על מושג הפשט

ספר זה עוסק בפרשנות במישור הפשט. אולם מהו בכלל פשט? נקדיש כמה מילים לבירור מושג הפשט, פשוטו של מקרא, שקולמוסים רבים נשתברו בניסיון להגדירו.

לרובנו, העוסקים בפרשנות המקרא או החשופים לה אפילו מקופיא, יש הבנה אינטואיטיבית די ברורה של מושג הפשט. ביחס לפירוש נתון נדע בדרך כלל להבחין היטב האם הוא על דרך הפשט או דרשני. ואין הכוונה לשאלה האם הפירוש נכון, אף על פי שלפעמים משתמשים במילה 'פשט' גם במשמעות כזו (בדרך כלל ביידוע: 'הפשט'), אלא במשמעות רחבה יותר של המילה כשם של שיטה וכסיווג של פרשנות. בהקשר משמעות זו, ההבחנה שפירוש הוא פשט קודמת (לוגית אם לא כרונולוגית) לשאלה האם הפירוש הוא נכון ואמיתי. נדע לומר שפירוש מסוים שייך לקטגוריה מתודולוגית עקרונית של פשט, ועל בסיס הבנה זו נבוא לבחון ולבקר את מידת ביסוסו במישור הפשט, על פי כלים של פרשנות פשט. וייתכן שנסיק שהפירוש איננו נכון, מבלי להפקיע את מעמדו כשייך למתודולוגיית פשט. ולאידך גיסא, נדע לומר על פירוש אחר שהוא בבירור ובוודאי שייך לקטגוריית הדרש. כמובן, יש פירושים גבוליים, ששיוכם פחות ברור, ואף ישנם כלים ועקרונות מתודולוגיים ספציפיים שהתאמתם לדרך של פשט פתוחה לדיון ולמחלוקת, ובכל זאת ההבחנה העקרונית נראית לנו ברורה.

למרות זאת, רבים התקשו בהגדרה מושגית מדויקת של פשט. ואף מתרגמים התקשו בתרגום המילה. כך לדוגמא, בתרגום לאנגלית: הרי ברור שפירוש פשט אינו חייב להיות literal (מילולי) אלא יכול לעיתים לפרש כתובים רלוונטיים כמטפוריים או משליים. פשט גם אינו בהכרח plain או simple (פשוט) – הוא איננו מוגבל למובן הנשמע באופן ראשוני של הכתוב הקודם להעמקה בו, אלא יכול להיות פרי של חקירה מאומצת וכמובן אף לבטא עומק רב ומורכבות.

ראשונים, כאשר באו לאפיין פרשנות פשט, הדגישו בדרך כלל את התאמת הפרשנות לכללי הדקדוק, דהיינו: פירוש פשט מוכרח להתאים לכלליה הדקדוקיים של השפה.⁸⁷⁹ חוקרים בני זמננו הרחיבו את ההגדרה, באמצעות מושג ההקשר: פרשנות פשט היא פרשנות הקשרית, המפרשת את הכתובים בהתאם להקשר בן-זמנם של הדברים המתפרשים. ההקשר שמדובר עליו הוא בראש ובראשונה השפה שבה הדברים כתובים וכלליה, כפי שהטעימו הראשונים (משום כך ניתן לראות בהגדרת פשט על פי מושג ההקשר הרחבה של ההגדרה על פי כללי דקדוק השפה); אך ברור שגם סוגים נוספים של הקשר, רחבים יותר, הם לגיטימיים ואף נחוצים עבור פרשנות פשט מלאה. חוקרים אלה הולכים ומונים סוגי הקשר שהפשט יכול וצריך להשתמש בהם: באופן בסיסי, כאמור – הקשר לשוני-פילולוגי של סמנטיקה, תחביר וסגנון; הקשרים ספרותיים של תכנים וסגנונות במקרא עצמו ובתרבות הסובבת; והקשרים של ריאליה טבעית, תרבותית, ופוליטית.⁸⁸⁰

ואכן, אין ספק שכל סוגי ההקשר האלה יכולים לשמש עבור פרשנות פשט ולתרום לה, ובאמת כל מפרשי הפשט השתמשו בהם, למן הראשונים ועד מפרשים בני זמננו. והם אף נחוצים לפרשנות פשט – תשומת לב להקשר בסיסי של שפה בת זמנם של הכתובים היא תנאי הכרחי לפרשנות פשט בסיסית, ותשומת לב להקשרים ספציפיים יותר כספרותיים וריאליים היא תנאי הכרחי לפרשנות פשט מלאה ומבוססת יותר, המתבוננת מעבר למילה ולמשפט אל קטעים והמסרים שהם מבטאים.

אולם, האם שימוש בהקשר הוא תנאי מספיק לאפיון פרשנות נתונה כפשט? לא קשה למצוא או לייצר פירושים שרובנו נאפיין בבירור כפרשנות דרש או אף כדמיונות פרועים, על אף ניצולם הקשרים מסוגים אלה. ועוד, אפיון המושג באמצעות רשימת כלים איננו באמת מתאר את מהות המושג עצמו. עדיין התחושה היא שמושג הפשט עצמו ברור ומשמעותי יותר לאינטואיציה מתיאורו ואפיונו.

מסתבר, שבעיות תרגום המושג והגדרתו מעורות בכך שעיקר משמעותו הוא שלילי, דהיינו כניגוד לדרש. נראה שכל עיקר שימושו הפילולוגי של המונח פשט, מימות חז"ל ודרך פרשנים ראשונים, הוא כניגוד לדרשות חז"ל. כאשר אנחנו מדברים על 'פשט', אנחנו מתכוונים פשוט לפרשנות 'רגילה', שנבדלת מדרש, וממילא, בלי הקשר של ניגוד לדרש אין למושג 'פשט' משמעות עצמית מלאה. דבר זה גורר קושי בהגדרת המושג ותיאורו באופן עצמאי, מלא ומשמעותי; וגורם לכך שבשפות אחרות, שאין בהן רקע ספרותי ותרבותי הכולל בתוכו את דרשות חז"ל או תופעה דומה להן – לא ניתן לתרגם 'פשט' באופן סביר.

מעתה, אפיון מושג הפשט תלוי בהבנת תפקיד הדרש ומשמעותו, ובהתאם לזה ייבדל הפשט מן הדרש.

לכאורה, מאפיין ראשוני של דרש הוא הכנסת מידע חיצוני לתוך מלאכת הפירוש. הדרשן מביא עימו ומוסיף פרטים על התוכן המקראי ממקורות אגדתיים ומדרשיים או אף 'ממציא' פרטים שאינם כתובים במקראות כדי ליישבם, לעומת הפשטן שמתיימר לפרש את המקרא מתוך עצמו בלבד, ללא היסמכות על מידע חיצוני.

אולם, חלוקה זו אינה מדויקת ומוחלטת. מחד, לא כל פירוש דרש מכניס מידע קונקרטי חיצוני אל תוך הפירוש; ומאידך, במיוחד בעת החדשה, מפרשים מקראות על דרך הפשט בהתאם לידיעות חיצוניות לטקסט, כידיעות על ספרות עתיקה, סיפורית ומשפטית, ועל ריאליה עתיקה. כיצד, אם כן, נבדיל הבדלה משמעותית בין סוגי הפרשנות?

נפנה, אם כן, לאפיון מעמיק יותר של הדרש. כידוע, הראשונים נקטו גישות שונות בהבנת משמעותו של הדרש. עבור ראב"ע וראשוני ספרד נוספים (כנראה, בכללם הרמב"ם), לא רק מדרשי אגדה אינם משקפים פרשנות אמיתית של הכתובים שאליהם הם נסמכים, אלא גם מדרש ההלכה הוא קיום לאחר מעשה, מעין אסמכתא, של הלכה ידועה, והוא אינו באמת מכוון בכתוב עצמו; לגישה זו, ההבדל בין מדרש ההלכה למדרש האגדה איננו בתקפות הקריאה עצמה של המדרש אלא רק באופיו ומקורו האמיתי של מסקנת המדרש, שאיננה באמת מבוססת על הקריאה בפסוקים. בניגוד לזה, עבור רשב"ם וכנראה בעלי התוספות וראשונים נוספים, מדרש ההלכה נבדל באופן מהותי ממדרש האגדה, בכך שהוא מהווה מנגנון לחשיפה אמיתית של רמזים המכוונים בכתוב.

לפי הגישה הראשונה, ניתן להבחין הבחנה כללית בין הפשט לדרש באופן קל ופשוט מאוד: פרשנות פשט מנסה לחשוף משמעות אמיתית של הכתוב, בעוד הדרש איננו מחפש משמעות אמיתית של הכתוב אלא יש לו תפקיד אחר.

אולם, לצורכנו איננו יכולים להסתפק בהבחנה זו. גם מי מאיתנו שאולי נוטה להזדהות עם גישת ראשונים זו בוודאי אינו רואה את הגישה השניה כחסרת מובן ופשר, אלא מבין ומניח משמעותיות של מושג הפשט כנבדל מן הדרש גם לו היה הדרש באמת רמוז בכתוב. עצם קיום הגישה השניה מחדד משמעותיות של מושג פשט כנבדל מדרש בהבדלה שאינה נסמכת באופן מוחלט על אמיתיות הפרשנות. ברור שצריך להתקיים הבדל מושגי בין פשט לבין רמזים מכוונים בכתוב. ועל הבדל זה יש לעמוד.

מנגנוני הדרש מפרשים את הכתובים בהתאם למידות שונות שהתורה נדרשת בהם. כמובן, ביחס למידות שונות ולאופני יישומיהן קיימות מחלוקות ושיטות שונות, ואף היו בתי מדרש שונים בין התנאים שגרסו קבוצות שונות של מידות אלה. בכל זאת המשותף לכל הגישות הוא קיום כללים ומנגנונים שונים המאפשרים הסקת מסקנות מהכתובים מעבר לפשט. מידות אלה מהוות הקשר מסוים שלאורו מתפרשים הכתובים. הפשט והדרש מובחנים, אם כן, באמצעות הבדל שבין הקשר זה לבין סוגי ההקשר שמנינו לעיל המשמשים בפרשנות פשט. אולם, זוהי הבחנה טכנית שעדיין יש להבין כיצד הוא משמעותי. כיצד נאפיין הבדל משמעותי בין הקשר זה של מידות שהתורה נדרשת בהם לבין הקשרים שפתיים, ספרותיים וריאליים?

נראה שבהחלט קיים הבדל משמעותי כזה: סוגי ההקשר המשמשים בפרשנות פשט הם הקשרים טבעיים, המאפיינים כל תקשורת אנושית טבעית, כתובה או מדוברת. כל קורא או שומע כל טקסט מבין ומפרש אותו בשפה שהוא כתוב בה או נאמר בה, בהתאם להנחות תקשורתיות וספרותיות רווחות, ועל פי הכרתו את המציאות. אם הוא קורא נבון, הוא לוקח בחשבון את האפשרות של פערים בין הקשר הכותב להקשרו הוא, בכל התחומים האלה, ומשתדל כפי יכולתו להבין את הטקסט על פי הקשר הכותב (ליתר דיוק: על פי הקשר שמצפה הכותב מהקורא לקרוא על פיו). ואף הכותב עצמו, מתחילה, מניח את מודעות הקורא להקשרים אלה ונשען עליהם בתקשורתו עם הקוראים, ללא צורך בהעברת ההקשרים בפני עצמם לקוראים. בזה, התורה אינה שונה מכל תקשורת אחרת, אלא דיברה תורה בלשון בני אדם. התורה היא תקשורת המכוונת כלפי בני אדם, ועל כן משמעותה צריכה להתפרש בהתאם להקשרים המובנים לבני אדם, דהיינו הקשרים מהסוגים המאפיינים תקשורת אנושית, הקשרים טבעיים.⁸⁸¹

לעומת זאת, הקשר מסוג המידות שהתורה נדרשת בהם איננו טיפוסי לתקשורות טבעיות. ניתן להחשיב באופן סביר את מסקנותיהן של מידות אלה למכוונות בכתוב רק מתוך הנחה שהתורה שיקעה בין דבריה רמזים מכוונים, ומתוך הנחה הכרחית נוספת – שהמידות שהתורה נדרשת בהן נמסרו במקביל לכתובים עצמם, באופן חיצוני, כמפתח המאפשר את חשיפת הרמזים. משל למה הדבר דומה, לצופן שניתן להבנה רק באמצעות כלל פענוח מוסכם מראש. כלל הפענוח איננו הקשר טבעי להבנת התוכן אלא הקשר מלאכותי, שזוקק תקשורת נוספת על כתב הצופן עצמו.

הבדל זה בין הקשרים טבעיים להקשר מלאכותי הוא מהותי למושג המשמעות של כתובים ושל תקשורת בכלל. מידע מוצפן הוא תוכן תקשורתי שיכול אומנם להיות כלול בכוונת הכותב, אבל לא ניתן לאפיין אותה באופן סביר כמשמעות התכתובת עצמה. בדומה, גם אם הדרש מכוון ורמוז בכתוב עצמו, הוא איננו משמעות הכתוב אלא רובד נוסף של משמעות, שזיקתו לכתוב היא מלאכותית. ייתכן שמלאכותיות זו היא מלאכת ה', ורובד משמעות זה מוסר תכנים אמיתיים וחשובים, אולי אף יותר מהפשט;⁸⁸² אולם זיקתו לכתוב היא משנית, הוא איננו משמעות הדברים הכתובים עצמם. משמעות עצמה של דיבור או של טקסט כתוב מבוטאת ומתפרשת באמצעות הקשרים טבעיים של תקשורת, לא באמצעות צפנים ורמזים שזקוקים לקודים ולכללי פענוח חיצוניים.

זוהי, אם כן, הגדרת מושג פשוטו של מקרא: משמעות דברי התורה עצמה, כפי שהיא כתובה בלשון בני אדם, על כל סוגי ההקשר הטבעיים המאפיינים תקשורת כתובה של בני אדם.