₄), ולפי הנחת בכורתו, תרח אז היה בן 145 בלבד, והרי חי אחר כך עד גיל 205 ומת בחרן (י"א, לב).

יש קושי במסקנה שאברהם יצא מחרן עוד בחיי תרח. התורה מציינת את מות תרח עם גילו בזמן מותו: 'ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה וימת תרח בחרן' (שם). כפי שכבר אמרנו, ציון זה איננו שייך למבנה הקבוע של התולדות בפרק, שהרי ציון מוות וגיל בזמן המוות מופיע רק ברשימה השושלתית של פרק ה' ולא ביתר דורות פרק י"א. ומזה נראה, שציון מות תרח עם גילו שייך להקשר הסיפורי הספציפי. אם תרח מת בגיל 75 לאברהם, אז תפקיד ציון מות תרח וגילו במותו בחרן הוא כהסבר להמשך המסע על ידי אברהם ומשפחתו; אבל אם תרח חי לאחר מכן עוד שישים שנה בחרן, מדוע התורה בכלל מציינת את סך שנותיו של תרח ומספרת את מותו? ומדוע התורה מוסרת פרטים אלה לפני שמסופרת יציאת אברהם (ראה רש"י ורמב"ן על י"א, לב)?

גם, לכאורה היה מתבקש לתת הסבר מדוע אברהם יצא והשאיר את תרח לבדו (בבחינת שם אלוהים, שבה אין ציווי לאברהם ללכת); ומדוע לוט הצטרף לאברהם ולא נשאר עם תרח.

לכן נראה ברור, כפי שמשתמע מרצף הדברים בבחינת שם אלוהים, שאברהם יצא בעקבות מות תרח. מסופר שתרח ומשפחתו יצאו ליעד של ארץ כנען, אבל הגיעו לחרן והתיישבו שם (י"א, לא); בהגיעו לגיל 205 תרח מת (לב), ואברהם, אז בגיל 75, החליט להשלים את המסע לארץ כנען, ולקח איתו את כל בני המשפחה ואף את כל רכוש המשפחה שהצטבר בחרן (י"ב, ד_4,1, ה).

ולפי זה, אברהם נולד רק בשנת 130 לתרח, ואיננו בכורו של תרח.⁵⁰¹ אברהם נזכר ראשון בין בני תרח, רק בגלל חשיבותו בהמשך הסיפור – בדומה לשם בן נח שאף הוא נזכר ראשון בין בני נח בגלל חשיבותו להמשך.

נמצא, שחישוב רצף השנים מתאפשר על ידי ציון גילו של תרח בשעת מותו עם גילו של אברהם בזמן זה עצמו, זמן יציאתו מחרן בעקבות מות אביו. כנראה, זו הסיבה היחידה שהתורה מספרת בכלל באופן ישיר ומפורש את מות תרח ואת גילו בזמן מותו, בניגוד לכל הדורות משם ועד נחור, שבהם התורה סיפרה רק את משך חייהם לפני ואחרי הולדת נציג הדור הבא.

למרות כל זה, התורה כן ציינה את שנות חיי תרח עד להולידו (י"א, כו), כדי לשמור על חלק זה של המבנה הקבוע ברשימת תולדות שם.

מכאן גם סיבה, כנראה, לכך שהתורה בבחינת שם אלוהים מציינת את גילו של אברהם בצאתו מחרן לפני סיפור ישיר של יציאה זו – להסמיך, בבחינת שם אלוהים, את גילו של אברהם ביציאתו לגילו של תרח במיתתו, כדי שישתמע שמדובר באותו זמן עצמו, וזה יאפשר את חישוב רצף השנים.⁵⁰²

נמצא, שרציפות כרונולוגית היא תפקיד בסיסי של הרשימות השושלתיות בספר תולדות אדם. ציון שנות חיי נציג כל דור עד להולידו את נציג הדור הבא הוא האמצעי הרווח, אך לא הבלעדי, ליצירת רציפות זו. בהקשר של המבול, ספר תולדות אדם משתמש דווקא באירוע המבול עבור השמירה על הרציפות הכרונולוגית, ולא בלידת שם; בדומה לזה, בחינת שם אלוהים משתמשת עבור שמירה כזו לא בהולדת אברהם, אלא במסעו לארץ כנען. כאמור, בהקשר בחינת שם אלוהים, הרציפות הכרונולוגית מהווה אמצעי ספרותי המאפשר את אופי הסיפור ההיסטורי המתמשך בתור שכזה, וממילא זהו תפקיד בסיסי של מובאת ספר תולדות אדם.

אכלוס העולם: אריכות ימים והולדה מרובה

עבור תפקיד הרציפות הכרונולוגית גרידא, היה ניתן להסתפק בכל דור בציון שנות חיי נציג הדור עד להולידו את נציג הדור הבא ולהשמיט את יתר הפרטים המובאים, ולכתוב רק כדוגמת (עבור רשימת פרק י"א): 'וארפכשד חי חמש ושלשים שנה ויולד את שלח, ושלח חי שלשים שנה ויולד את עבר, ויחי עבר ארבע ושלשים שנה ויולד את פלג...'. הפרטים הנוספים, של מניין שנות חייו של הנציג אחרי הולידו, ועובדת הולידו בנים ובנות נוספים, אינם נצרכים לשם כך. לכן ברור, שמעבר לתפקיד של שמירת רציפות כרונולוגית, קיים תפקיד נוסף לרשימות השושלתיות של ספר תולדות אדם.

ציון שנות חייו הרבות של נציג כל דור אף לאחר הולדת הבן הנזכר בשמו, תוך הולדה של בנים ובנות נוספים – מן הסתם, בנים ובנות רבים, בהתאם למשך הזמן הארוך המוקדש לכך – מספק פתרון לבעיית הצורך בהתרבות גדולה בדורות מועטים יחסית. שהרי לקראת סיפור המבול, שבמהותו מספר על רשעות של החברה האנושית ועל החרבתה, צריכה כבר להתקיים חברה אנושית מלאה; בדומה, סיפורי האבות מתרחשים בתוך סביבה רב-לאומית רחבה. משום כך השושלות כוללות לא רק את גילו של נציג כל דור בעת הולדת נציג הדור הבא, אלא גם שנים רבות של ילודה – להסביר כיצד התאפשר אכלוס העולם, לפני המבול ואחריו, בדורות מועטים.⁵⁰³

כיוון שכך, אין כוונת התורה שאריכות הימים המופלגת ניתנה ליחידי סגולה אלה הנזכרים בלבד. שהרי, במיוחד במאות השנים המעטות בין המבול לבין זמן האבות (לפי מה שהסקנו לעיל, שאברהם איננו בכורו של תרח והיה בן 75 בזמן מות תרח, יש 352 שנה מהמבול עד ללידת אברהם), לא נראה שיש מספיק זמן להתפתחות העמים שנזכרים בסיפורי האבות (ושחלקם מפורטים בפרק י'), אם לא שחיים ארוכים וילודה רבה היו נחלת הכלל. מסתבר שעל הקורא להבין את אורכי חיי האנשים הנזכרים ברשימות כדוגמאות לאריכות ימים ששרתה באנושות בכלל באותן תקופות.⁵⁰⁴

למרות ההפלגה הגדולה באריכות הימים, שיכולה להיתפס כמשווה לספר תולדות אדם אופי לא ריאליסטי, בפרטים אחרים נראה שהתורה דווקא מתאמצת לשוות לרשימות אופי ריאליסטי. כך, עצם הציור של שימוש במובאה מתוך ספר תולדות עצמאי, מגילת יוחסין שתפקידה מעקב היסטורי; וכך גם מספָּרי השנים עצמם, שבדרך כלל אינם עגולים, ואין בהם שיטתיות ניכרת מעבר לסדרי הגודל הכלליים בהתאם לתקופות השונות.⁵⁰⁵ מזה נראה, שאריכות הימים המופלגת לא אמורה להצטייר כדבר אגדי, מיתולוגי, אלא כריאליה שהיתה קיימת באותם דורות.⁵⁰⁶

ממילא, אריכות הימים טעונה ביאור, מעבר למישור התפקיד הספרותי של הצדקת אכלוס העולם בדורות מועטים, במישור הסיפורי. דהיינו, על פי הסיפור, כיצד צריך להבין הקורא הבדל זה ביחס למנהגו של העולם המוכר? כבר ראשונים הציעו הצעות שונות (ראה רמב"ם במורה הנבוכים ב', מז; רד"ק ורמב"ן על ה', ד), אולם מבוקשנו הוא הסבר שיש לו בסיס בנתונים הספרותיים המקומיים.

ועוד, מדוע, על פי הסיפור, חלו לאחר מכן ירידות יחסיות באריכות הימים? מסופר על שתי ירידות כאלה בתוך ספר תולדות אדם. תחילה, בתקופה שאחרי המבול ביחס לתקופה שלפני המבול. שהרי, לפני המבול, מלבד חנוך, קצר-הימים ביותר מבין כל המנויים בפרק ה' הוא למך, שחי 777 שנה, וכל האחרים חיו באזור ה-900 שנה ומעלה; אחרי המבול, שם חי 600 שנה, וכל מי שבא אחריו חי פחות מ-500 שנה. וירידה נוספת אירעה כמה דורות אחרי המבול, שהרי בחלק הראשון של תקופת תולדות שם – שם חי 600 שנה, ונציגי שלושת הדורות שאחריו חיו יותר מ-400 שנה; בחלק השני של התקופה, מפלג ואילך – כולם פחות מ-250 שנה. וכמובן, ניתן להוסיף גם את הירידות הנוספות שחלו מחוץ לתחום הספרותי של ספר תולדות אדם – בתקופת האבות, וביחס למציאות המוכרת. דברים אלה עוד טעונים ביאור.

משמעויות עומק בספר תולדות אדם

נשוב כעת אל הרשימה השושלתית הראשונה מספר תולדות אדם, של פרק ה'. מעבר לתפקידים הספרותיים הבסיסיים שהזכרנו, המשותפים לשתי הרשימות, נראה שבספר תולדות אדם יש גם משמעויות עמוקות יותר, שניתן לעמוד עליהן באמצעות תשומת לב לנתונים הספרותיים, ובמיוחד לנתונים בפרק ה'.

תבניות רשימת פרק ה'

כאמור, הרשימה השושלתית בפרק ה' נבדלת מרשימת תולדות שם בפרק י"א בכך שהיא כוללת בכל דור פסוק נוסף על קבוצת הפרטים המשותפים עם דורות רשימת פרק י"א. פסוק זה מסכם את שנות חיי נציג הדור, ומספר את מותו.

כך, לדוגמא, אם נדלג לעת עתה על קטע הפתיחה ועל עניינו של אדם הראשון (ה', א-ה), שעוד נשוב אליהם, חלקו הראשון של הקטע בעניין שת הוא בעל צורה ותכנים מקבילים לקטעים בפרק י"א (ו-ז):

ויחי שת חמש שנים ומאת שנה,
ויולד את אנוש.

ויחי שת אחרי הולידו את אנוש שבע שנים ושמנה מאות שנה,
ויולד בנים ובנות.

ואז מייד נוספים דברים (ח) שאין כדוגמתם ברשימת תולדות שם בפרק י"א:

ויהיו כל ימי שת שתים עשרה שנה ותשע מאות שנה;
וימת.

אף ענייניהם של ארבעת הדורות הבאים מופיעים לפי אותה תבנית: הפרטים המשותפים לדורות רשימת תולדות שם בפרק י"א, ופסוק נוסף שמסכם את כל שנות נציג הדור ומציין את מותו. זה לשונם (ט-כ):

ויחי אנוש תשעים שנה, ויולד את קינן.
ויחי אנוש אחרי הולידו את קינן חמש עשרה שנה ושמנה מאות שנה, ויולד בנים ובנות.
ויהיו כל ימי אנוש חמש שנים ותשע מאות שנה, וימת.

ויחי קינן שבעים שנה, ויולד את מהללאל.
ויחי קינן אחרי הולידו את מהללאל ארבעים שנה ושמנה מאות שנה, ויולד בנים ובנות.
ויהיו כל ימי קינן עשר שנים ותשע מאות שנה, וימת.

ויחי מהללאל חמש שנים וששים שנה, ויולד את ירד.
ויחי מהללאל אחרי הולידו את ירד שלשים שנה ושמנה מאות שנה, ויולד בנים ובנות.
ויהיו כל ימי מהללאל חמש ותשעים שנה ושמנה מאות שנה, וימת.

ויחי ירד שתים וששים שנה, ויולד את חנוך.
ויחי ירד אחרי הולידו את חנוך שמנה מאות שנה, ויולד בנים ובנות.
ויהיו כל ימי ירד שתים וששים שנה ותשע מאות שנה, וימת.

עניינו של חנוך הוא ייחודי, ועוד נשוב אליו (עסקנו בפרק קודם במה שנאמר על חנוך בבחינת שם הוויה; נותר לנו לעסוק בפרק הנוכחי במה שמסופר עליו בבחינת שם אלוהים). אחרי דורו של חנוך, עניינו של מתושלח (כה) חוזר לתבנית הקבועה; ואף עניינו של למך, אחרי ניכוי מה ששייך לבחינת שם הוויה (כט) והתמקדות במה שהיה ראוי להיות בבחינת שם אלוהים לבדה, הוא לפי אותה תבנית (בשינוי קל מ'ויהיו' ל'ויהי'):

ויחי מתושלח שבע ושמנים שנה ומאת שנה, ויולד את למך.
ויחי מתושלח אחרי הולידו את למך שתים ושמונים שנה ושבע מאות שנה, ויולד בנים ובנות.
ויהיו כל ימי מתושלח תשע וששים שנה ותשע מאות שנה, וימת.

ויחי למך שתים ושמנים שנה ומאת שנה, ויולד [את נח]⁵⁰⁷.
ויחי למך אחרי הולידו את נח חמש ותשעים שנה וחמש מאת שנה, ויולד בנים ובנות.
ויהי כל ימי למך שבע ושבעים שנה ושבע מאות שנה, וימת.

בעניין דורו של נח מופיע, בסוף פרק ה' (לב) יחד עם המשך מובאת ספר תולדות אדם (בדילוג על סיפור המבול בבחינת שם אלוהים, שכאמור איננו חלק ממובאת ספר תולדות אדם), בסוף פרק ט' (כח-כט):

כפי שהסברנו, עבור הרציפות הכרונולוגית נעשָה שימוש במבול ולא בגילו של נח בעת הולדת נציג הדור הבא. בכל זאת, עבור השמירה על התבנית הקבועה ברשימה זו, התורה מציינת את גילו של נח בעת הולידו (אך לא ספציפית בעת הולידו את נציג הדור הבא ברשימות השושלתיות, דהיינו את שם, אלא בעת תחילת הולידו בכלל), את יתרת שנותיו (אחר המבול ולא אחרי הולידו, משום שכפי שהסברנו המבול הוא האירוע המשמעותי שמשמש עבור הרציפות הכרונולוגית מדורו של נח לדורו של שם; וכיוון שכל ילדיו נולדו לפי המבול וכבר סופר עליהם, אין כאן 'ויולד בנים ובנות'), ובדומה לדורות האחרים בפרק ה' מסכמת את כל שנותיו ומציינת את מותו.

נמצאים כלל דורות רשימת פרק ה' כתובים לפי תבנית קבועה, שתחילתה כתבנית שבפרק י"א אך שנוסף בה פסוק סיכום כל שנות חיי נציג הדור וציון מותו.

פסוקים נוספים אלה, הייחודיים לרשימת פרק ה', אינם מוסיפים לקורא שום מידע שלא יכול היה להסיק אותו מהדברים הקודמים – שהרי סך שנות חיי האדם הנדון הוא סכום פשוט של השנים עד להולדת נציג הדור הבא עם יתר שנות חיי האדם הנדון; ועובדת מיתתו נובעת מכך שהוא חי מספר סופי של שנים. על אי-הצורך בפסוקים אלה עבור תבנית שושלתית בסיסית, ואפילו עבור התפקידים הבסיסיים של רשימות מובאות ספר תולדות אדם, יעיד היעדרם מרשימת פרק י"א. יש להבין, אם כן, מה תפקידם ומשמעותם; וגם מדוע תפקיד זה נצרך רק ברשימת פרק ה' ולא ברשימת פרק י"א.

פתיחת ספר תולדות אדם

אולם, נעיין תחילה בייחודיות נוספת של פרק ה' – קטע הפתיחה שלו. אחרי הכותרת 'זה ספר תולדת אדם', מסופר, בשני הפסוקים הראשונים (א₂-ב):

ביום ברא אלהים אדם
בדמות אלהים עשה אתו.

זכר ונקבה בראם,
ויברך אתם,
ויקרא את שמם אדם
ביום הבראם.

ואז, בא קטע העוסק באדם הראשון (ג-ה), במבנה וסגנון דומים (אם כי לא זהים) למופיע ביחס לדורות ההמשך:

ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד בדמותו כצלמו, ויקרא את שמו שת.
ויהיו ימי אדם אחרי הולידו את שת שמנה מאת שנה, ויולד בנים ובנות.
ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלשים שנה, וימת.

שני הפסוקים הראשונים בפרק – בניכוי הכותרת 'זה ספר תולדת אדם' – מהווים בבירור יחידה שלמה. שהרי, תיאורי הזמן בתחילה וסוף, 'ביום ברא אלהים אדם' ו'ביום הבראם', הם מיותרים מבחינה אינפורמטיבית (מהמשפט העיקרי 'עשה אתו' ברור שהזמן המדובר הוא זמן עשיית האדם; ואם המטרה היא להזכיר דווקא לשון בריאה, אז ניתן היה לומר רק 'בדמות אלהים ברא אתו'; ותיאור הזמן השני אף ידוע כבר מהראשון); לכן נראה שהם מהווים אינקלוזיו (סיום מעין הפתיחה) שתוחם ומגדיר את היחידה. וייתכן גם שיחד עם הופעות המילה 'אדם' בסוף תיאור הזמן הראשון ומייד לפני תיאור הזמן השני, היחידה כוללת מבנה כיאסטי פשוט (שמרכיביה אומנם נמצאים רק בקצוות היחידה): 'ביום ברא... אדם... אדם, ביום הבראם'.⁵⁰⁸

מה תפקידה של יחידת פתיחה זו, שכמעט כל המידע בה ידוע כבר מפרק א' (כפי שמציין חזקוני, רק קריאת השם 'אדם' היא חדשה)?

במישור סיפורי בסיסי, נראה שהיא מספרת כיצד נוצרה החוליה הראשונה בשרשרת הדורות, באופן שמאפשר את המשך השרשרת. על אדם הראשון יסופר מייד אחר כך, בקטע העוסק בחייו ובהולידו את שת (ג-ה), שהוא הוליד 'בצלמו כדמותו' וקרא שם לבנו. ההולדה בצלם ובדמות לא נזכרת בפירוש בדורות הבאים, אבל נראה ברור שכוונת רצף הדברים היא שהולדה בדמות התקיימה בכל דור ודור (כשם שקריאת שמות הדורות הבאים לא נזכרת בפירוש ובכל זאת ברור ששמותיהם נקראו להם). קטע הפתיחה מספר כיצד, אם כן, נוצר אדם עצמו; כיצד הוא רכש צלם זה שהעביר לבנו ולבני בניו; וכיצד קיבל את שמו: בניגוד לדורות הבאים שנולדו בצלם שקיבלו מאבותיהם שאף קראו את שמותיהם, אדם הראשון נעשה בידי ה', בדמותו, וה' הוא שנתן לו את שמו. וה' גם העניק לאדם את היכולת ליצור שרשרת של דורות, על ידי שבראם זכר ונקבה וברכם בברכת פרו ורבו.⁵⁰⁹

אולם, להבנת יחידת הפתיחה לא די בהסבר טכני זה. סגנון היחידה איננו של מסירת מידע טכני, נצרך ככל שיהיה עבור ההקשר, אלא סגנונה השירי מדגיש את מרכזיותה העניינית.

כך, מלבד המבנה הכיאסטי האמור, שייתכן שתפקידו איננו רק תיחום היחידה אלא הוא גם מהווה מאפיין שירי, קיימים ביחידה תקבולת, מקצבים וחריזות. בפסוק הראשון (שוב, בניכוי הכותרת) – שתי צלעות (תיאור הזמן, ומשפט עיקרי) מקבילות מבחינה עניינית, שבכל אחת מהן ארבע הטעמות; בפסוק השני – שתי קבוצות של שתי צלעות, שבכל קבוצה צלע של שלוש הטעמות וצלע של שתי הטעמות. ויש גם ביחידה חריזה כמעט קבועה: חמש מתוך שש הצלעות מסתיימות 'ָם' (הצלע החריגה היא 'בדמות אלהים עשה אתו', שמופיעה לפני שיסופר 'זכר ונקבה בראם' ולכן מוכרחת להיות מוסבת על היחיד, 'אותו' ולא 'אותם').

הסגנון השירי של היחידה מושך אליה את תשומת לב הקורא, ומסתבר שבא למקד ביחידה את עיקר עניין הפרק, באופן שהיא כנראה יותר מאשר הסבר טכני גרידא לתחילת שרשרת הדורות.

לשונות יחידת הפתיחה שאובים בבירור ממעשה בראשית, במיוחד מעניין בריאת האדם בצלם אלוהים, זכר ונקבה, ומעניין ברכתו. בהשוואה הבאה, העמודה הראשונה כוללת עניין זה כסדרו ביחידת הפתיחה; העמודה השניה כוללת לשונות ממעשה בראשית:

הדמיון ברור, ובמיוחד האינקלוזיו הדומה – מעשה בראשית פותח 'בראשית ברא אלהים' ומסיים 'בהבראם', ויחידת הפתיחה אצלנו פותחת 'ביום ברא אלהים' ומסיימת 'ביום הבראם'.

מכל זה נראה, שתפקיד יחידת הפתיחה בהקשר הפרק כולו צריך להיות נעוץ בעניין צלם אלוהים וברכתו ועומד ברצף סיפורי ישיר איתו.

ואכן, כאמור, קיימים ביטויים של נקודות אלה אף בהמשך. כך, על אדם הראשון נאמר 'ויולד בדמותו כצלמו', דהיינו באותו דמות שניתנה לו כאשר נברא בצלם אלוהים, ומן הסתם הקורא, שיודע שכלל בני אדם עשויים בדמות תבניתית בסיסית אחת, מבין שכוונת רצף הדורות בפרק הוא לומר שדמות אלוהית זו המשיכה לעבור מדור לדור.⁵¹⁰ וכן עניין היות האדם זכר ונקבה וברכת פרו ורבו מתבטאים בעצם תופעת הילודה שחוזרת ונשנית בפרק, הן בהולדת בן הנזכר בשמו והן בהולדת כלל הבנים והבנות בכל דור.

כך, נמצאות הרשימות השושלתיות של ספר תולדות אדם ממלאות לא רק תפקידים טכניים של רציפות כרונולוגית והסבר התפתחות החברה, אלא גם מבטאות משמעות עמוקה יותר, דהיינו: אכלוס העולם הוא לא רק צורך טכני של הסיפור ההיסטורי הרציף, אלא יש לו משמעות של התקיימות ברכת ה', ושל התמלאות הארץ באנושות המייצגת בדמותה ובצלמה את אלוהים.

כאמור, המידע החדש היחיד ביחידת הפתיחה הוא קריאת שמם אדם. נראה, כפי שכותב הרמב"ן, שמשמעות קריאת השם היא העמדת הזוג הראשון כאבות-טיפוס לאנושות כולה. כלומר: אין אלה רק אדם זה ואשתו, אלא 'שמם', שניהם יחד, הוא 'אדם', כשם האנושות. זו הסיבה, כנראה, לכך שכל מופעי 'אדם' כאן בפסוקי ספר תולדות אדם אלה אינם מיודעים (דהיינו: 'אדם' ולא 'האדם'), אפילו לפני לידת שת, כאשר היה האדם יחיד, ואפילו ב'ביום ברא אלהים אדם', הבנוי על המשפט בפרק א' שבו האדם כן מיודע: 'ויברא אלהים את האדם' (א', כז). כנראה, זהו כדי להשתמע כשם המין 'אדם'.⁵¹¹

ובמשמעות העמדת ה' את האדם כאבות-טיפוס לאנושות כאן נראה שכך ה' קובע את כל עניין צלם אלוהים וברכת האדם כנחלת כלל האנושות. העברת הצלם מאדם לזרעו איננה תוצאה טכנית גרידא של ההולדה, אלא כך קבע ה' ביום הבראם, ובקביעה זו ה', ולא אדם הראשון, הוא המעניק לכל אדם ואדם את צלמו ואת ברכתו.

כך, נמצא עניין קריאת שם 'אדם' שייך ספציפית לעניין המקומי כאן, ומובן מדוע הוא נמצא רק כאן ולא במעשה בראשית.

עומק נוסף יעלה מתוך התבוננות ברקע ספרותי של הרשימות.

משמעות עומק על פי רקע ספרותי קדום

מעבר למשמעויות הרשימות השושלתיות של ספר תולדות אדם כהתקיימות ברכת ה' וכהתמלאות הארץ באדם המייצג בדמותו ובצלמו את אלוהים, נראה שהרשימות מוסיפות ממד נוסף של משמעות בהקשר צלם אלוהים של האדם. ממד זה עולה על רקע סוגה ספרותית שרווחה במזרח הקדום – רשימות המלכים השומריות, שיש מספר נקודות דמיון בולטות ביניהן לבין הרשימות בספר תולדות אדם.

סוגת רשימות המלכים

במזרח הקדום, הרבה לפני זמן התורה, רווחו רשימות היסטוריות של מלכים. רשימות אלה מנו מלכים לפי סדר היסטורי, ופרטו, עבור כל מלך, את מקום שלטונו ואת מספר שנות שלטונו. בדומה לרשימות השושלתיות אצלנו בתורה, הרשימות ציינו הפרדה בין התקופה שלפני המבול לבין התקופה שלאחריו. הרשימות ייחסו למלכים המנויים תקופות שלטון בעלי אורכים מופלגים; אחרי שהרשימה מציינת את המבול, עבור המלכים הבאים יש ירידה משמעותית בסדר הגודל של מספרי השנים, ובתקופה מאוחרת יותר יש ירידה נוספת. וברוב נוסחאות הרשימות, מניין המלכים שלפני המבול הוא עשרה, כמניין הדורות לפני המבול אצלנו; אם כי יש קצת חוסר בהירות האם ועד כמה מניין זה של עשרה מלכים הוא באמת מאפיין ספרותי, אפילו לא קבוע, של הסוגה הקדומה.⁵¹²

כבר דשו רבים בדמיון זה. רבים מהחוקרים התלבטו, על פי דרכם, בשאלה האם ועד כמה ה'התפתחות' הספרותית של רשימות ספר תולדות אדם תלויה ברשימות המלכים, והאם נקודות הדמיון מספיקות כדי להצדיק מסקנה כזו חרף ההבדלים המשמעותיים. אחרים הדגישו הבדלים אלה, וראו כאן מאמץ של התורה לעקור יסודות מיתולוגיים מתודעת הקוראים, בדומה למה שמצאו במעשה בראשית ובסיפור המבול.⁵¹³

הבדלים אלה בוודאי ראויים לתשומת לב, ועוד נשוב אליהם; אולם, נראה שבאופן ראשוני ויסודי, יש לראות כאן שימוש מכוון של התורה בסוגת רשימות המלכים, באמצעות פרטי הצורה הספרותית של רשימות התולדות, באופן שנועד לא רק להנגיד בין התכנים אלא קודם כל למנף את ההקשר הספרותי עבור משמעות חיובית.⁵¹⁴

הקורא בתקופת נתינת התורה, שהכיר סוגה זו, בוודאי שם לב למאפיינים הספרותיים, וזיהה מייד שלפניו רשימות שיש להן שייכות, אומנם חלקית, לסוגה המוכרת. התורה כאן מצפה מהקורא להבין את רשימות ספר תולדות אדם על הרקע הספרותי של רשימות המלכים, ולמרות ההבדלים המשמעותיים ביניהם – שעוד נחדד אותם – לקרוא את ספר התולדות באור זה.

כאמור, רשימות מלכים אלה העניקו למלכים שנים רבות של שלטון. לפי המסופר בהן, המלכים שלפני המבול שלטו כל אחד עשרות אלפי שנים; אחרי המבול, שנות שלטון כל מלך יורדות לסדר גודל של כאלף שנים, ובתקופה מאוחרת יותר יורדות עוד יותר. ונראה ברור, שהמשמעות של אריכות הימים ברשימות אלה היא העצמה והאדרה של המלכים ושלטונם.

ממילא, עבור הקורא הרגיש לסוגה הכללית, עולה מרשימות ספר תולדות אדם משמעות של העצמה שלטונית של האדם לדורותיו.⁵¹⁵

משמעות זו משתלבת היטב במשמעות עשיית האדם בדמות אלוהים. כפי שהסברנו (ב'משמעות עשיית האדם בצלם אלוהים'), משמעות עשיית האדם בדמות אלוהים כוללת את עוצמת שלטון האדם על העולם, בדמיון לאדון העולם עצמו שהעניק לו שלטון זה; וברכת ה' לאדם מבטאת את ייעוד שלטון האדם על העולם. בהמשך לזה, כאן מסופר שדמות זו של האדם נמסרה מדור לדור; שבדורות אלה התקיימה ברכת ה'; ושעוצמת השלטון האנושי-אלוהי התבטאה באריכות הימים המופלגת שנהגה בהם.

ולאור הקשר זה נראה להבין את משמעות סיכום כל שנות חיי כל אחד מהנזכרים ברשימת פרק ה', שכאמור הקורא יכול לחשבו בעצמו משנות החיים לפני ואחרי הולדת הבן הנזכר. זוהי הדגשה יתירה של העוצמה המתבטאת באריכות חיי האדם, כאילו לומר: ראה כמה עוצמת האדם, ששנות חייו מגיעים למספר כה גדול.⁵¹⁶ וכאמור, הקורא שמכיר את הנוף הספרותי שרווח במזרח הקדום הבין שזהו ביטוי לעוצמה שלטונית. עוצמה שלטונית זו קשורה לדמות אלוהים של האדם, ולברכת ה' לאדם לרדות בעולם.

ועל רקע משמעות זו של עוצמה שלטונית אנושית נראה להבין גם את משמעות ציוני מותם של הנזכרים ברשימת פרק ה', שכאמור הוא מיותר אחרי שנאמר על כל אחד מהם שחי מספר שנים סופי. דווקא אחרי שמודגשת עוצמתם האלוהית של אנשים אלה שנעשו בדמות אלוהים וחיו מאות רבות של שנים, יש צורך להדגיש שבכל זאת הם בני תמותה.

בדומה למה שהסברנו בהקשר מניעת עץ החיים מהאדם בסוף סיפור גן עדן (בבחינת שם הוויה, בבחינת העבודה של הריבוד הפנימי בסיפור גן עדן – ראה כאן), המוות הוא סימן היכר המגביל את כוח האדם ומבדיל בין אלוהים לאדם. כאן, הרקע לצורך בציון היכר זה הוא אריכות הימים הגדולה של האדם, המבטאת עוצמה שלטונית. אומנם, עיקר עניין אריכות הימים כאן הוא למלא תפקיד חיובי בהקשר האדם כצלם אלוהים, כביטוי לאדנות ה' וכבודו בעולם; אך היא גם עלולה ליצור תחרות עם כבוד ה', ולכן יש צורך להדגיש את הגבלתה וסיוגה.⁵¹⁷

הרחבה בבחינת שם אלוהים

נראה, שהשימוש בסוגת רשימות המלכים אינו מוגבל לספר תולדות אדם אלא מתפרס על פני סיפור בחינת שם אלוהים.

כפי שראינו (ב'מופעי 'אלה תולדות' בבחינת שם אלוהים'), בחינת שם אלוהים הרחיבה את השימוש בכותרות 'אלה תולדות' מעבר לספר תולדות אדם, תוך הרחבת משמעותן מעבר למשמעות המילולית שבה הן שימשו בספר תולדות אדם. והסברנו, שבאמצעות כותרות אלה בחינת שם אלוהים משווה לעצמה אופי של כתיבה היסטוריוגרפית עקיבה ורציפה, על ידי חלוקה לחטיבות המוגדרות לפי שינויים היסטוריים-גיאוגרפיים משמעותיים עם תיחום לפי התחלפות דורות. חידדנו שם את הקריטריונים המדויקים ליישום עקרונות אלה, והערנו שם, שגם לשם שיווי אופי זה של כתיבה היסטוריוגרפית לא ברור מאליו שאלה היו חייבים להיות הקריטריונים. ואמרנו, שיש צורך ברובד נוסף של משמעות להצדקתם.

כעת נוכל להשלים את התמונה.

רשימות המלכים עוקבות אחרי מעברי מלוכה ממקום למקום, ובכל שלב שבו המלוכה עוברת ממקום למקום אחר, מסכמות את מספר המלכים שמלכו במקום הראשון ואת סך שנות שלטונם שם. סיכומים אלה למעשה מחלקים את רשימות המלכים לחטיבות, המוגדרות על פי מעברים גיאוגרפיים של המלוכה, באופן שכל חטיבה מתחילה עם סיום שלטון המלך האחרון שמלך במקום הקודם.

הדמיון בין הקריטריונים שהעלינו לחלוקה לחטיבות 'אלה תולדות' לבין מבנה זה של רשימות המלכים בולט. התיחום המדויק לפי סיום נציג הדור הקודם הוא טבעי יותר כאשר מדובר בשלטונות מלכים מאשר בנציגי הדורות בתורה; דווקא משום כך נראה ברור שכאן מדובר בשימוש פורמלי מכוון במאפייני הסוגה.

נמצא, שבחינת שם אלוהים משתמשת במאפיינים הפורמליים של הכתיבה ההיסטוריוגרפית שברשימות המלכים, לא רק באופן ממוקד בספר תולדות אדם, אלא גם בהרחבתה לבניית חטיבות הרצף הסיפורי המתמשך.

משמעות הדברים ברורה: הרעיון של ייצוג האדם את ה' ואת אדנותו וכבודו בעולם באמצעות שלטון האדם בעולם אינו מוגבל לפרקים הראשונים של ספר בראשית, לתקופה שלפני האבות, אלא מתפרס על פני ההיסטוריה של בחינת שם אלוהים. אומנם, מזמן ברית אבות, נוכחות ה' בעולם כבר אינה תלויה רק בצלם אלוהים הכללי, אלא הולכת ומתייחדת באמצעות מערכת יחסים פרטית יותר עם האבות וזרעם (ואולי גם משום כך, כותרות 'אלה תולדות' הולכות ומתרחקות זו מזו), ובכל זאת, רובד בסיסי זה של נוכחות ה' בעולם באמצעות שלטון האדם ממשיך להתקיים. האנושות שבכל דור ודור, כל עם ועם בכל מקום ומקום, ההולכים וממלאים וכובשים את העולם, מייצגים את שלטון ה' בעולם. על כן התורה מקפידה לספר על התיישבות והתבססות גם של מי שאינם בני ברית, כבני נח וכישמעאל ועשו; וחטיבות הסיפור נקבעות לפי מעברי השלטון האנושי, כאילו נציגיהן הבולטים בסיפורי הבחינה הם שליטים, שרק אחרי מות אחד 'ימלוך' הבא אחריו.

זו, מן הסתם, גם הסיבה לכך שבחרה התורה בבחינת שם אלוהים להשתמש דווקא בלשון 'אלה תולדות' עבור חלוקת החטיבות, תוך הרחבת משמעותו. הרחבה זו קושרת את הבחינה בכללותה, לאורך דורותיה, למשמעות היסודית העולה ממושג צלם אלוהים ויישומו בספר תולדות אדם.

צריך להדגיש, שתפקיד המבנה הצורני המצייר ציור של שליטים מתחלפים הוא רק עבור משמעות כללית ביחס לאנושות והעמים בכלל, ולא באמת באופן ספציפי ביחס לאותם נציגים שה'תולדות' קרואות על שמם. על כך יעידו כותרות 'תולדות בני נח', 'תולדות תרח', 'תולדות ישמעאל', 'תולדות עשו', ועוד יותר – 'תולדות השמים והארץ'.

וייתכן, שעל רקע דברים אלה יש להבין את השימוש באירועי המבול ומסע אברהם עבור הרציפות הכרונולוגית (כפי שראינו ב'גיל ההולדה: רציפות כרונולוגית'), בשינוי מהשימוש הרגיל בהולדות לשם כך. אירועים אלה הם תהליכים גיאו-היסטוריים שמגדירים חטיבות תולדות (כפי שהסברנו בהקשר פרטי החוקיות של כותרות אלה תולדות), במקביל לחילופי מקומות שלטון ברשימות המלכים; ובמסגרת הקבלה זו התורה גם משתמשת בהם עבור המעקב אחרי הרציפות הכרונולוגית.

בידול מרשימות המלכים

כאמור, מסתבר שתפקיד השימוש בסוגה הספרותית של רשימות המלכים הוא בעיקר חיובי, לשם תיאור דורות האנושות כבעלי עוצמה שלטונית, בהקשר רעיון רדיית האדם, צלם אלוהים, בעולם. אך כאמור גם, ראוי לעמוד גם על ההבדלים המשמעותיים בין רשימות המלכים לרשימות התולדות ועל ההנגדות שההבדלים מבטאים.⁵¹⁸

ראש וראשונה, כמובן, הוא העובדה שמדובר לא במלכים אלא בנציגי דורות שהם דוגמאות לכלל בני אדם, כאילו לומר: השלטון המשמעותי באמת איננו שלטון מלכים יחידים על שאר בני אדם, אלא השלטון שהעניק ה' לבני אדם על העולם, כביטוי לשלטון ה' עצמו על האדם והעולם.

בנקודה זו יש דמיון למה שציינו (לעיל), שלעצם השימוש במושג דמות אלוהים יש רקע בספרות המזרח הקדום, של דברי שבח לכוחו ולעוצמתו של מלך, הכוללים את תיאור המלך באמצעות דמיונו לאל. נמצא, שהתורה ניצלה שתי תופעות ספרותיות כלליות שהתייחסו למלכים, ויישמה אותן לעניין כוח השלטון שניתן לכלל בני אדם מאת ה': עצם מושג הדמיון לאלוהים; והסוגה הספרותית של רשימת המלכים עם אריכות ימיהם.

הבדל משמעותי שני בין רשימות המלכים לבין רשימות תולדות אדם הוא השינוי בקני המידה של אריכות הימים: בין עשרות אלפי שנים של כל אחד מן המלכים לפני המבול וסדר גודל של כאלף שנה אחרי המבול, לבין פחות מאלף שנה לפני המבול ומאות שנים בודדות אחריו ברשימות התולדות. את הקיצור היחסי הזה נראה להבין כמשמש מטרה דומה לזו של ציון מות האנשים המוזכרים ברשימות, כלומר: בני אדם היו אז בעלי עוצמה של אריכות ימים, ובכל זאת רק במידה מוגבלת. בדמות אלוהים, ולא עצמם אלוהים.

אריכות ימים

נשוב כעת לעניין אריכות ימי האדם בדורות שספר התולדות עוסק בהם. שאלנו (לעיל), כיצד צריך להבין הקורא שינוי זה ממנהגו של העולם המוכר? מעבר לתפקידו הספרותי, במישור תכני הסיפור: מה הגורם להבדל בקנה המידה של אריכות הימים בין הדורות המסופרים למציאות המוכרת לנו?

נראה כעת, שברכת ה' לאדם הראשון איננה רק חלק מהרקע הספרותי לאריכות הימים, התורמת להבנת הקורא את משמעותה, אלא הסיפור בא לתאר ברכה זו כגורם סיבתי לאריכות הימים. ה' קבע יעד של אכלוס העולם, מילוי הארץ וכיבושה תחת יד האדם, כדי שרדיית האדם בעולם תבטא את כבוד יוצרו-מיוצגו; האמצעי להשגת יעד זה באופן מיטבי הוא ריבוי מהיר של אוכלוסיית בני אדם מאריכי ימים, באופן שאריכות הימים האנושית גם תתרום להתרבות עצמה, באמצעות ילודה רבה בכל דור ודור, וגם תתרום באופן ישיר ליעד של ביטוי עוצמת הבורא בעולם. לשם כך האריך ה' את ימיהם של דורות ראשונים, הפרם והרבם. וכל זה אמור להשתמע לקורא, כנראה, מהרצף מאזכור הברכה אל סיפור הדורות.⁵¹⁹

ונראה, שעל רקע זה מתחדד קושי בהקשר הירידה היחסית באריכות הימים בעקבות המבול; אך מאידך, דווקא על רקע זה ניתן להציע פתרון לכלל תופעת הירידה היחסית באריכות הימים.

כאמור, מסופר על שתי ירידות כאלה בתוך ספר תולדות אדם. תחילה, בתקופה שאחרי המבול ביחס לתקופה שלפני המבול. שהרי, לפני המבול, מלבד חנוך, קצר-הימים ביותר מבין כל המנויים בפרק ה' הוא למך, שחי 777 שנה, וכל האחרים חיו באזור ה-900 שנה ומעלה; אחרי המבול, שם חי 600 שנה, וכל מי שבא אחריו חי פחות מ-500 שנה. וירידה נוספת אירעה כמה דורות אחרי המבול, שהרי בחלק הראשון של תקופת תולדות שם – שם חי 600 שנה, ונציגי שלושת הדורות שאחריו חיו יותר מ-400 שנה; בחלק השני של התקופה, מפלג ואילך – כולם פחות מ-250 שנה. וכמובן, ניתן להוסיף גם את הירידות הנוספות שחלו מחוץ לתחום הספרותי של ספר תולדות אדם – בתקופת האבות, וביחס למציאות המוכרת. דברים אלה טעונים ביאור.

כעת, במסגרת תפקיד אריכות הימים עבור איכלוס העולם, מילויו וכיבושו, אולי היינו יכולים לצפות להתגברות אמצעי זה והתארכות ימים מיוחדת דווקא בזמן שבו האוכלוסיה נמצאת בשפל מספרי – דהיינו בעקבות המבול.⁵²⁰ לאור זה מתחדד הקושי להבין את הירידה באורך הימים דווקא בעקבות המבול, ומתעצם הצורך במציאת הסבר לתופעת הירידה כולה.⁵²¹

וכאמור, נראה שמכאן גם הפתרון המבוקש. נראה, שככל שהעולם הולך ומתאכלס, הולכת ופוחתת מידת הצורך בריבוי מהיר של האוכלוסיה; וככל שכבוד ה' בעולם מתבטא יותר במספרים הגדולים של בני האדם בעולם, פוחת הצורך להדגיש את עוצמת כבוד זה באמצעות אריכות ימי בני האדם. וכיוון שלאריכות הימים הקיצונית יש גם מחיר מסוים, של 'תחרות' עם כבוד שמים – כפי שעולה, כאמור, מהצורך בהגדשת 'וימת' אחרי העצמת אריכות הימים – ה' אכן הולך ומפחית בהדרגה את תוחלת החיים האנושית, ועבור ייצוג כבודו סומך יותר על עוצמתה השלטונית של כלל האוכלוסיה ופחות על עוצמתם האישית של בני אדם אינדיבידואליים.

ומסתבר, שאף סיפור המבול עצמו רלוונטי לירידה החדה יחסית בשנות החיים בעקבותיו. במבול, כבוד ה' התגלה באופן בולט וניכר, באמצעות אירוע המבול; וגם עליונות האדם על יתר יצורי העולם התגלתה, בהפקדת נח על שימורם בתיבה. ייתכן שגם דברים אלה הקהו את הצורך בהעצמת כבוד בני האדם באמצעות אריכות חיים קיצונית.

ואולי קשורה לזה גם תפוצת העמים בפרק י'. בני נח וצאצאיהם הרחיבו מאוד את מושבותיהם, אולי יותר מהדורות שלפני המבול, והתקיימות זו של 'מלאו את הארץ וכבשה' הפחיתה במידת מה את הצורך ב'רבו'. כך, הירידה באריכות הימים העולה מפרק י"א, ביחס לפרק ה', מתבארת גם באמצעות מה שמסופר ביניהם, בפרק י'.

ועל רקע כל זה ניתן להבין גם מדוע פסוק סיכום שנות החיים וציון המוות הוא חלק מתבנית רשימת פרק ה' ולא מתבנית רשימת פרק י"א. ראשונים כבר הציעו שהיעדר הפסוק מרשימת פרק י"א קשור איכשהו לקיצור הימים היחסי;⁵²² כעת אנחנו יכולים להבין את הקשר בין הדברים. פחת הצורך להדגיש את עוצמת בני האדם באמצעות הארכת ימיהם בפועל וגם באמצעי הספרותי של חזרה וסיכום של שנות חייהם הארוכות. ולאור השמטת ההדגשה פחת גם הצורך לאזן את ההעצמה באמצעות הדגשת המוות.⁵²³

חנוך: הכרחיות המוות בעולם

עניינו של חנוך בבחינת שם אלוהים בפרק ה' בנוי בעיקרו לפי התבנית הקבועה בפרק, אך משלב נקודות ייחודיות. בניכוי מה ששייך לבחינת שם הוויה (כד₁), זה לשון הקטע (כא-כג, כד₂):

שלושה דברים הם ייחודיים אצל חנוך ביחס לדורות האחרים ברשימה:

תיאור חנוך כמי שהתהלך את האלוהים, במקום 'ויחי' הרגיל השני. אצל הדורות האחרים אין בכלל ברשימה תיאורים התנהגותיים.

קוצר ימיו היחסי: 365 שנה בלבד. החיים הקצרים ביותר ברשימת פרק ה' מלבד חנוך הם של למך, והוא חי יותר מכפול מזה.⁵²⁴

תיאור ההסתלקות בסוף ימיו: במקום 'וימת' – 'ואיננו כי לקח אתו אלהים'.

במישור הפרשנות המילולית, השאלה העיקרית שעסקו בה פרשנים היא בהבנת תיאור ההסתלקות: האם חנוך מת, או 'נלקח' למקום אחר ולא מת, אולי כדוגמת אליהו שהועלה בסערה לשמים?

בדרך כלל, הפרשנות היהודית נקטה שחנוך אכן מת, וראתה את התפיסה האחרת כפרשנות חיצונית, לא לגיטימית. כך, בבראשית רבה (כ"ה, א) התפיסה ש'אין מיתה לחנוך' היא דעת 'אפיקורסים' ו'מטרונה', ונגדם משיבים רבי אבהו ורבי יוסי שאכן מת. וכן סוברים רס"ג (בתרגומו, ובפירושו עמוד 328) והראשונים (רש"י, ראב"ע ועוד). אומנם, בדרך ארץ זוטא (סוף פרק א') נמנה חנוך בן ירד בין אלה שנכנסו בחייהם לגן עדן. הרעיון שחנוך לא מת אלא 'נלקח' באופן אחר מופיע גם בחיבורים שונים מתקופת בית שני ואילך, בפרשנות הנוצרית, ואצל חלק ממפרשי העת החדשה אולי בהשפעה נוצרית.⁵²⁵

לגופו של עניין, לשון 'לקיחה' משמש בהקשר מוות (יחזקאל כ"ד, טז-יח; יונה ד', ג); אומנם, הוא משמש גם אצל אליהו (מלכים ב ב', מספר פעמים), אבל התיאור שם מפרט את חריגתו ביחס למוות רגיל, מה שאין כן כאן. מכל מקום מסתימת לשון הכתוב כאן, שאינו כותב בפירוש שמדובר בדבר חריג כהילקחות מהעולם ללא מוות, נראה שאכן מדובר במוות. ומסתבר, שמה שגרם למחשבה שתיתכן לקיחה בסוף החיים שהיא שונה ממוות הוא המקרה המאוחר יותר של אליהו, יחד עם אגדות שונות על תופעות דומות; אבל בפשט ההקשר כאן אין בסיס למושג מחודש כזה, אלא נראה שהפירוש הפשוט הוא שה' המית את חנוך.

מעתה, מה שדרוש ביאור הוא רק הסגנון הייחודי. מה רוצה התורה לבטא בתיאור מות חנוך לא באופן ישיר ומפורש כבדורות האחרים אלא באופן עקיף ופחות מפורש, כהיעדרו אחרי לקיחתו?⁵²⁶

נראה, שאת השינוי הזה יש להבין על רקע משמעות תיאורי המיתה בדורות האחרים.

לפי מה שהסברנו, ציוני מות נציגי הדורות האחרים, שמופיעים ברשימת פרק ה' ולא ברשימת פרק י"א, באים להדגיש את מוגבלות האדם, על רקע תחרות אפשרית עם כבוד שמים. ונראה כעת להוסיף, שהצורך בהגבלת עוצמת האדם איננו רק הסבר ספרותי לצורך בציון המוות, אלא גם במישור תוכן הסיפור, הוא הסיבה למוות עצמו. בכך שהתורה מציינת את המוות דווקא בהקשרים אלה של תיאורי העצמת האדם, היא מבטאת שעוצמה אנושית זו היא הרקע לצורך במוות בכלל.

בחינת שם הוויה הסבירה את הצורך במוות – באמצעות סיפור גן עדן; בחינת שם אלוהים מסבירה את הצורך במוות – כאן בספר תולדות אדם. בדומה לעולה שם (בבחינת העבודה של סיפור גן עדן), שההרחקה מעץ החיים ומאפשרות חיי נצח נועדה למנוע מצב שבו נראה האדם כאלוהים,⁵²⁷ אף כאן בבחינת שם אלוהים המוות משמש תפקיד של סימן היכר המבדיל בין אדם לאלוהים, לצורך איזון כנגד עוצמה אנושית שעלולה להיראות אלוהית.

כיוון שזה תפקיד המוות, לכאורה יש לגזור מזה ולהסיק, שמי שאינו חוטא אלא מתנהג בעקביות בהתאם לרצון ה', וכך רק מחזק את כבוד שמים בעולם, אינו צריך למות. אם כל הצורך במוות הוא למנוע היראות של תחרות האדם עם כבוד ה' ואדנותו בעולם, הרי מעשיו של חנוך מבטאים את היותו כפוף לה' וכאילו מכריזים על אדנות זו. כשם שבסיפור גן עדן (בבחינת העבודה של הריבוד הפנימי בסיפור גן עדן) לפני שחטא האדם לא היה צורך למנוע ממנו גישה לעץ החיים, כך גם בחנוך, המתהלך את האלוהים, לכאורה אין סיבה שיומת.

בכל זאת, חנוך מת. ונראה שהסיבה ברורה: בחינת שם אלוהים, בניגוד לבחינת שם הוויה, אינה מתמקדת במערכת היחסים של ה' עם האדם הפרטי אלא בהנהגה אלוהית ביחס לעולם ולציבור – בשלב זה, לציבור האנושי כולו. המוות לא נקבע ביחס ליחיד זה או אחר, אלא ביחס לאנושות. לחנוך עצמו אולי לא מגיע למות, אבל המוות צריך להתקיים באנושות, וחנוך אינו יוצא מכלל זה. לא כל אדם מתהלך את האלוהים, ומשום כך המוות הוא נחלת כלל האנושות, ויש מיתה בלא חטא.⁵²⁸

את המורכבות הזו בחרה התורה לבטא כאן באמצעות הסגנון הייחודי בתיאור מותו של חנוך. תמורת 'וימת' חדה ומפורשת, בעלת נימה שלילית בוטה, השתמשה התורה בסגנון רך יותר של לשון לקיחה, שאינו מתמקד בפגיעה באדם; ייחסה במפורש את הלקיחה לאלוהים (במקום להסתפק במשהו כמו 'כי נלקח'), אולי כביטוי של יחס ישיר, יחס אכפתי ומחבב כלפי חנוך; והקדימה למעשה הלקיחה את המילה 'ואיננו', לבטא שמטרת מות חנוך איננה אירוע המיתה עצמו אלא רק הצורך בהיעדרו מן העולם. חנוך איננו, למרות שלא מגיע לו מוות, כי סוף כל אדם לעבור מן העולם, על כן נטלו אלוהים והעבירו.

בכך, מלבד הסבר לתופעת המוות בעולם, התורה גם מתמודדת עם שאלת צדיק ורע לו, לפחות ביישומה הקיצוני של מיתה בלא חטא, ומספקת לה מענה. יש מיתה בלא חטא, כמסקנת הגמרא בשבת (נה:), משום שהמוות נקבע כדבר הכרחי בעולם וממילא אינו מבדיל בין צדיק לרשע. חוכמת ה' בבריאה מצדיקה ומכריחה קביעה כללית, שלעיתים באה על חשבון מידת המשפט ביחס לאדם הפרטי, וממילא לא ניתן תמיד להבין את המוות לאור מידת משפט מצומצמת טהורה המביטה רק על המישור האינדיבידואלי.

כאמור, מסר זה משתלב היטב במישור ההתייחסות של בחינת שם אלוהים, שבחרה לעסוק בתופעת המוות, על הכרחיותה ועל מחירה, כאן, בפרק הראשון בבחינה שמופיעה בה מוות. כדי לשלב כאן מסרים אלה, סיפרה התורה על חנוך, איש שהתהלך את האלוהים ובכל זאת נלקח.

ונראה, שלאור מגמה זו יש להבין את קוצר ימיו של חנוך, ביחס לבני דורותיו. ללמד בא, שלא רק המוות עצמו אלא גם אורך ימיו של אדם אינם ניתנים לייחוס ישיר למידת צדקותו. לא זו בלבד שיש מיתה בלא חטא, אלא יש אפילו מיתה מוקדמת בלא חטא. אותו מישור ייחוס אלוהי, לכלל האנושות והעולם ולא רק לאדם הפרטי, גורם לכך שיש לעיתים צדיק ורע לו, צדיק שנלקח מוקדם.

וייתכן, שלאור דברים אלה יש להבין גם את המספר המדויק של שנות חיי חנוך: 365 שנים, שמתחלקים סביב הולדת חנוך את מתושלח בדיוק ל-65 שנה ולאחר מכן 300 שנה, כך שהמספר 365 נשמע מילולית פעמיים.⁵²⁹ מספר זה מזכיר כמובן את מניין ימי שנת חמה (אברבנאל). במשמעות הדברים נראה (בשונה מאברבנאל), שכמו החמה, שעוברת בכל יום דעיכה ושקיעה, ואף בכל שנה דעיכה עונתית, גם שקיעת חנוך מן העולם הוא הכרח טבעי המוטבע בעולם ואינו תלוי בנסיבותיו האישיות. ואולי, יש כאן השוואה גם במישור הצורך הספציפי: אולי אף השמש ממלא אומנם באופן מדויק ועקבי אחר רצון קונו, ובכל זאת פארו והדרו עלולים להיראות כמתחרים עם כבוד שמים, ועל כן שם ה' בטבע בריאתו את מחזורי הדעיכה הקבועים.

וייתכן, שכל זה נצרך במיוחד כהקדמה לסיפור המבול, שבו נח, שכחנוך התהלך את האלוהים, ניצל מהמבול, וחי חיים ארוכים. כלומר: ה' מציל ומושיע את הצדיקים, ואף מאריך את ימיהם, אבל לא תמיד ובאופן הכרחי אלא לפעמים יש צדיק שנלקח מוקדם.