ריבוד ארוך-טווח בביקורת המקרא ובשיטת הבחינות

ב'ריבוד ארוך-טווח: בחינות שם הוויה ושם אלוהים' ביססנו ותיארנו ריבוד ארוך-טווח, של בחינות שם הוויה ושם אלוהים. כאן נסקור את עיקרי הריבודים ארוכי-הטווח בתורת התעודות (תוך התייחסות להשקפות אחרות בביקורת המקרא), ובהתאם להם גם בשיטת הבחינות של הרב ברויאר, ואת ההבדלים הכלליים העיקריים המתקבלים לדרכנו בריבוד ארוך-הטווח עצמו מההבדלים המתודולוגיים.

מלבד הנדון כאן, הבדלים השייכים לפרקים ספציפיים בפרשות בראשית-נח יידונו ב'פרשות בראשית-נח בביקורת המקרא ובשיטת הבחינות'.

תעודות היסוד בתורת התעודות

בראשית דרכה של ביקורת המקרא, זיהו אסטרוק ואייכהורן בארבעת החומשים הראשונים של התורה בעיקר שתי תעודות מקור ארוכות (מלבד הוספות מקומיות ועריכות), שאחת מהם נוקטת בדרך כלל שם הוויה והשניה שם אלוהים.

מאוחר יותר, הופפלד חילק חלוקה פנימית נוספת, על סמך קריטריונים אחרים, בתוך החומר הנוקט שם אלוהים, וזיהה בארבעת החומשים הראשונים בסך הכל שלוש תעודות מקור עיקריות, שנהוג כיום לסמן אותן: J (בעברית היא מכונה גם ס"י), P (ס"כ), ו-E (ס"א; שמות התעודות ותוויותיהן היו שונים אצל מבקרים מוקדמים שונים). חלוקה משולשת זו נתקבלה על ידי וולהויזן⁹³⁹ כאשר גיבש את מה שהתקבל, פחות או יותר, כמודל הסטנדרטי של תורת התעודות. עיקרו של ספר דברים נחשב לתעודה רביעית בפני עצמה (D).

לפי מודל סטנדרטי זה, בספר בראשית, P ו-E שתיהן משתמשות בדרך כלל בשם 'אלהים'; J משתמשת בשם הוויה. ולדרך זו, חומר מ-E נמצא רק מזמן האבות ואילך. בהתאם לכך, הרב ברויאר זיהה בחומשים הראשונים שלוש בחינות: 'בחינת שם הוויה' (J), 'בחינת שם אלוהים של הבריאה' (P) ו'בחינת שם אלוהים של האבות' (E).⁹⁴⁰

במשך השנים מבקרים העלו גישות שונות, ביחס לתיארוכי תעודות המקור – דבר שאינו רלוונטי לענייננו. ובמיוחד ביחס לחומר שיוחס ל-E, עלו גישות שונות גם ביחס לעצם זיהוי תעודת המקור וביחס בין החומר לתעודות אחרות, במקור ובעריכה. נשוב להתייחס לעניין זה בהמשך.

חריגות בשימושי שמות ה'

בתורת התעודות, שמות ה' השונים – שם הוויה ושם אלוהים – הם חלק מהגדרת סגנונות הכתיבה של מחברי התעודות השונות. עבור הרב ברויאר, השמות מבטאים את ההבדל המשמעותי המגדיר את הבחינות: דרכי ההנהגה השונות של ה' את העולם. הצד השווה לשניהם הוא שבידול שמות ה' משתלב בהגדרה בסיסית המבדילה בין הרבדים.

לדרכנו (ב'שימושי שמות ה' בתורה'), לעומת זאת, הבחינות מזוהות בעיקר על יסוד הסתירה בעניין תוכן ההתגלות לאבות, בצירוף לסתירות וכפילויות מקומיות יותר. על בסיס החלוקה המוגדרת על ידי סתירות וכפילויות, ראינו תופעה של שימוש נרחב אך לא מוחלט של התאמת שמות ה' השונים לבחינות, עד פרשת וארא. משום כך לא ראינו את הבידול בשמות ה' כמגדיר יסודי של הבחינות, אלא הסברנו את השימוש בשם אלוהים כאמצעי ספרותי מסוים הרווח בבחינת שם אלוהים ומשמש גם תפקידים נוספים. האמצעי הספרותי הוא בעל משמעות בהקשר משמעות הבחינות, אבל הוא איננו מגדיר יסודי של משמעות הבחינות.⁹⁴¹ ממילא ניתן להשתמש בבידול השמות באופן משני כקריטריון זהיר בפרטי החלוקה, תוך לקיחת אפשרויות אחרות בחשבון.

ראיית הבידול בשמות ה' כאמצעי ספרותי מכוון מביאה עימה יתרון פרשני בכך שהיא מאפשרת פתיחות לאפשרות של מקומות שבהם הבידול איננו עקבי ומאפשרת התמודדות סבירה עימם. כבר הזכרנו מספר מקרים שבהם הבידול איננו עקבי; מתוכם, שניים מזוהים כך גם על פי תורת התעודות: שם הוויה בפתיחת סיפור ברית המילה בתחילת פרק י"ז; והמעבר משימוש בשם אלוהים לשימוש בשם הוויה באמצע סיפור העקידה בפרק כ"ב.

עבור תורת התעודות ועבור הרב ברויאר, הרואים בשמות ה' מאפיינים יסודיים של התעודות או הבחינות (מאפיין סגנוני יסודי – בשני המודלים; ובמודל הבחינות של הרב ברויאר, גם מאפיין יסודי של משמעות הבחינות), חריגות אלה מהבידול העקבי מהוות בעיה יסודית. בעיה זו הצריכה הסברים יצירתיים שהם חיצוניים להסבר הבסיסי של התעודות או של הבחינות כשלעצמן.

כך, תורת התעודות נזקקת במקומות אלה לפעולות עריכה מאוחרות, כהרגלה גם במקומות אחרים.

לדוגמא, לגבי בראשית י"ז, א, גונקל עמוד 263 כותב שהשם 'הוכנס לטקסט על ידי עורך, כנראה כדי לאחד אותו עם בראשית ט"ז ו-י"ח-י"ט' (תרגום שלי מהתרגום האנגלי). דרייבר (בראשית, עמוד viii) כותב שהשם הוחלף בטעות (!).

לגבי סיפור העקידה, לדעת גונקל (עמודים 239-235), הסיפור המקורי שייך ל-E וכולו השתמש בשם אלוהים, ועריכה מאוחרת הכניסה את שם הוויה בחלק השני של הסיפור בעקבות העברת מקום פולחן מ'ירואל' להר המוריה. דרייבר (בראשית, עמוד 216) ואחרים (ראה רד"צ הופמן לבראשית כ"ב, יא, הערה 20) מחלקים את הסיפור בין התעודות, באופן שאין לפנינו סיפור שלם מאף תעודה; באופן מחריד, פרידמן (מי כתב, עמודים 257-256; מקורות, עמוד 65) מציע שלפי המשך משוער של תעודת המקור E, אברהם השלים את שחיטת יצחק! הוא אינו מספק הסבר מי היה אביו של יעקב על פי E.

הרב ברויאר צריך במקרים כאלה לספק הסבר רעיוני המתייחס להנהגות עצמן. לא מצאתי התייחסות של הרב ברויאר להופעת שם הוויה בבראשית י"ז, א. לגבי העקידה, הרב ברויאר מסביר (פרקי בראשית, עמוד 415 ואילך) שלסיפור העקידה תפקיד מכונן ביחס למקום ההקרבה העתידי, וכיוון שעתיד זה הוא בתקופה לאחר שהנהגת שם אלוהים תתחלף להנהגת שם הוויה, מעורב שם הוויה אל תוך הסיפור. הפירוש נראה מאולץ, וגם ספק אם הסבר רעיוני מסוג זה מצדיק את המחיר הפרשני בחריגה מן הבידול הסגנוני העקבי שאמור להיות מאפיין יסודי של הבחינות.

לעומת זאת, לדרכנו, שלפיה בידול שמות ה' הוא אמצעי ספרותי מכוון מסוים, אין בעיה עקרונית להניח שחרף המניע הכללי לאמצעי ספרותי של בידול עקבי בשמות ה', במקומות מסוימים יש מניע ספרותי נגדי, בהקשר משמעותי ספציפי, לשימוש בשם אחר, ושמניע זה גובר על המניע הכללי; באופן כזה הסברנו את שם הוויה בפתיחת סיפור ברית המילה (ראה כאן). ובמיוחד, כפי שהסברנו, שימוש בשם אלוהים יכול לשמש תפקידים ספרותיים מגוונים, גם בבחינת שם הוויה. כך הסברנו את השימוש בשם אלוהים בחלק הראשון של סיפור העקידה (לעיל), ומופעים נוספים של שמות שלדרכנו חורגים מההתאמה הכללית של השמות השונים לבידול ארוך-הטווח (ראה כאן ואילך, והערה 61). וכיוון שקל יותר להסביר חריגות לדרכנו, גם יכולה להיות יותר פתיחות בשלב החלוקה לשייך פסוקים המשתמשים בשם מסוים – לבחינה האחרת, ובמיוחד לשייך פסוקים המשתמשים בשם אלוהים לבחינת שם הוויה, כפי שעשינו ונימקנו.

החומר המיוחס לס"א

ביקורת המקרא נקלעה למבוכה ולריבוי דעות ביחס לחומר המיוחס על ידי תורת התעודות הקלאסית למקור E, המכונה בעברית גם ס"א. מהתיישבות הדברים לדרכנו בנוחות יהיה גם חיזוק מסוים להנחותינו המתודולוגיות.

כאמור, בראשית דרכה של ביקורת המקרא, אסטרוק ואייכהורן זיהו בארבעת החומשים הראשונים של התורה בעיקר שתי תעודות מקור (מלבד הוספות מקומיות ועריכות), שאחת מהם נוקטת בדרך כלל שם הוויה והשניה שם אלוהים. חלוקה זו התבססה בעיקר על שיקולי רצף סיפורי, עם הבידול בין השימוש בשם הוויה לבין השימוש בשם אלוהים. שיקולים אלה דומים לשיקולים שהשתמשנו בהם בהקשר יסוד הריבוד ארוך-הטווח שהעלינו, ומשום כך יש לא מעט התאמה, בקווים כלליים, של החלוקה שלנו בין בחינת שם הוויה לבחינת שם אלוהים, לחלוקה מוקדמת זו של הביקורת, ולחלוקה של תורת התעודות הסטנדרטית בין P ו-E יחד לבין J.

אולם בבואנו לבחון את החלוקה בין P ל-E לאור העקרונות המתודולוגיים שהעלינו, המצב שונה לגמרי.

המודל הסטנדרטי של תורת התעודות אינו משייך ל-E כלום מלפני זמן האבות, ומשם ואילך החומר המשויך ל-E הוא בלתי-רציף, אוסף של קטעים לא שלמים פזורים. למעשה, גם בתוך עולם ביקורת המקרא, מעמד החומר המשויך ל-E הוא השנוי ביותר במחלוקת מבין ארבע תעודות היסוד. בעוד המודל הסטנדרטי ראה בחומר זה תעודה ארוכת-טווח, במקביל ל-J ול-P (כאשר J ו-E המוקדמים נערכו יחד לפני שצורפו ל-P המאוחר), הרי שבעיני מבקרים אחרים חומר זה נחשב לבלתי-רציף במידה כזו עד שקשה לאפיין אותו כתעודה עצמאית. משום כך יש שחלקו על המודל הסטנדרטי, שתיאר את E כתעודה עצמאית פחות או יותר שלמה, וראו בחומר זה ריבוי חתיכות טקסט בלתי-רצופות ממקור אחד משותף, כאשר הושמטו חלקים אחרים של המקור (מודל 'סופלמנטרי', כלומר, משלים), או אפילו חתיכות טקסט ממקורות שונים, שאינם קשורים זה לזה (מודל 'פרגמנטרי'); ויש שראו בו פרי פעולה עריכתית על גבי J או על גבי P.⁹⁴² לפעמים נמנעים מציון היחס המדויק בינו לבין J באמצעות הכללתם יחד בכינוי JE או בכינוי non-P.

מסתבר לדרכנו, שחומר זה אינו מהווה בחינה ארוכת-טווח עצמאית, אלא רובו צריך להשתייך לבחינת שם אלוהים, ומיעוטו לבחינת שם הוויה.

נסקור את הביסוס בתורת התעודות לקיום E כתעודה עצמאית, ונבחן את הטיעונים על פי דרכנו.

בתורת התעודות, הפיצול בין E ל-P בנוי ברובו על שיקולים סגנוניים, ועל מקרים מעטים בלבד של סתירות וכפילויות. רוב החומר המיוחס ל-E נמצא במקומות שבהם ניכרה חלוקה בין J לבין חלק סיפור המשתמש בשם 'אלהים', והקביעה שהוא שייך ל-E ולא ל-P נעשתה על פי השיקולים הסגנוניים.⁹⁴³

עיקר האפיון הסגנוני לטענתם הוא: P נחשבת לבעלת סגנון יבש, עוסקת בפרטים טכניים כמו תאריכים, שמות, ותולדות, והיא בעלת השקפה תיאולוגית מופשטת יחסית; E דומה בסגנונה ל-J, כוללת סיפורים ציוריים מפורטים, עוסקת במערכות יחסים בין בני אדם, והיא בעלת השקפה תיאולוגית הכוללת יותר האנשה, הקרובה יותר ל-J. ובמיוחד, לדרכם, יש ל-E גם אוצר מילים אופייני.

אולם, לפי הקריטריונים המתודולוגיים שקבענו, אין לבסס חלוקה על שיקולים כאלה. לא נעבור כאן באופן מקיף ויסודי על כל פרטי הטיעונים הסגנוניים של המבקרים, וכפי שהעלינו, המאפיינים הסגנוניים השונים (ובכללם אוצר מילים) צריכים בדיקה אפוסטריורית יסודית בעקבות חלוקה מקיפה ויסודית, מעבר לנעשה בספר זה.

מכל מקום, נראה ברור שחלק מהאפיונים שהמבקרים ייחסו ל-J ול-E בניגוד ל-P הם פשוט מאפיינים של כתיבה סיפורית רגילה לעומת כתיבה צורנית-היסטוריוגרפית. לדרכנו, בחינת שם אלוהים כוללת את שני הסגנונות בתוך אותו רצף סיפורי-היסטורי ארוך. היא כוללת מאפיינים של כתיבה היסטוריוגרפית, במיוחד בחלקים שבחינת שם אלוהים מציירת אותם כמובאות מספר תולדות אדם, אבל לא רק באלה; כפי שהסברנו, מאפיינים אלה תורמים לאופי הבחינה כסיפור ארוך-טווח, המבטא את כוחו ואדנותו של ה' המוביל ומנהיג את העולם ואת ההיסטוריה האנושית לקראת יעדיו. אך סיפור ארוך-טווח זה כולל גם סגנון סיפורי רגיל, עם תכנים התורמים לסיפור ארוך-הטווח ולמסרים של הבחינה בכלל. לעומת זאת בחינת שם הוויה כוללת רק סגנון סיפורי.

הסיבה לכך שבבחינת שם אלוהים תכנים סיפוריים 'רגילים' מתרבים החל מזמן האבות היא שבחינת שם אלוהים מתמקדת בברית ה' עם האבות; לפני זמן האבות, תכנים כאלה הם פחותים ביחס לסגנון ההיסטוריוגרפי היבש יותר. וקצב ההתקדמות המהיר הכולל דחיסת אלפי שנים בתוך פרקים בודדים הצריך את רשימות השושלות הארוכות של מובאות ספר תולדות אדם, וגם זה גרם לריבוי יחסי של תכנים כאלה בבחינת שם אלוהים לפני זמן האבות. ממילא, לפני האבות רוב הסגנון הסיפורי ה'רגיל' הוא בבחינת שם הוויה. דבר זה גרם למבקרים, שהתבוננו בחלק התורה שלפני האבות, לחשוב שמדובר בבידול סגנוני יסודי בין התעודות. משום כך הסירו מ-P מרכיבים סיפוריים מזמן האבות ואילך, וכך הגדירו את E.

ולעניין האפיון באוצר מילים שהעלו המבקרים, בפועל נראה שאין התאמה עקבית של הבידול הטרמינולוגי המיוחס על ידי תורת התעודות לשתי התעודות לבידול הסגנוני הכללי. לדוגמא, גונקל (עמוד 362) מתקשה בכך שבפרק ל"ד טרמינולוגיה הנחשבת אופיינית ל-P מופיעה בסיפור בעל סגנון כללי אופייני ל-E. גונקל מביא שלדעת וולהויזן מילות P ניתנו כאן על ידי עורך מאוחר. גונקל עצמו מציע שהמילים מוכתבות על ידי נושא התוכן – ואינו שם לב לכך שאפשרות כזו מהווה אלטרנטיבה לכל השיקול הסגנוני לחלוקה!

מלבד השיקולים הסגנוניים, גם שיקולים נקודתיים של רצף סיפורי הנחו את המבקרים בחלוקה בין E לבין P. בחלק מהמקומות האלה מדובר בסתירות וכפילויות מקומיות, בתוך יחידה סיפורית; לדרכנו, במקרים כאלה יש להניח כברירת מחדל שמדובר בריבוד מקומי, שאיננו חלק מריבוד ארוך-טווח.

לאור הקריטריונים המתודולוגיים שלנו, בחינה ארוכת-טווח נוספת המשתמשת בשם 'אלהים' יכולה להישען רק על סתירות וכפילויות ארוכות-טווח, כלומר, שאינן בתוך יחידה ספרותית מקומית מצומצמת אלא דווקא בין שני חלקים סיפוריים שונים המזוהים שניהם כשייכים לבחינה ארוכת-טווח המשתמשת בשם אלוהים.

ואומנם, נראה שניתן לזהות שני מקרים של תופעות לכאורה מסוג זה ששימשו את מבקרי המקרא בזיהוי E. אולם, נראה גם שניתן להתמודד עם שניהם באופן מקומי, וכך לבטל את כל הבסיס לזיהוי רובד שלישי ארוך-טווח. שני המקרים של תופעות כאלה הן בבראשית פרק כ"א ובשמות פרק ג'.

לבראשית כ"א כבר התייחסנו לעיל – לדרכנו, סיפור שילוח ישמעאל בפרק כ"א שייך לבחינת שם הוויה ולא לבחינת שם אלוהים, על פי מה שהעלינו שם, שאף בחינת שם הוויה משתמשת לעיתים בשם אלוהים, עבור תפקידים ספרותיים מקומיים, והסברנו שם את התפקיד הספרותי הרלוונטי. ממילא אין משם בסיס להגדרת בחינה חדשה המשתמשת בשם אלוהים. יש להוסיף, שגם לא מסתבר שהתורה תבחר בסתירה שעניינה נקודתי כל כך כגילו של ישמעאל בתור בסיס בלעדי או עיקרי לכינון בחינה ארוכת-טווח; וגם, נישאר מחוסרי קריטריונים לשיוך פרקים ופסוקים נוספים לחלוקה זו, דבר שלדרכנו מקשה על עצם הנחת חלוקה כזו.

באותו הקשר שם, שייכנו גם את פרק כ' לבחינת שם הוויה למרות נקיטתו שם אלוהים, בהסבר דומה לתפקיד השימוש בשם אלוהים. גם את פרק כ' תורת התעודות ייחסה ל-E.⁹⁴⁴ בשתי דוגמאות אלה, גם אי-עמידת תורת התעודות על תופעת השימוש בשם אלוהים בתפקידים ספרותיים מקומיים תרמה לזיהוי E.⁹⁴⁵

כאמור, מקרה נוסף של סתירה או כפילות מיותרת ארוכת-טווח לכאורה בתוך בחינת שם אלוהים הוא בשמות ג'. זו נמצאת במקום ובעניין הרבה יותר יסודיים – למעשה, באותו עניין שבו נמצאת הסתירה שראינו אותה כמכוננת את הריבוד ארוך-הטווח בין בחינות שם הוויה ושם אלוהים – דהיינו, בגילוי שם הוויה. אולם, נראה שהבעיה שם מדומה; ליישובה ראה 'גילוי שם הוויה בשמות ג' '.

לכן נראה, שברוב המקומות שבהם ניכרת חלוקה בין בחינת שם הוויה לבין חלקים סיפוריים המשתמשים בשם אלוהים, יש לייחס חלקים אלה לבחינת שם אלוהים האחידה, גם אם רואים בהם מאפיינים סגנוניים שונים מאשר במקומות אחרים בבחינה. במקומות המעטים שבהם יש סתירות וכפילויות בין מה שמיוחס ל-P לבין מה שמיוחס ל-E, אם הכפילויות והסתירות הן מקומיות (דהיינו, בתוך יחידה ספרותית מצומצמת), בדרך כלל יש לראות בהן בסיס רק לחלוקה מקומית-פנימית בתוך בחינת שם אלוהים, אבל לא לקביעת חלוקה ארוכת-טווח כדוגמת החלוקה בין בחינת שם אלוהים לבחינת שם הוויה.⁹⁴⁶

יש להעיר, שדרכנו זו איננה מקבילה לטיעוני המבקרים שהזכרנו, שבאו אחרי גיבוש המודל הסטנדרטי של תורת התעודות בידי וולהויזן ואחרים ופקפקו בזהות E כתעודה ארוכת-טווח. המבקרים שפקפקו ב-E כתעודה עצמאית נטו למזג את החומר המיוחס לה על ידי המודל הסטנדרטי, או את רוב חומר זה, דווקא עם J, בעיקר משיקולים סגנוניים.⁹⁴⁷ זהו משום שהשיקולים הסגנוניים שגרמו להפרדת E מ-P מתחילה גרמו למבקרים המאוחרים האלה למצוא ב-E דימיון סגנוני דווקא ל-J. לעומת זאת, לדרכנו יש לשייך את רוב החומר הזה לבחינת שם אלוהים. למעשה, כאמור, מבנה החלוקה לדרכנו קרובה יותר לחלוקה הראשונית של ביקורת המקרא, כפי שמופיע אצל אסטרוק ואייכהורן, לפני שהופפלד הפריד בין התעודות שנתכנו מאוחר יותר E ו-P.

עוד יש להעיר, שבחלוקה של תורת התעודות הסטנדרטית, גם ב-P ניכרת אי-רציפות סיפורית, עד שהיו מבקרים מאוחרים שראו דווקא ב-P אוסף של הוספות נקודתיות אל תוך רצף יסודי (JE).⁹⁴⁸ אולם רוב החוסרים ברצף הסיפורי ב-P מקבלים את השלמתם לפי דרכנו בעקבות מיזוג רוב החומר המשויך על ידי תורת התעודות הסטנדרטית ל-E, לבחינת שם אלוהים.⁹⁴⁹