סיפור המבול

תיחום סיפור המבול שבו נעסוק בפרק זה הוא החל מארבעת הפסוקים האחרונים של פרשת בראשית, שבהם מסופר על החלטת ה' למחות את האנושות – דהיינו, מ'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ' (ו', ה);⁵⁴⁸ עד סוף ברית הקשת (ט', יז).

אומנם, יש שראו בפרשיית בני האלוהים ובנות האדם תחילת סיפור המבול, כיוון שהבינו את תפקידה העיקרי כתיאור חטא שהביא למבול (כך, רס"ג, רש"י ורלב"ג). אולם כבר פירשנו ונימקנו את פסוקי פרשיה זו בכיוונים אחרים.

ואומנם כבר הערנו על נקודות בפרשיות הקודמות שהן בעלות משמעות בהקשר סיפור המבול (ראה 'למכים'; 'אריכות ימים'; ו'הנפילים והמבול'), אבל נראה שתיחום הסיפור עצמו הוא כפי שאמרנו.

הקדמה לסיפור המבול: רקע ספרותי ואופי ספרותי

סיפור המבול הוא היחידה הספרותית הארוכה ביותר בחטיבה קדם-ההיסטורית בתורה שלפני סיפורי האבות. הסיפור משתרע על פני רובם של ארבעה פרקים (פרקים ו'-ט', למעט רק ארבעה פסוקים ראשונים בפרק ו' ומיעוטו של פרק ט' בסופו). כסימן לעצמאות היחסית של הסיפור כיחידה ספרותית, ניתן להצביע על כך שבבחינת שם אלוהים, הסיפור בתחילתו חוזר על הולדת בני נח עם שמותיהם (ו', י) – למרות שזה כבר הופיע בסוף רשימת תולדות אדם (ה', לב), והרי כפי שראינו (ב'אפיון ספרותי של הבחינות ארוכות-הטווח') בחינת שם אלוהים מקיימת רצף היסטוריוגרפי בין היחידות הספרותיות השונות בתוכו, כך שהולדת בני נח ושמותיהם כבר ידועים לקורא בשלב זה. לכן ברור שתפקיד חזרה זו הוא בהקשר הסיפור המקומי, לספק בתוך הסיפור העצמאי מידע רלוונטי לסיפור.⁵⁴⁹

בדומה למה שראינו בסיפור גן עדן (ב'אופי סיפור גן עדן'), אף בסיפור המבול התורה בחרה להעביר את מסריה באמצעות סיפור בעל אופי של אגדה קדומה. אופי זה ניכר בעצם הסיפור על החזקת התיבה את כל מיני בעלי החיים הקיימים ומזונותיהם – דבר שבעיני הקורא הסביר הוא בלתי אפשרי בעליל – ללא התייחסות לעניין זה בתור נס (דווקא דברים אחרים בסיפור מיוחסים להתערבות אלוהית). מזה נראה שהסיפור מצפה מהקורא להיות מוכן להימנע מלשפוט את פרטי הסיפור לפי קנה מידה מציאותי, דהיינו להתייחס לסיפור כאגדה שיש להבינה בהקשר הנחותיה הפנימיות בלבד.⁵⁵⁰

ועוד דומה למה שראינו בסיפור גן עדן, גם בסיפור המבול, מעבר לאופי הסיפור העולה מתכניו, גם ידוע לנו שהסיפור בנוי על בסיס אגדות קדומות שהיו מוכרות לקוראים, וכך, בעצם, התורה מתייחסת אליהן באופן לא מפורש וכאילו מוסרת את גירסתה לאותן אגדות. ואם ביחס לסיפור גן עדן יכולנו רק לשער את קיומן של אותן אגדות קדומות שהתורה נטלה מתוכן יסודות (ההשערה התבססה על סגנון הסיפור ועל רמזים בדברי נביאים), כאן, ביחס לסיפור המבול, קיימות בידינו אגדות קדומות כאלה, שכנראה היו מוכרות למקבלי התורה. וכאן, בניגוד לסיפור גן עדן, מדובר לא רק בשילוב יסודות נקודתיים מאותן אגדות לתוך הסיפור בתורה, אלא ממש בנטילת שלד סיפורי שלם מתוך אותן אגדות, כמובן תוך שינויים משמעותיים. ועינינו רואות את הדמיון המשמעותי של העלילה הבסיסית של הסיפור בתורה לאותן אגדות, מה שמאפשר גם לעמוד ביתר דיוק על ההבדלים המשמעותיים ביניהם ולהבין מה וכיצד שינתה והוסיפה התורה.

אגדת המבול העתיקה ביותר שבידינו היא שומרית (אגדת זיוסודרה), אבל ממנה נשארו רק שרידים. לעומת זה, יש בידינו גירסאות די מלאות של שני סיפורים באכדית בבלית שהם כמעט זהים מבחינת העלילה, ונבדלים זה מזה בעיקר בשם הדמות המרכזית בסיפור – מה שמלמד על כך שהסיפור היה מוכר ורווח עד כדי שראו סופרים לנכון לאמץ אותו אל תוך חיבוריהם. מבין שניהם, הסיפור הרווח יותר הוא סיפור אותנפישתים, המשולב בעלילת גילגמש ומסופר בלוח האחד-עשר שלה. חלק מנוסחאות העלילה קודמים במאות שנים לזמן כתיבת התורה, אם כי הנוסחאות הקדומות הן חלקיות, ותוכן הלוח הושלם מתוך נוסחאות מאוחרות יותר. בין סיפור זה לבין הסיפור בתורה קיימים קווי דמיון משמעותיים.

נסכם את השלד הסיפורי המשותף לסיפור המבול בעלילת גילגמש ולסיפור המבול בתורה, תוך התעלמות בשלב זה מהבדלים ביניהם (כולל מהבדלים בסדר פרטי האירועים):

לאחר החלטה אלוהית להשמיד את האנושות באמצעות מבול, בא גילוי אלוהי לאדם מסוים על המבול הקרב ובא, ומורה לו לעשות כלי שייט עם גג, לו ולבעלי חיים. האדם מכין כלי שייט רב-קומתי, בממדים מוגדרים, מצפה אותו בכופר, ומביא אליו את משפחתו, בעלי חיים, ומזון. פתח כלי השייט נסגר מבחוץ. סערה של גשם מכסה את ההרים במים וממיתה את הכול. סערת המים נרגעת, וכלי השייט נח על הר, במקום הנקוב בשמו. האדם פותח חלון. האדם שולח יונה אחרי שבעה ימים, ועורב, עד שציפור לא שבה. האדם מקריב קורבנות המעלים ריח וזוכה לברכה אלוהית.

יש, כמובן, גם הבדלים רבים בין הסיפורים, שלא נסקור את כולם כאן. התורה רק השתמשה בשלד הסיפורי מתוך האגדה הקדומה – אולי מאגדה זו בדיוק, ומכל מקום מאותה מסורת אגדית; אך עיצבה את פרטי הסיפור, שינתה אותם והוסיפה להם, בהתאם למגמותיה. ובעיקר, התורה עוקרת מהסיפור תכנים אליליים ונוסכת בו תכנים לפי דרכה במישורים תיאולוגיים וערכיים.⁵⁵¹

בכל זאת נציין הבדל אחד מרכזי בין סיפור התורה לבין סיפור האגדה הקדומה, שהוא אולי ההבדל המשמעותי ביותר בין הסיפורים. זהו הבדל ביחס שבין ההחלטה על הבאת המבול לעולם לבין הצלת האדם.

בעלילת גילגמש, אלה הם מעשים של אלים שונים: אל אחד כועס על האנושות ומחליט (יחד עם אלים נוספים) על השמדתה; אל אחר מחליט להציל את אותנפישתים, מגלה לו את תוכנית המבול ומורה לו לעשות ספינה. והסיפור אף מדגיש את המתח בין שני האלים, ומספר כיצד בתחילה האל הראשון השׁביע את יתר האלים שלא לספר לבני האדם על המבול הקרב ובא, וכיצד האל השני משתדל להערים ולעקוף את האיסור. מעשי הצדדים השונים במאבק זה אף אינם נובעים מעקרונות ערכיים; בעלילת גילגמש הם אינם מנומקים כלל, בעוד בגירסאות עתיקות אחרות של הסיפור, המניע של האל שגזר את גזירת המבול היה שבני האדם הפריעו ברעשם לשנתו.

מסתבר, שתפקיד מרכזי של הסיפור הקדום היה להסביר כיצד יש בעולם מצד אחד שיטפונות ואסונות ומצד שני העולם מתנהל בדרך כלל כסדרו ומקיים את החברה האנושית. והסיפור, כדרך סיפורי העלילה האליליים, עונה על שאלה זו באמצעות מאבקים בין אלים שונים, הפועלים בהתאם לקפריזות שאינן זקוקות להנמקה ערכית.

כנגד תפיסה זו באה התורה, וקובעת: לא אלים גחמניים מתנגדים, אלא אל אחד ששוקל שיקולים שונים הבנויים על החשבת ערכים מתנגשים. האל האחד הוא שגוזר ומעניש והוא שגואל ומציל, הוא בעל מידת הדין והוא בעל מידת הרחמים.⁵⁵² והסיפור מלמד עוד, שמידות ההנהגה השונות של הקב"ה מתבטאות ומתיישמות בזמנים שונים ובמצבים שונים, ובמיוחד לפי התנהגויות בני אדם – ענישה לרשעים, והצלה לצדיקים; ובטווח הארוך, גם בריתו של הקב"ה עם בני אדם מאריך את אפו ודוחה את כעסו, מבטיח קיום לעולם ומהווה הסבר לקיום זה גם בתקופות של רשע ושחיתות.

כך, מושגי ייחוד ה' יחד עם אדנותו וכוחו המוחלט על העולם, מורכבות השגחתו, וגמול לרשעים ולצדיקים, הם המסרים היסודיים של סיפור המבול הבסיסי. מסרים אלה קודמים להתפרטות המסרים בהתאם לפרטי הסיפור ולבחינות השונות.

בסיפורים הקודמים ראינו כיצד התורה משתמשת באמצעי ספרותי של הסבר תופעות שונות במציאות הטבעית והחברתית כנובעים מהסיפור המכונן (ראה 'אטיולוגיה'). בסיפור המבול קיימת רק תופעה אחת ברורה כזו – הקשת, שלפי המסופר אחרי המבול נקבע על ידי ה' כאות לברית על אי-הישנות המבול.⁵⁵³ הקשת מתאימה לשימוש כזה בהקשר הסיפור, משום שהיא מופיעה בשעת גשמים שהם מעין תחילת מבול; וגם משום שהקשת נראית כמחזה אלוהי, כפי שעולה מיחזקאל (א', כח): 'כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה' '.

יש לומר כמה מילים על מבנה הסיפור, נושא התופס נתח משמעותי של דיונים פרשניים בזמננו בעניין הסיפור. רבות דובר על מבנהו המעגלי (קונצנטרי) או הכיאסטי. באופן בסיסי, מבנה כזה מתקיים במישור תוכנה היסודי של העלילה – הסיפור בעיקרו הוא על עולם שתחילה נשחת ואחר כך שוקם, על מים שמתגברים ואחר כך הולכים וחסרים, על נח שלפני המבול נצטווה להיכנס לתיבה ואחרי המבול יצא ממנה, על החלטת ה' הראשונה למחות ולהשחית ועל החלטתו לבסוף שלא למחות עוד. אך מעבר לזה, יש שמוצאים בסיפור מבנה מלאכותי של פיסקאות ולשונות מקבילים, כאמצעי ספרותי מכוון המעצב את צורת כתיבתו.⁵⁵⁴ אחרים ערערו על קיומו של מבנה זה, שכן ניתן להחשיב חלק מהתופעות שהצביעו עליהם כתוצאה טבעית של עלילת הסיפור, ותופעות אחרות יכולות להיחשב מקריות או מאולצות.⁵⁵⁵ בכל אופן, קשה למצוא במבנה זה תרומה למסר ולמשמעות של הסיפור מעבר לעולה מעצם העלילה, אלא כנראה יש לראות בו – אם הוא אכן קיים – אמצעי אומנותי התורם לחוויית הקריאה יותר מאשר לתכנים משמעותיים.

אמצעי ספרותי נוסף הבולט בסיפור הוא ריבוי אליטרציות (לשון נופל על לשון) על שמו של נח: לשונות הִנחמות, מחייה, וחן; מנוחות התיבה והיונה; וריח הניחוח. אלה נוספים על מדרש השמות בתיאור קריאת שמו על ידי למך, עוד לפני סיפור המבול. גם אמצעי זה נועד, כנראה, לתרום לאומנות הסיפור יותר מאשר למסריו ולמשמעויותיו.⁵⁵⁶

ריבוד בסיפור המבול

קיום ריבוד בתוך סיפור המבול ידוע ומוכר, ואף נחשב לנכסי צאן ברזל של תורת התעודות ושל שיטת הבחינות. שכן, בסיפור המבול קיימות סתירות וכפילויות ברורות ובולטות, שאת חלקן כבר ראינו. ידועה ומוכרת גם ההתאמה שיש בין צדדי כפילויות וסתירות בסיפור לבין חילופי שמות ה' בו. על התאמה זו מבוסס שיוך החלוקה כאן לחלוקה ארוכת-הטווח בספר בראשית בין בחינת שם הוויה לבחינת שם אלוהים, כפי שראינו (ב'יסוד הריבוד ארוך-הטווח').

אולם עוד נראה, שיש בסיפור גם כפילויות וסתירות שאינן מתאימות לחילופי השמות, ויש בו עניינים החוזרים לא פעמיים בלבד אלא שלוש פעמים. משום כך מסתבר שיש בסיפור לא שתי בחינות אלא שלוש. וכפי שנראה, מסתבר ששלוש בחינות אלה הן בחינת שם הוויה ושתי בחינות שם אלוהים. וליתר דיוק: בחינת שם אלוהים ארוכת-הטווח נחלקת כאן בריבוד פנימי מקומי לשתי בחינות המשתמשות שתיהן בשם 'אלהים'. תורת התעודות ושיטת הבחינות לא עמדו על ריבוד פנימי זה.⁵⁵⁷

נסקור תחילה כמה מהכפילויות והסתירות הבולטות ביותר המבססות את שני הריבודים, כולל אלה שכבר ראינו בהקשר העיסוק בעניין הריבוד בכלל ובעניין הריבוד ארוך-הטווח בפרט. לאחר מכן נוכל לפנות לחלוקה מפורטת ועקבית של משפטי הסיפור לשלוש הבחינות, שבעקבותיה נוכל לבחון את משמעויות שלוש הבחינות.

ביסוס הריבודים בסיפור

בשלב זה של הביסוס הראשוני, נפתח (כאן מייד בהמשך) בכפילויות וסתירות בולטות המבססות את החלוקה הראשית של הסיפור בין בחינת שם הוויה לבחינת שם אלוהים; לאחר מכן נבסס ריבוד פנימי בתוך בחינת שם אלוהים.

ביסוס ריבוד ראשי

כאמור, נבסס תחילה את החלוקה הראשית של הסיפור בין בחינת שם הוויה לבחינת שם אלוהים.

כפילות קטעי פתיחה

כבר בתחילת הסיפור אנו מוצאים כפילות בולטת, בין שני קטעי פתיחה ברורים. לקטע הראשון לפעמים לא שמים לב, לא רק בגלל שחלוקת פרשות השבוע שייכה אותה עם סוף פרשת בראשית, אלא מסיבה עניינית יותר: שאחריו מופיע לשון הפתיחה הברור 'אלה תולדות נח'. אולם הפסוקים האחרונים של פרשת בראשית הם מצד תוכנם באופן ברור פתיחה לסיפור המבול, הכוללת תיאור חטא האדם, גזירת מחיית האדם, וייחודו של נח, כנימוק להצלתו (ו', ה-ח):

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום.
וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויאמר ה': אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתם.
ונח מצא חן בעיני ה'.

אחרי קטע פתיחה ברור זה, הפסוקים הראשונים של פרשת נח מהווים כפילות מיותרת, המתחילה בלשון פתיחה מובהק, והחוזרת על חטא האדם (עם יחס של ה' לחטא) ועל ייחודו של נח, אם כי בסדר הפוך (ט-יב):

אלה תלדת נח
נח איש צדיק תמים היה בדרתיו, את האלהים התהלך נח.
ויולד נח שלשה בנים: את שם, את חם, ואת יפת.
ותשחת הארץ לפני האלהים, ותמלא הארץ חמס. וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.

טקסט הטבלה לקריאה ולחיפוש

פתיחה ראשונה (ו', ה-ח)			פתיחה שניה (ו', ט-יב)
				אלה תולדת נח
חטא האדם	וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ...		ייחוד נח	נח איש צדיק תמים...
גזירה	וינחם ה' כי עשה את האדם... ויאמר ה' אמחה את האדם... מאדם עד בהמה...		חטא האדם	ותשחת הארץ לפני האלהים... וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה...
ייחוד נח	ונח מצא חן בעיני ה'.

הקטע הראשון נוקט שם הוויה, בכל ארבעת פסוקיו; השני נוקט שם אלוהים (לא רק בביטויים שיכולים להיחשב ביטויים קבועים שגם בחינת שם הוויה נוקטת כמותם, אלא גם במשפט 'וירא אלהים...'), ופותח בלשון 'אלה תולדות' המציין חטיבה בסיפור ההיסטורי ארוך-הטווח של בחינת שם אלוהים (ראה 'מופעי 'אלה תולדות' בבחינת שם אלוהים'). מכאן בסיס לחלוקת סיפור המבול לבחינות שם הוויה ושם אלוהים, כאשר לסיפור בכל בחינה קטע פתיחה משלו, המתאר את הרקע לסיפור: חטא האדם, וייחודו של נח.⁵⁵⁸ בחינת שם הוויה אף כוללת בפתיחתה את החלטת ה' למחות את האדם; בחינת שם אלוהים מותירה לקורא ללמוד על כך מדברי ה' לנח בהמשך. בעקבות חלוקה זו, סיפור המבול של בחינת שם אלוהים אכן מתחיל רק עם לשון הפתיחה 'אלה תולדות'.

כבר בשלב זה ניתן להבחין בהבדל ראשוני ויסודי בין הבחינות. בפתיחת בחינת שם הוויה, בולט הדגש על ה'אדם' – שנזכר ארבע פעמים בפסוקים אלה – ועל תגובות ה' ביחס לחוטאים וביחס לנח, תגובות המתוארות כרגשות אנושיים: ביחס לחוטאים – הינחמות (פעמיים) והתעצבות; ביחס לנח – מציאת חן. לעומת זאת, בפתיחת בחינת שם אלוהים תיאור החטא אינו מזכיר את 'האדם' אלא מדבר על הישחתות הארץ. החטא מתואר באופן ראשוני ועיקרי כהישחתות הארץ עצמה. עוד נרחיב במשמעויות נקודות אלה.

כפילות וסתירה בדיבורי ה' לנח

מייד אחרי שני קטעי הפתיחה הנזכרים מופיעים שני דיבורים של ה' לנח, ומייד אחרי כל אחד מהם מסופר שנח קיים את ציווי ה':

דיבור ראשון, בסוף פרק ו' (יג-כב):

ויאמר אלהים לנח...
ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלהים כן עשה.

דיבור שני, בתחילת פרק ז' (א-ה):

ויאמר ה' לנח...
ויעש נח ככל אשר צוהו ה'.

אומנם, תכני שני הדיבורים אינם זהים, ולפום ריהטא מתקבל רושם שהם מהווים שני שלבים בסיפור: תחילה ציווי מוקדם על עשיית התיבה ושאר הכנות מקדימות, תוך הסבר תפקיד התיבה באמצעות תיאור תוכנית עתידית לכניסה לתיבה בשעת מבול; ואז, בזמן מאוחר יותר, ציווי על כניסה בפועל לתיבה עם קביעת מועד המבול 'לימים עוד שבעה' ועם פרטים חדשים על אודות המבול הקרב ובא.⁵⁵⁹

אולם, אם כך, לא מובן מדוע ה' בדבריו לנח מנמק את ייחודו של נח רק בדיבור השני – 'כי אתך ראיתי צדיק לפני' – ולא כבר בראשון.

וקשה מזה: קיימת סתירה ברורה בין ציווי איסוף בעלי החיים בדיבור השני לבין מה שנאמר לנח על אודותם בדיבור הראשון. בדיבור השני, שנאמר בשם הוויה, נח מצֻווה להבדיל בין הבהמות הטהורות והעופות לבין הבהמות הטמאות במניין הנלקחים (ז', ב-ג):

מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו,
ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא – שנים איש ואשתו.
גם מעוף השמים שבעה שבעה, זכר ונקבה.

בניגוד לזה, בדיבור הראשון, שנאמר בשם אלוהים, נאמר שמספר בעלי החיים מכל מין יהיה שניים, ללא חילוק בין טהורה לטמאה, ותוך הדגשה שמספר זה מתייחס לכל סוגי בעלי החיים (ו', יט-כ):

ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא... זכר ונקבה יהיו.
מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו – שנים מכל...

סתירה זו אף תחזור בתיאור הכניסה בפועל לתיבה, ושם מודגש עוד יותר שאין חילוק בין הטהורה לטמאה; אף זה, תוך נקיטה מפורשת של שם אלוהים (ז', ח-ט):⁵⁶⁰

מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה, ומן העוף וכל אשר רמש על האדמה –
שנים שנים באו אל נח אל התבה, זכר ונקבה
כאשר צוה אלהים את נח.

מסקנה והבדלים

ברור מכל זה, שציווי ה' הראשון לנח עם קיומו על ידי נח (ו', יג-כב) שייך לבחינת שם אלוהים בלבד, בהמשך לפתיחת הפרשה (ט-יב); ושלבחינה זו משתייך גם תיאור כניסת בעלי החיים בפועל שניים שניים (ז', ח-ט). ציווי ה' השני לנח עם תיאור קיומו על ידי נח (ז', א-ה) שייך, מאידך, לבחינת שם הוויה בלבד.

נמצא, שכל אחת משתי הבחינות כוללת דיבור של ה' אל נח בעניין גזירת המבול והצלת נח עם בעלי חיים בתיבה, ותיאור קיום נח את ציווי ה'. רק בדיבור של בחינת שם הוויה, ה' מנמק את ההצלה בייחודו של נח; בבחינת שם אלוהים, נימוק זה נמצא בסיפור עצמו אבל לא בדברי ה' לנח. ונבדלות הבחינות זו מזו במניין הבהמות הטהורות והעופות, שבבחינת שם הוויה הוא שבעה שבעה ובבחינת שם אלוהים הוא שניים שניים.

נשים לב בשלב זה למספר הבדלים תוכניים נוספים בין הבחינות העולים מפרטי החלוקה עד כה.

ראשית, ציווי על עשיית התיבה נמצא בבחינת שם אלוהים בלבד (ו', יד-טז). לאור זה, דברי ה' בבחינת שם הוויה (ז', א) 'בא אתה וכל ביתך אל התבה' אינם עוקבים לציווי קודם על עשיית תיבה, אלא עומדים באופן עצמאי וראשוני. מעתה, משמעותם היא: בוא אל תיבה כלשהי.^{561, 562}

נמצא שבחינת שם אלוהים כוללת ציווי על עשיית תיבה, מה שאין כן בחינת שם הוויה, שבהקשרה עשיית תיבה כנראה איננה מעשה בעל משמעות נצרכת. ומכאן, שבהקשר בחינת שם אלוהים שבה הציווי כן מופיע, הציווי על עשיית תיבה הוא משמעותי מעבר לצורך טכני של השגת תיבה.

בנוסף, בחינת שם אלוהים טורחת לספק לתיבה ממדים המספקים הסבר, במסגרת הנחות הסיפור, ליכולת התיבה להכיל את בעלי החיים,⁵⁶³ בדומה לכך שהיא כוללת פרטים של התיבה שנועדו להתמודד ביעילות עם מי המבול – עצי גופר, איטומם בכופר ועוד.⁵⁶⁴ לעומת זאת, בבחינת שם הוויה, תיבה סתמית בהישג ידו של נח לא תהיה בממדים הגדולים החריגים המתוארים בציווי של בחינת שם אלוהים, כך שבבחינת שם הוויה ברור שבעלי החיים יוכלו להיכנס לתיבה רק בדרך נס. משמעויות הבדלים אלה עוד יבוארו.

סיוע נוסף

נביא בשלב זה רק כמה ביסוסים נוספים לקיום ריבוד בתוך סיפור המבול.

בדברי ה' לנח בשם הוויה, המבול הקרב ובא מתואר כירידת גשמים במשך ארבעים יום (ז', ד):

כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה
ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה.

אולם, בפועל אנו מוצאים תיאור אחר של מקורות מי המבול (יא):

בשנת שש מאות שנה לחיי נח... נבקעו כל מעינת תהום רבה וארבת השמים נפתחו.

בפסוק זה היבקעות מעיינות התהום מתוארת לפני היפתחות ארובות השמים, כך שברור שהיבקעות מעיינות התהום אינה תוצאת הגשמים אלא מי התהום הם מקור מים עצמאי. תיאור זה איננו עולה בקנה אחד עם דברי ה' לנח בשם הוויה, שלפיהם ה' רק ימטיר על הארץ.⁵⁶⁵

גם משך זמן המבול בחלק מהפסוקים בהמשך איננו מתאים לדברי ה': בעוד ה' (בדבריו הנ"ל – ז', ד) דיבר על מטר במשך ארבעים יום בלבד, לקמן מתוארת התגברות מים במשך 150 יום שרק אחריהם נעצרים הגשמים (ז', כד; ח', א-ב):

ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום. ויזכר אלהים את נח... ויעבר אלהים רוח על הארץ, וישכו המים, ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים, ויכלא הגשם מן השמים.

נמצא, שבניגוד למתואר בבחינת שם הוויה, שמי המבול יהיו מטר בלבד, במשך ארבעים יום בלבד, קיימת בחינה שבה מקורות מי המבול כוללים לא רק גשמים אלא גם התגברות מי מעיינות, שניהם במשך חודשים רבים.⁵⁶⁶

בלי להיכנס לפרטים, נציין שיש גם בנושא סדרי הזמנים בסיפור בכלל קושי רב להלום את שלבי הסיפור עם התאריכים המופיעים בו, ונתחבטו המפרשים בנושא זה.⁵⁶⁷ כפי שנראה, הריבודים בסיפור פותרים בעיות אלה.

נסתפק בשלב זה בדברים אלה לביסוס הריבוד הראשי בסיפור המבול, בין בחינת שם הוויה לבחינת שם אלוהים. נעבור כעת לבסס קיום ריבוד משני, בתוך בחינת שם אלוהים. לאחר מכן נשלים את פרטי שני הריבודים.

ביסוס ריבוד משני

כעת, כאשר קיום הריבוד הראשי בסיפור המבול מבוסס, נעבור לביסוס ריבוד משני בתוך בחינת שם אלוהים.

חלק מהכפילויות והסתירות שמבססות את הריבוד המשני הן דקות ועדינות ביחס לחלק מהתופעות שמבססות את הריבוד הראשי, ומצריכות יותר התבוננות ושיקול דעת.

במרכז הסיפור, בפרק ז', עומדים שני אירועים מרכזיים שכל אחד מהם מתואר שלוש פעמים: תחילת המבול, וביאת בעלי החיים אל התיבה. שלושת תיאורי תחילת המבול אף כוללים שלושה ציוני זמן המבול.⁵⁶⁸

שלושת תיאורי תחילת המבול

תיאורי תחילת המבול נמצאים בקטע אחד בפרק ז' (ו-יא):

מתוך שלושת תיאורי תחילת המבול, נתבונן תחילה רק בשניים הראשונים.

תחילת המבול מתוארת תחילה בשני הפסוקים הראשונים בקטע (ו-ז):

ונח בן שש מאות שנה, והמבול היה מים על הארץ.
ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול.

בתיאור זה, הפסוק השני אינו יכול להיקרא בלי הראשון, שהרי הכניסה לתיבה 'מפני מי המבול' (ז) נשענת על אזכור אותם מי מבול בפסוק הקודם (ו). ואחרי שני פסוקים אלה, כבר סופר שהמבול התחיל, ושבעקבותיו נכנסו נח ומשפחתו אל התיבה.

אולם כמה פסוקים לאחר מכן נאמר (י):

ויהי לשבעת הימים, ומי המבול היו על הארץ.

שני תיאורים אלה הם באופן ברור תיאורים ראשוניים של התחלת המבול, ואינם יכולים להיקרא יחד, אלא שייכים לבחינות שונות.⁵⁶⁹

אנחנו יכולים לשייך את שני התיאורים האלה בין שתי הבחינות הראשיות. שהרי, בתיאור השני, ציון הזמן 'לשבעת הימים' מתייחס לשבעת הימים שנזכרו בדברי ה' לנח בשם הוויה (ד) 'כי לימים עוד שבעה...', ונסמך על דברים אלה. לכן התיאור השני של תחילת המבול (י) בהכרח שייך לבחינת שם הוויה בלבד.

אשר לתיאור הראשון של תחילת המבול (ו-ז), מייד בהמשכו מסופרת כניסת בעלי החיים (ח-ט):

מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה ומן העוף וכל אשר רמש על האדמה –
שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה,
כאשר צוה אלהים את נח.

תיאור זה של כניסת בעלי החיים איננו מנוסח בתחביר סיפורי רגיל של פתיחה בפועל בצורת עתיד מהופך (כפי שנמצא בהמשך, בפסוק טו: 'ויבאו אל נח אל התבה...'), אלא פותח במשלימים 'מן הבהמה... ומן... ומן... וכל אשר רמש על האדמה, שנים שנים', והפועל 'באו' מופיע רק אחריהם. סגנון תחבירי זה איננו מתאים לציון ראשוני של אירוע ברצף אירועי הסיפור.

נראה שסגנון זה נועד לבטא את ביאת בעלי החיים כמקבילה לאירוע קודם, לא עוקבת לו. ואירוע זה יכול להיות רק ביאת נח ומשפחתו אל התיבה, שנזכרה בתיאור הראשון הנ"ל (ז). כלומר: בעקבות תחילת המבול מים על הארץ (ו), באו נח ומשפחתו את התיבה מפני מי המבול (ז), ואיתם באו אף בעלי החיים (ח-ט).

מכאן שהתיאור הראשון יחד עם המשכו בתיאור כניסת בעלי החיים (ו-ט) הם יחידה עניינית אחת, המספרת על תחילת המבול, כניסת נח ומשפחתו לתיבה, והצטרפות בעלי החיים אליהם.

וכניסת בעלי חיים זו מתוארת כ'שנים שנים' בלבד מכל בעלי החיים, 'כאשר צוה אלהים את נח'. לכן יחידה עניינית זו, עם התיאור הראשון של תחילת המבול, שייכת לבחינת שם אלוהים בלבד.

נמצא, ששני התיאורים הראשונים של תחילת המבול שייכים בהתאמה לבחינת שם אלוהים ולבחינת שם הוויה.

נתקדם לתיאור השלישי של תחילת המבול. מייד אחרי התיאור השני, מסופר (יא):

בשנת שש מאות שנה לחיי נח, בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש, ביום הזה –
נבקעו כל מעינת תהום רבה וארבת השמים נפתחו.

תיאור שלישי זה בוודאי לא יכול להיקרא ברצף עם התיאור הראשון (ו), שכן הראשון כבר כולל את ציון השנה, ואין סיבה לדחות את ציון התאריך המדויק לפסוק אחר. ועוד, מכך שבתיאור הראשון כבר סופר על כניסת נח ומשפחתו לתיבה (ז) נראה שתיאור התחלת המבול כבר הושלם.

תיאור שלישי זה אולי היה יכול להיקרא ברצף עם התיאור השני (י), כנועד רק להוספת התאריך (כך, רד"ק לפסוק יא) ופירוט מקורות המים של 'מי המבול' הסתמיים שכבר נזכרו. אולם, התיאור השני שייך כאמור לבחינת שם הוויה בלבד (כפי שהסקנו מ'לשבעת הימים'); בעוד התיאור השלישי (יא) כולל במקורות מי המבול את מעיינות התהום, בסתירה לבחינת שם הוויה שבה כפי שראינו ה' דיבר (ד) רק על הורדת מטר על הארץ.

נמצא, שיש בסיפור שלושה תיאורים עצמאיים של תחילת המבול, שאף שניים מהם אינם יכולים להתקיים יחד בבחינה אחת. מכאן שיש בסיפור שלוש בחינות שונות.⁵⁷⁰ ומכאן בסיס לריבוד פנימי, מקומי, בתוך אחת הבחינות הראשיות – באופן שהריבוד הפנימי יחלק בין התיאור השלישי של תחילת המבול לבין אחד משני התיאורים הקודמים, בתוך בחינה ראשית אחת.

שלושת תיאורי ביאת בעלי החיים אל התיבה

כאמור, דבר נוסף שמתואר שלוש פעמים הוא ביאת בעלי החיים אל התיבה. תחילה (ח-ט):

מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה ומן העוף וכל אשר רמש על האדמה –
שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה,
כאשר צוה אלהים את נח.

כבר הסקנו שפסוקים אלה מהווים יחידה עניינית אחת עם התיאור הראשון של תחילת המבול וכניסת נח ומשפחתו לתיבה (ו-ז), בבחינת שם אלוהים.

בהמשך, שוב מתוארת ביאת נח ומשפחתו עם בעלי החיים אל התיבה (יג-יד):

ומייד לאחר מכן ביאת בעלי החיים אל התיבה מתוארת פעם שלישית (טו-טז₁; טז₂ הוא משפט נפרד, שטעון התייחסות עצמאית):

כל אחד משלושה תיאורים אלה יכול לעמוד לבדו, ולשון שלושתם הוא לשון 'ביאה' של בעלי החיים 'אל התבה'.⁵⁷¹ נראה ברור, ששלושה תיאורים אלה שייכים לשלוש בחינות שונות.

כפי שכבר נימקנו, התיאור הראשון (ח-ט) שייך לבחינת שם אלוהים, שהרי הוא מסיים 'כאשר צוה אלהים את נח'. גם התיאור השלישי (טו-טז₁) מסיים 'כאשר צוה אתו אלהים'. נמצא שהתיאור הראשון והתיאור השלישי שייכים שניהם לבחינת שם אלוהים, אבל מהווים כפילות זה ביחס לזה. מכאן בסיס ברור לחלוקת בחינת שם אלוהים לשתי בחינות המשתמשות שתיהן בשם אלוהים, באופן שהתיאור הראשון והתיאור השלישי שייכים לשתי בחינות שונות בתוך בחינת שם אלוהים.

לתיאור השני של ביאת בעלי החיים (יג-יד) נותר להשתייך, אם כן, לבחינת שם הוויה.

גם בתיאור הראשון וגם בתיאור השלישי נאמר שמכל בעלי החיים באו 'שנים שנים' – בניגוד לבחינת שם הוויה, שבה נח נצטווה לקחת שבעה שבעה מבעלי החיים הטהורים ומהעופות. נמצא שביאה שנים שנים בלבד מכל מין מאפיינת את שתי בחינות שם אלוהים כאחד, ורק בחינת שם הוויה מדברת על שבעה שבעה.

מסקנות קיום הריבוד המשני

מן הסתם, דהיינו בהיעדר ביסוס נגדי, יש להניח ריבוד פנימי אחד בלבד. לכן ברור שגם בעניין תחילת המבול, הריבוד הפנימי הוא דווקא בתוך בחינת שם אלוהים. התיאור הראשון של תחילת המבול, עם כניסת נח ומשפחתו לתיבה הם כאמור יחידה עניינית אחת עם התיאור הראשון של כניסת בעלי החיים (ו-ט), באחת מבחינת שם אלוהים; התיאור השלישי של תחילת המבול (יא) והתיאור השלישי של ביאת בעלי החיים אל התיבה (טו-טז₁) שייכים לבחינה אחרת בבחינת שם אלוהים. התיאורים האמצעיים (י, יג-יד) שייכים לבחינת שם הוויה. כך, כל אחת משלוש הבחינות מספרת על תחילת המבול ועל ביאה אל התיבה (לפחות, של בעלי החיים; הבחינה המופיעה אחרונה אינה מזכירה בפירוש את כניסת נח ומשפחתו, אלא משאירה לה להשתמע מכלל ביאת בעלי החיים 'אל נח אל התבה').

ביסוס ברור נוסף לריבוד בתוך בחינת שם אלוהים נמצא בסוף הסיפור, בעניין הברית שלאחר המבול ואות הקשת.

עשרת הפסוקים המספרים על עניין זה בפרק ט' (ח-יז) הם כולם תיאורי דברי ה' הנוקטים אך ורק שם אלוהים. ברור, אם כן, שדברי הברית ואות הקשת בפרק ט' שייכים רק לבחינת שם אלוהים, בעוד בשם הוויה הקביעה שהמבול לא יישנה נאמר רק קודם לכן, בדברי ה' אל לבו בסוף פרק ח' (כא-כב). למרות זאת, דברי הברית ואות הקשת בפרק ט' מלאים בכפילויות מיותרות בולטות: שני משפטים של הקמת ברית (ט: 'הנני מקים את בריתי אתכם', יא: 'והקמתי את בריתי אתכם');⁵⁷² שני משפטים הקובעים שלא יהיה עוד מבול (יא: 'ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול', 'ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ'); וגם בעניין קביעת אות הקשת ובנימוק האות קיימות כפילויות ברורות. גם מזה עולה קיום ריבוד פינמי בתוך בחינת שם אלוהים.

עוד כפילויות וסתירות רבות נוספות קיימות בסיפור, אבל לענייננו בשלב זה די במה שכבר ראינו כדי לבסס היטב את שני הריבודים, זה הראשי וזה המשני.

השלב הבא הוא לעבור ולשייך את כל חלקי הסיפור בין שלוש הבחינות.

פירוט הריבוד

נעבור כעת לשייך משפט משפט בין שלוש הבחינות.

להלן מופיע סיכום של כל הריבוד בסיפור המבול, בהתאם למסקנות פירוט החלוקה שנבצע מייד. גם תוך כדי מלאכת החלוקה ניתן להסתכל קדימה על הסיכום ולהיעזר בו לשם הבנת תוצאות החלוקה. לאחר מכן, בהתבססות על מסקנות פירוט החלוקה, נוכל להתקדם לעסוק באופן ישיר במסר ובמשמעות.

פתיחות: חטא האדם וייחודו של נח (ו', ה-יב)

כבר שייכנו (לעיל) את שני קטעי הפתיחה של הסיפור בהתאמה לשם הוויה (ו', ה-ח) ולשם אלוהים (ט-יב).

בקטע הפתיחה לבחינת שם אלוהים, בשני הפסוקים הראשונים (ט-י) אין בסיס לריבוד פנימי,⁵⁷³ ולכן יש לראות בהם פתיחה משותפת לשתי בחינות אלוהים. תופעה זו דומה למקומות אחרים שבהם לפני ריבוד מקומי יש פתיחה משותפת (ראה 'שיתוף').

בשני הפסוקים הבאים בפתיחת בחינת שם אלוהים (יא-יב) אנו נתקלים בכפילות ראשונה בתוך בחינת שם אלוהים:

ותשחת הארץ לפני האלהים, ותמלא הארץ חמס.

וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.

כל אחד משני פסוקים אלה מוסר מידע דומה – הישחתות הארץ בעיני ה' – באופן שכל אחד מהם יכול להיקרא לבדו ולהספיק עבור נימוק המבול. אומנם, יש בפסוק הראשון פרט שאין בשני: החמס. אבל, השני אינו מוסיף ביחס לראשון;⁵⁷⁴ ועוד, ניתן היה בקלות לשלב את שני הפסוקים לפסוק אחד, כדוגמת 'וירא אלהים את הארץ והנה השחית [לפניו] כל בשר את דרכו עליה ותמלא חמס'. לכן נראה שיש כאן כפילות, ושני הפסוקים שייכים לשתי הבחינות השונות של שם אלוהים.⁵⁷⁵

שתי הבחינות מספרות על שחיתות אנושית לפני ה', כאשר רק הראשונה מציינת את חטא החמס, בעוד השניה מדברת רק על שחיתות כללית ללא שום רמז לחטא מסוים. על כן נכנה את הבחינה של פסוק יא: 'בחינת החמס'. מסיבות שתתבררנה רק בהמשך, את הבחינה של פסוק יב נכנה: 'בחינת הברכה'. בחינת החמס ובחינת הברכה הן שתי תתי-בחינות של בחינת שם אלוהים הכללית, התלויות בריבוד הפנימי בתוכה.

בהמשך פרק זה, נסמן את מה שמשויך (משלב שיוכו ואילך):

בחינת שם הוויה

לסיכום הריבודים בשלב זה, בקטעי הפתיחה (ו', ה-יב):

בחינת שם הוויה כוללת את קטע הפתיחה הראשון (ה-ח):

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום.
וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויאמר ה': אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתם.
ונח מצא חן בעיני ה'.

בבחינת החמס, יחד עם מה שמשותף לשתי בחינות שם אלוהים, נמצא (ט-יא):

בבחינת הברכה, יחד עם מה שמשותף לשתי בחינות שם אלוהים (ט-י, יב):

דברי ה' לנח וקיומם על ידי נח (ו', יג – ז', ה)

כבר שייכנו (לעיל) את שני דיבורי ה' לנח בהתאמה לבחינת שם אלוהים (ו', יג-כב) ולבחינת שם הוויה (ז', א-ה). בדיבור ה' בבחינת שם הוויה קיים רצף תוכני אחדותי, ללא כפילויות וסתירות.

כעת נבחן את דברי ה' לנח בבחינת שם אלוהים ונעמוד על חלוקתם הפנימית לשתי בחינות שם אלוהים.

דברי ה' לנח בבחינת שם אלוהים, עם ביצוע נח את הציווי, הם (ו', יג-כב):

המילים 'ויאמר אלהים לנח' (יג₁) נצרכות לכלל הדיבור, ולכן משותפות לשתי בחינות שם אלוהים (מתוך הנחה שנמצא משתיהן בתוך דברי ה' בדיבור זה).⁵⁷⁶

בשורת המבול וציווי עשיית התיבה (ו', יג-יז)

בתוך דברי ה' אלה, ניכרת כפילות בעניין בשורת גזירת המבול. ה' פותח את דבריו לנח (יג₂):

קץ כל בשר בא לפני
כי מלאה הארץ חמס מפניהם,
והנני משחיתם את הארץ.

אז ה' מצווה את נח על עשיית התיבה עם כל פרטיה (יד-טז), ולאחר מכן אומר שני משפטים (יז):

ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים.
כל אשר בארץ יגוע.

המשפט הראשון (יז₁: עד 'השמים') מתאר את גזירת המבול; השני (יז₂) – את תוצאתו: גוויעת כל אשר בארץ. נבחן כל אחד משני משפטים אלה לחוד.

המשפט הראשון (יז₁) פותח 'ואני הנני...'. התחלת המשפט ב'ואני' מציינת מעבר לתיאור פעולה של ה', אחרי תיאור פעולות של נח – בציווי על עשיית התיבה. מכאן, שמשפט זה שייך לבחינה הכוללת את הציווי על עשיית התיבה (בלי לשלול, בשלב זה, את האפשרות שציווי התיבה משותף לשתי בחינות שם אלוהים), המהווה באופן ברור יחידה אחת (יד-טז) הכוללת את עיקר הציווי 'עשה לך תבת עצי גפר' עם המשך פירוטו. בבחינה זו, משפט גזירת המבול מסביר ומנמק את הצורך בתיבה, כלומר: עשה לך תיבה, כי אני הנני מביא מבול.

משפט ראשון זה שאחרי הציווי על התיבה (יז₁) נראה ככפילות עניינית ביחס לפתיחת דברי ה' שלפני ציווי התיבה (יג₂): ה' מבשר על גזירת המבול לפני ציווי התיבה ושוב אחריו. וקשה לראות בשני פסוקים אלה גזירה ראשונית כללית ולאחר מכן פירוטה, משום שאינם סמוכים זה לזה אלא ביניהם נמצא ציווי התיבה; ועשיית התיבה איננה פירוט של השחתה. גם לשון 'הנני' בכל אחד משני הפסוקים נראית כמציינת הכרזה עצמאית על המבול בכל אחד משני הפסוקים. לכן יש לחלק בין שני פסוקי הגזירה ולשייכם לבחינות השונות של שם אלוהים.

פסוק הגזירה הראשון (יג₂) מנמק 'כי מלאה הארץ חמס מפניהם'. נימוק הגזירה משום חמס מתאים לסיפור שפתח את רקע חטא האדם בחמס 'ותמלא הארץ חמס' (יא) – דהיינו בחינת החמס.⁵⁷⁷ לכן פסוק הגזירה הראשון (יג₂) שייך לבחינת החמס בלבד; השני (יז₁) – לבחינת הברכה בלבד.

במשפט השני שאחרי ציווי התיבה (יז₂), תיאור התוצאה 'כל אשר בארץ יגוע' יכול מצד עצמו להיקרא ברצף עם כל אחת משתי הבחינות. אולם, להלן נסיק, מסיבות שאינן תלויות בשיוך כאן, שהפסוק בהמשך הסיפור 'ויגוע כל בשר הרמש על הארץ...' (ז', כא) שייך לבחינת החמס בלבד; והרי הפסוק שם נראה כממלא תפקיד של תיאור מתבקש של התקיימות דברי ה' כאן. לכן נראה שאף 'כל אשר בארץ יגוע' (יז₂) כאן שייך לבחינת החמס בלבד.

כאמור, בחינת הברכה מוכרחת לכלול את הציווי על עשיית התיבה, משום שסגנון פתיחת משפט הגזירה במילה 'ואני' מציינת שינוי בפועֵל אחרי תיאור פעולות נח בציווי התיבה. כעת ניתן להוסיף, שלעומת זאת, אם נשייך את ציווי התיבה (רק או גם) לבחינת החמס, הוא יחצוץ בין משפט הגזירה שלפני ציווי התיבה (יג) לבין תוצאת הגזירה הישירה 'כל אשר בארץ יגוע' (יז₂). לכן הציווי על עשיית התיבה שייך לבחינת הברכה בלבד.

נמצא בפסוקים אלה, בבחינת החמס (ו', יג, יז₂):

ובבחינת הברכה (ו', יג₁, יד-יז₁):

נמצא שבבחינת החמס ה' מדבר רק על השחתת כל בשר, ואינו מסביר לנח את מנגנון המבול. ה' מותיר לנח להבין מכלל הצורך בכניסתו לתיבה עם בעלי החיים (בהמשך) שההשחתה תהיה כזו שהתיבה תגן מפניה, דהיינו השחתה באמצעות מים. הבדל זה שבין בחינות שם אלוהים, שרק בחינת הברכה (בדומה לבחינת שם הוויה) כוללת הסבר מפורט ומפורש של התוכנית מראש – עוד טעון ביאור.

ונמצא עוד בבחינת החמס, שנח איננו מצֻווה לעשות תיבה. בין כל שלוש הבחינות, הציווי על עשיית התיבה הוא ייחודי לבחינת הברכה. הדברים שאמרנו לעיל על כך שבניגוד לבחינת שם הוויה, בחינת שם אלוהים כוללת ציווי על עשיית התיבה – תקפים לבחינת הברכה בלבד, ולא לבחינת החמס, שהיא דומה לבחינת שם הוויה בחיסרון ציווי על עשיית תיבה.

כפי שנראה, אין זה משום שבחינת החמס איננה כוללת כניסה לתיבה, אלא כמו הבחינות האחרות היא כוללת כניסת נח לתיבה. אלא, בבחינת החמס, כמו בבחינת שם הוויה, משמעות דברי ה' לנח בהמשך שיבוא אל התיבה איננה שיבוא לתיבה שנח יעשה – שהרי בבחינה זו, אין ציווי על עשיית תיבה – אלא שיבוא אל תיבה כלשהי.⁵⁷⁸ גם משמעות כל זה עוד תתבאר.

תוכנית הצלת נח, משפחתו ובעלי החיים (יח-כ)

הפסוק הבא (יח) כולל שני משפטים:

והקמתי את בריתי אתך.
ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך.

לעניין המשפט הראשון 'והקמתי את בריתי אתך' (יח₁), בהקשר הפסוקים כאן אין סיבה לשייכו לבחינה מסוימת. להלן נראה סיבה לשייכו לבחינת הברכה בלבד.

המשפט השני בפסוק, 'ובאת אל התבה...' (יח₂), הוא המשפט היחיד בדברי ה' כאן בשם אלוהים המתאר בפירוש את כניסת נח ומשפחתו אל התיבה. נדלג עליו בינתיים ונתבונן בשני הפסוקים הבאים (יט-כ). ביניהם יש כפילות ברורה בעניין בעלי החיים:

ומכל החי מכל בשר – שנים מכל תביא אל התבה להחית אתך, זכר ונקבה יהיו.

מהעוף למינהו, ומן הבהמה למינה, מכל רמש האדמה למינהו – שנים מכל יבאו אליך להחיות.

שני פסוקים אלה מוסרים אותו מידע עיקרי, דהיינו, שיהיו שניים מכל מין מבעלי החיים עם נח, במטרה 'להחיות'. לכן יש לחלק ביניהם ולשייכם לבחינות שונות של שם אלוהים.⁵⁷⁹

מבין שני פסוקים אלה, הראשון (יט) פותח ב-ו' החיבור (לא ו' ההיפוך): 'ומכל החי...', מה שאין כן השני, 'מהעוף למינהו...' (כ). מזה נראה שהבאת בעלי החיים בפסוק הראשון היא המשך ישיר לביאת נח ומשפחתו אל התיבה שתוארה במשפט שלפניו (יח₂), מה שאין כן ביאת בעלי החיים בפסוק השני (כ). דהיינו, בבחינה אחת יש לקרוא ברצף (יח₂-יט):

ובאת אל התבה, אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך,
ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה להחית אתך, זכר ונקבה יהיו.

ובבחינה האחרת, רק (כ):

מהעוף למינהו, ומן הבהמה למינה, מכל רמש האדמה למינהו – שנים מכל יבאו אליך להחיות.

בחינה זו השניה מתארת רק את ביאת בעלי החיים אל נח, ואין בה תיאור מפורש של כניסת נח ומשפחתו אל התיבה. אולם, ביאת בעלי חיים 'אליך להחיות', דהיינו אל נח בתיבה, יכולה להיות מובנת רק על רקע עובדה ידועה שנח יהיה בתיבה. ובלי תיאור מפורש של כניסת נח, עובדה זו יכולה להיות ידועה רק מכלל תוכנית המבול יחד עם אזכור קודם של התיבה – שנמצא רק בציווי עשיית התיבה, בבחינת הברכה.

נמצא פסוק 'מהעוף למינהו...' (כ) שייך לבחינת הברכה בלבד; והפסוקים האחרים כאן (יח₂-יט) – לבחינת החמס בלבד.

נמצא בעניין דברי ה' בבחינת אלוהים עד כה, שבחינת החמס מספרת (ו', יג, יז₂, יח₂-יט):

ואילו בחינת הברכה מספרת (ו', יג₁, יד-יז₁, יח₁, כ):

ציווי איסוף המזון וקיום נח את הציווי (כא-כב)

נמשיך לפסוק הבא, האחרון בדברי ה' אלה, שבו ה' מצווה את נח על איסוף מזון (כא):

ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך, והיה לך ולהם לאכלה.

פתיחת משפט זה ב'ואתה' משתמעת כמעבר לתיאור פעולה של נח, בהמשך למשפט שבו דוּבר על פעולה של אחרים. וזה מתקיים רק בבחינת הברכה, שבה המשפט האחרון היה 'מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו – שנים מכל יבאו אליך להחיות'. בהמשך למשפט זה, שבו בעלי החיים היו הפועלים, הניסוח בפסוק אחריו מובן, כלומר: בעלי החיים יבואו אליך, ואתה צריך לאסוף עבורך ועבורם מזון.

לעומת זאת בבחינת החמס, הדבר האחרון שנאמר היה '...תביא אל התבה להחית אתך, זכר ונקבה יהיו', שכבר בו נח היה הפועֵל. אם הפסוק בעניין איסוף המזון שייך לבחינת החמס, נראה שהיה מתבקש סגנון של המשך רציף של פעולות נח, כדוגמת '...תביא אל התבה להחית אתך, זכר ונקבה יהיו, ולקחת לך מכל מאכל...'.

לכן הפסוק בעניין איסוף המזון (כא) שייך לבחינת הברכה בלבד, ובה משמעות רצף המשפטים היא כאמור: בעלי החיים יבואו אליך מעצמם, ואתה מצדך תכין עבורך ועבורם מזון.

אז מתואר קיום נח את הציווי (כב):

ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלהים, כן עשה.

מה בדיוק עשה נח כעת, לקיום מה שנצטווה עליו?

מעשה זה איננו יכול להיות הכנסת בעלי החיים, שהרי כפי שראינו (לעיל), ביאת בעלי החיים בפועל אל התיבה מתוארת בהמשך בשתי בחינות שם אלוהים בהקשר תחילת המבול בפרק ז' (בפסוקים חט, ובפסוקים טוטז). לכן לא ניתן לומר שכבר כעת, מייד בעקבות דברי ה', הכניסם נח לתיבה, אלא בהכרח אין בפסוקים כאן בעניין ביאת בעלי החיים ציווי לעשייה מיידית, אלא רק תיאור תוכנית להמשך.

קיום הציווי בשלב זה גם איננו יכול להיות כניסת נח ומשפחתו לתיבה, שהרי היא מתוארת כאן בפירוש רק בבחינת החמס, ברצף ברור עם הבאת בעלי החיים אל התיבה: 'ובאת אל התבה... ומכל החי... תביא...', ומזה נראה שגם כניסת נח ומשפחתו אינה ציווי מיידי אלא תוכנית להמשך.

ממילא עשיית נח 'ככל אשר צוה אתו אלהים' (כב) יכולה להתייחס רק לעשיית התיבה ולאיסוף המזון – שעליהם נצטווה נח בבחינת הברכה בלבד. נמצא פסוק קיום הציווי (כב) שייך לבחינת הברכה בלבד. משמעותו בבחינה זו ברורה: נח עשה את התיבה על כל פרטיה כפי שנצטווה, ואף הכין מזון כפי שנצטווה.

לעומת זאת, בבחינת החמס, דיבור ה' לנח כאן איננו כולל כל שום הוראה מעשית מיידית אלא רק תיאור התוכנית להמשך, ועל כן אין כאן משפט שמתאר מעשה כלשהו של נח בשלב זה.

סיכום

נסכם את חלוקת כל הקטע העוסק בדברי ה' לנח:

בחינת החמס מספרת (ו', יג, יז₂, יח₂-יט):

ואילו בחינת הברכה מספרת (ו', יג₁, יד-יז₁, יח₁, כ-כב):

הדיבור הבא של ה' לנח שייך כאמור לבחינת שם הוויה בלבד. בתוך דיבור זה הרצף התוכני נשמר היטב, ללא בעיות ברצף הסיפורי (ז', א-ה):

ויאמר ה' לנח:
בא אתה וכל ביתך אל התבה, כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה.
מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים איש ואשתו. גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ.
כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה.
ויעש נח ככל אשר צוהו ה'.

במישור הסיפורי, שלושה הבדלים בולטים בין דברי ה' בבחינת שם הוויה לבין שתי בחינות שם אלוהים יחד. על הראשון כבר עמדנו: רק בבחינת שם הוויה מניין בעלי החיים הטהורים והעופות הוא שבעה שבעה. הבדל נוסף הוא, שרק בבחינת שם הוויה ה' קובע את זמן המבול: 'לימים עוד שבעה'. ורק בבחינת שם הוויה ה' מספר לנח על משך זמן המבול: 'ארבעים יום וארבעים לילה'.

ראינו גם מאפיינים ייחודיים של כל אחת מבחינות שם אלוהים. בחינת הברכה בלבד כוללת ציווי על עשיית התיבה, ועל איסוף מזון; בבחינת החמס בלבד, ה' איננו מציין מראש בפירוש שמנגנון הגזירה יהיה באמצעות מבול.

הבדלים אלה, עם הבדלים נוספים, פחות בולטים, עוד טעונים ביאור.

תחילת המבול, הכניסה לתיבה, וארבעים ימי מבול (ז', ו-יז₁)

נתקדם לפסוקים הבאים (ז', ו-יז₁):

כפי שראינו (ב'ביסוס ריבוד משני'), תחילת המבול והביאה אל התיבה בפועל (של בעלי החיים, לפחות) מתוארות בכל שלוש הבחינות. ובכל שלוש הבחינות, הכניסה לתיבה מתרחשת עם תחילת המבול, אם כי נראה בהמשך שהיחס בין שני אירועים אלה אינו זהה בכל הבחינות.

תחילת המבול והכניסה לתיבה

כבר ראינו (שם) שהתיאור הראשון של תחילת המבול עם התיאור הראשון של ביאת בעלי החיים אל התיבה בפרק מהווים יחידה עניינית אחת, בבחינה אחת של שם אלוהים (ז', ו-ט):

ונח בן שש מאות שנה, והמבול היה מים על הארץ.
ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול.
מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה ומן העוף וכל אשר רמש על האדמה –
שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה,
כאשר צוה אלהים את נח.

אחרי תיאור שלם זה, מופיעים שני תיאורים של תחילת המבול – שלפי מה שהסקנו, הראשון (י) שייך לבחינת שם הוויה והשני (יא) לבחינה האחרת של שם אלוהים; ואז בהמשך, שני תיאורים של ביאה אל התיבה, וגם באלה הראשון (יג-יד) שייך לבחינת שם הוויה והשני (טו-טז₁) לבחינה האחרת של שם אלוהים.

נמצא בבחינת שם הוויה (ז', י, יג-יד):

ובבחינת שם אלוהים השניה כאן (יא, טו-טז₁):

נמצא, שכל שלוש הבחינות מספרות על תחילת המבול ועל ביאת בעלי החיים אל התיבה. שתיים מהבחינות אף מספרות בפירוש על ביאת נח ומשפחתו אל התיבה; בחינת שם אלוהים המופיעה אחרונה כאן (יא, טו-טז₁) מותירה לביאת נח ומשפחתו אל התיבה להשתמע מכלל הצטרפות בעלי החיים אליהם בתיבה.

כעת צריך להתאים את שתי בחינות שם אלוהים שבפסוקים אלה לשתי בחינות שם אלוהים שזיהינו בקטעים הקודמים בסיפור.

לשם כך נקדים, ששתי בחינות שם אלוהים כאן מסכמות שביאת בעלי החיים אל התיבה היתה 'כאשר צוה אלהים' (ט, טז₁). ובשתי בחינות אלה, האירוע האחרון המתואר לפני הנמקה זו הוא ביאת בעלי החיים. אולם, בדברי ה' לנח בבחינת הברכה, ביאת בעלי החיים אל התיבה מתוארת בלשון 'יבאו אליך', דהיינו מעצמם, ואין שום ציווי לנח בעניינם. ממילא, גם פירוש תיאור ביאת בעלי החיים בפועל בבחינת הברכה איננו שנח הביאם, אלא שבאו מעצמם. וכיוון שאין בנקודה זו הבדל משמעותי בלשון בין שתי בחינות שם אלוהים כאן בתיאור ביאת בעלי החיים בפועל (באחת 'באו' ובאחרת 'ויבאו'), מסתבר שבשתי הבחינות מדובר כאן בביאת בעלי החיים מעצמם ולא בפעולה של נח.

לכן משמעות ההנמקה 'כאשר צוה אלהים' בשתי בחינות שם אלוהים איננה שנח קיים את ציווי ה', אלא שנתקיים מה שאמר ה' שיארע. בלשון התורה לשון 'ציווי' איננו מתאר בהכרח ציווי לעשות, אלא יכול גם לתאר בשורה על העתיד (כגון: ויקרא כ"ה, כא; דברים ג', כא)⁵⁸⁰. וכך יש לפרש כאן, שנתקיים מה שאמר ה' שיארע, בביאת בעלי החיים כפי שהבטיח.⁵⁸¹

כעת נשווה בין לשונות שתי בחינות שם אלוהים בתיאור ביאת בעלי החיים אל התיבה. לשון בחינת שם אלוהים הראשונה כאן הוא (ח-ט):

מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה ומן העוף וכל אשר רמש על האדמה –
שנים שנים באו אל נח אל התבה, זכר ונקבה,
כאשר צוה אלהים את נח.

לשון בחינת שם אלוהים השניה הוא (טו-טז₁):

ויבאו אל נח אל התבה שנים שנים מכל הבשר אשר בו רוח חיים.
והבאים – זכר ונקבה מכל בשר באו,
כאשר צוה אתו אלהים.

הבדל בולט בין שני התיאורים הוא ברמת פירוט מיני בעלי החיים: התיאור הראשון מפרט מאוד 'מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה ומן העוף וכל אשר רמש על האדמה', בעוד התיאור השני מקצר ומסכם 'מכל הבשר אשר בו רוח חיים'. אולם במישור התחבירי קיים הבדל נוסף שהוא במובן מסוים הפוך מההבדל ראשון: בעוד התיאור הראשון מספר במשפט אחד ארוך את ביאת כל מיני בעלי החיים אל התיבה שניים שניים זכר ונקבה, התיאור השני מפריד לשני משפטים: המשפט הראשון כולל את ביאת בעלי החיים אל התיבה שניים שניים, ומשפט נפרד מציין שאותם באים היו זכר ונקבה מכל מין. וזה, למרות שבוודאי גם בלי משפט זה ניתן היה להניח שה'שנים שנים' הם זכר ונקבה.

הבדל זה יובן אם נשים לב לכך שבעקבות ההפרדה למשפטים בתיאור השני, ההנמקה 'כאשר צוה אלהים', הכתובה בשתי הבחינות, מתפרשת בהן באופנים שונים: בבחינה השניה, ההנמקה מתפרשת ספציפית לעניין היות בעלי החיים זכר ונקבה דווקא. כנראה, בתיאור זה השני התורה רוצה להדגיש דווקא שלא זו בלבד שבעלי החיים הגיעו, אלא שהם אף הגיעו בדיוק במתכונת דברי ה' המקוריים – זכר ונקבה, 'כאשר צוה אתו אלהים'.

אולם, בדברי ה' המקוריים לנח, בבחינת הברכה לא נאמר מעולם שהם יבואו זכר ונקבה. רק בבחינת החמס נאמר שבעלי החיים שיבואו יהיו זכר ונקבה (יט): '...תביא אל התבה להחית אתך, זכר ונקבה יהיו'. אומנם גם בבחינת הברכה נאמר 'שנים מכל יבאו אליך להחיות', וכאמור הקורא מסיק בקלות ששנים אלה יהיו, מן הסתם, זכר ונקבה; אבל הדגשת התיאור השני כאן (טו-טז₁) את ההתאמה המדויקת של הגעת בעלי החיים זכר ונקבה לדברי ה' מתאימה רק לתיאור שבו היתה אמירה מפורשת 'זכר ונקבה יהיו' – שכעת מתפרש לא כציווי כלל, אלא ה' רק מספר שאותם בעלי החיים שעל נח לאפשר את כניסתם עמו לתיבה – יהיו זכר ונקבה.

נמצאת בחינת אלוהים השניה כאן עומדת ברצף עם דברי ה' בבחינת החמס דווקא (יא, טו-טז₁). ממילא הראשונה (ו-ט) היא המשך בחינת הברכה.

משפטים נוספים בקטע

בכל הקטע הזה של הסיפור נשארו לנו רק שלושה משפטים לשייך.

אחרי הפסוקים שכבר שייכנו, מופיע משפט אחד שמשתייך בקלות לבחינת שם הוויה, שהרי הוא נוקט שם הוויה (טז₂):

ויסגר ה' בעדו.

למשפט זה אין מקבילה עניינית בבחינות האחרות.

נשארו לשיוך שני משפטים בעלי תכנים דומים זה לזה. אחד – בתווך בין הפסוקים שאותם כבר שייכנו (יב):

ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה.

והשני – מייד אחרי הפסוקים שכבר שייכנו (יז₁):

ויהי המבול ארבעים יום על הארץ.

ברור, שתפקידי שני המשפטים זהים: לספר את המשך אירוע המבול בפועל, עם משך זמנו שהוא ארבעים יום. מכפילות ברורה זו עולה שבשתי בחינות שונות משך זמן המבול הוא ארבעים יום.⁵⁸²

המשפט הראשון בעניין ארבעים היום (יב) מופיע לפני שבחינת החמס מספרת על ביאת בעלי החיים אל התיבה (טו-טז₁), ולפני שבחינת שם הוויה מספרת על כניסת בני האדם ובעלי החיים אל התיבה (יג-יד). לא סביר לספר על המשך אירוע המבול ומשך זמנו לפני השלמת סיפור תחילת המבול והכניסה לתיבה, ולכן נראה שהמשפט הראשון בעניין ארבעים היום (יב) שייך לבחינת הברכה בלבד. בבחינת הברכה, לפני משפט זה כבר הושלם סיפור תחילת המבול והכניסה למבול (ו-ט), וכעת מסופר על המשך הגשם על הארץ במשך ארבעים יום וארבעים לילה.

לעיל, בבחינת שם הוויה ה' אמר 'אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה' (ד). תכנון זה זוקק השלמה סיפורית בבחינת שם הוויה, שתתאר את התקיימות התוכנית. כיוון ששייכנו את המשפט הראשון בעניין ארבעים היום לבחינת הברכה, המשפט השני בעניין זה (יז₁) הוא שצריך להשתייך לבחינת שם הוויה. בבחינת שם הוויה מסופר, שאחרי שהתחיל המבול (י), נכנסו בני האדם ובעלי החיים לתיבה (יג-יד), וה' סגר בעדו (טז₂) – המבול המשיך במשך ארבעים יום.

נמצא, שבחינת שם הוויה ובחינת הברכה דומים זה לזה בכך שבשניהם, מקור מי המבול הוא גשם בלבד (ד; יב), במשך ארבעים יום בלבד (ד, יז₁; יב).⁵⁸³ רק בבחינת החמס, מקורות מי המבול כוללים גם מעיינות (יא).

סיכום

נסכם את חלוקת הקטע הנוכחי. בחינת שם הוויה מספרת (ז', י, יג-יד, טז₂, יז₁):

בחינת החמס מספרת (ז', יא, טו-טז₁):

ובחינת הברכה מספרת (ז', ו-ט, יב):

לפני שנמשיך בחלוקה, נסכם מספר הבדלים בין הבחינות במישור הסיפורי, בלי לבאר בשלב זה את משמעותם.

הבדלים סיפוריים בין הבחינות בקטע זה

כאמור, כל שלוש הבחינות מתארות תחילת מבול וכניסה לתיבה. שני אירועים אלה הם מרכיבים הכרחיים של השלד הסיפורי המשותף לכל הבחינות. הכניסה לתיבה כוללת את כניסת נח ומשפחתו ואת כניסת בעלי החיים; אומנם, בחינת החמס אינה מזכירה בפירוש את כניסת נח ומשפחתו, אלא משאירה לה להשתמע מכלל ביאת בעלי החיים 'אל נח אל התבה'.

מדברי ה' לנח בבחינת שם הוויה 'תקח לך' (ז', ב) כבר יודע הקורא שנח אוסף בעלי חיים בבחינה זו. כניסת בעלי החיים בפועל מתוארת בבחינה זו כנספחת לכניסת נח 'בא נח... המה וכל החיה...' (יג-יד) – כלומר, נכנס נח עם בעלי החיים שאסף, מן הסתם במספריהם כפי שנצטווה. אולם, נשים לב להבדל בין הציווי לבין תיאור הכניסה בפועל: נח צֻווה לאסוף רק את הבהמה ואת העוף (ב-ג), בעוד בפועל נכנסו 'כל הרמש הרמש על הארץ למינהו, וכל העוף למינהו, כל צפור כל כנף' (יד) – קטגוריה רחבה יותר מאלה שנזכרו בציווי, לרבות אולי את שרץ הארץ ושרץ העוף.⁵⁸⁴ גם ייתכן שתוספת 'למינהו' פעמיים בכניסה בפועל מלמדת שאפילו בבהמה ובעוף נכנסו מינים נוספים על אלה שאסף. כנראה, ביכולתו של נח היה רק לאסוף את עיקרי המינים, וה' היה צריך להשתתף במלאכה לשם שלמותה.

לעומת זאת, בבחינת הברכה נאמר לנח 'יבאו אליך' (ו', כ), מעצמם, ורק את המזון נצטווה לאסוף. ואכן 'באו אל נח אל התבה' (ז', ט). וגם בבחינת החמס, תיאור הכניסה בפועל הוא של הגעת בעלי החיים מעצמם: 'ויבאו אל נח...' (ז', טו). ואומנם נאמר לנח 'תביא אל התבה' (ו', יט), אבל בתיאור הכניסה בפועל מודגש שהגעת בעלי החיים היתה בדיוק במתכונת דברי ה' המקוריים (טז₁), ולכן יש להבין ש'תביא אל התבה' איננו לאסוף את בעלי החיים (עבור איסוף, התורה משתמשת בלשון 'תקח', בבחינת שם הוויה) אלא רק שנח יכניסם איתו לתיבה כשיגיע הזמן (כדוגמת שמות מ', ד: 'והבאת את השלחן... והבאת את המנרה' – השולחן והמנורה כבר עשויים ומזומנים, וההבאה המדוברת היא רק הכנסתם למשכן).⁵⁸⁵ והגעת בעלי החיים אל נח (מעצמם) עם הכנסתם לתיבה כלולים יחד בתיאור 'ויבאו אל נח אל התבה' (טו). נמצא שבשתי בחינות אלוהים בעלי החיים הגיעו מעצמם, ורק בבחינת שם הוויה אסף נח בעלי חיים.

בכל שלוש הבחינות, הכניסה לתיבה מתרחשת בהקשר תחילת המבול. אולם, היחס בין שני אירועים אלה אינו זהה בכל הבחינות.

בשתי בחינות שם אלוהים, הכניסה לתיבה מתרחשת בעקבות תחילת המבול, דהיינו אחריה. כך עולה מסדר תיאורי האירועים בשתי בחינות אלה, ובבחינת הברכה הדבר גם מפורש: 'ויבא נח... אל התבה מפני מי המבול' (ז', ז).

לעומת זאת, בבחינת שם הוויה, דברי ה' לנח נאמרו בלשון ציווי 'בא... אל התבה' (ז', א; בניגוד לבחינת החמס, שבה מופיע לשון עתיד 'ובאת', ובניגוד לבחינת הברכה, שבה אפילו זה לא נמצא), יחד עם הציווי על איסוף בעלי החיים. נראה שמשמעות סתימת הדברים היא שנח צריך כעת, באופן מיידי, לקיים את הציוויים – דהיינו, שילך כעת מייד להתחיל לאסוף את משפחתו ואת בעלי החיים, וברגע שיסיים את זה – שייכנס לתיבה. אומנם, נקבע זמן לתחילת המבול: 'כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ', אבל לא נאמר שימתין עד אז, אלא נראה שהמשמעות היא שילך כעת ויתחיל לאסוף במשך שבעה ימים ואז ייכנס.

ואכן, אחרי שנח עשה 'ככל אשר צוהו ה' ' (ה), דהיינו אסף בעלי החיים – אז 'ויהי לשבעת הימים, ומי המבול היו על הארץ; בעצם היום הזה בא נח... אל התבה, המה וכל החיה...' (י, יג-יד) – דהיינו, ביום השביעי, שבו התחיל ה' להמטיר על הארץ כפי שאמר שיעשה, 'בעצם היום הזה', דהיינו בדיוק ביום זה עצמו – סיים נח את מלאכת האיסוף ונכנס, ונכנסו כל בעלי החיים – אלה שאסף נח ואלה שהשלים ה'.⁵⁸⁶

הדגשה זו את הִתַזְמנות הכניסה לתיבה עם תחילת המבול איננה משמעותית אם תחילת המבול היא שגרמה לכניסה לתיבה, דהיינו אם נח נכנס רק מפני הגשמים – שהרי ברור ופשוט שאם נח נכנס מפני הגשמים, שהוא נכנס ביום תחילת הגשמים. ההדגשה היא משמעותית רק משום שנח נכנס דווקא בעקבות סיום ההכנות ובהתאם לדברי ה' אליו; מסופר, שתהליך זה הסתיים בדיוק ביום תחילת המבול. בניגוד לשתי בחינות שם אלוהים, שבהם נח נכנס בעקבות תחילת המבול, בבחינת שם הוויה נח נכנס בעקבות סיום מלאכת האיסוף; והתורה מספרת שזה אירע בדיוק ביום תחילת המבול.

ייחוד נוסף של בחינת שם הוויה ביחס לשתי הבחינות האחרות הוא סגירת ה' את התיבה, שכאמור אין לה מקבילה בבחינות האחרות.

בשתי בחינות שם אלוהים מופיע מועד המבול, בהבדל ביניהם ברמת הפירוט: בחינת הברכה מציינת רק את השנה (ז', ו), בעוד בחינת החמס מציינת גם את התאריך בשנה (יא). בחינת שם הוויה איננה מציינת אפילו את השנה.

בחינת החמס מתייחדת כאן בכמה דברים:

בעניין מקורות המים: רק בה המבול נובע גם מהיבקעות מעיינות, וגם הגשמים מתוארים לא באופן פשוט כמטר או כגשם אלא כהיפתחות ארובות השמים.

ובעניין תיאור בעלי החיים: בניגוד לבחינות האחרות, אין בבחינת החמס פירוט של מיני בעלי החיים אלא כולם נכללים בביטוי 'כל הבשר אשר בו רוח חיים' (טו); גם בדברי ה' לנח בבחינה זו נכללו כולם בביטוי 'מכל החי מכל בשר' (ו', יט).

וכפי שראינו, רק בבחינת החמס מופיעה הדגשה יתירה של הגעת בעלי החיים 'זכר ונקבה' במתכונת דברי ה' (טז₁).

את כל ההבדלים האלה עוד נבאר, בהקשר משמעויות הבחינות.

סדרי זמני המבול (ז', כד – ח', ב)

בתיאורי התגברות המים והתרבותם לקראת סוף פרק ז' קיימות כפילויות ברורות. לשונות 'התגברות' המים מופיעים ארבע פעמים (יח, יט, כ, כד), ולשונות 'הִתרבות' – פעמיים (יז, יח). חלק מהם יכולים להתיישב ברצף זה עם זה, אבל רובם לא. אף התכסות ההרים מופיעה פעמיים (יט, כ), ועניין מיתת כל בשר, בלשונות שונים – שלוש פעמים (כא, כב, כג). ברור, אם כן, שקטע זה הוא מרובד; אבל החלוקה המדויקת בין הבחינות מורכבת.

מה שיסייע לפענח את הסבך יהיה תשומת לב לסדרי זמני המבול בשלוש הבחינות. לשם כך נעמוד תחילה על סדרי זמנים אלה, ובהקשר זה נשייך כמה פסוקים לבחינותיהם. רק לאחר מכן נשוב לתיאורי התגברות המים והתרבותם, התכסות ההרים, ומיתת כל בשר.

פסוקי סדרי הזמנים

בעניין סדרי זמני המבול, כבר ראינו שגם בבחינת שם הוויה וגם בבחינת הברכה מדובר על גשמים בלבד, במשך ארבעים יום בלבד. כך, בבחינת הברכה (ז', יב):

ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה.

ובבחינת שם הוויה (ד, א, ד, יז₁):

ויאמר ה' לנח... כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה...
ויהי המבול ארבעים יום על הארץ.

בניגוד לזה, בבחינת החמס מקורות מי המבול כוללים גם מעיינות, כמתואר בתחילת המבול ש'נבקעו כל מעינת תהום רבה וארבת השמים נפתחו' (ז', יא); ממילא ברור שגם את תיאור הפסקת שפיעת המעיינות יש לשייך לבחינת החמס (ח', ב₁):

ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים.

במשך כמה זמן שפעו מקורות מים אלה, בבחינת החמס?

כדי לענות על שאלה זו נבחן את המופע האחרון של התגברות מים (ז', כד):

ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום.

לאיזו בחינה שייך משפט זה? אם תיאור זה של התגברות מים במשך מאה וחמישים יום נמצא ברצף עם תיאור קודם של ירידת גשמים במשך ארבעים יום – בבחינת שם הוויה או בבחינת הברכה – אז משמעות הדברים היא שבעקבות הגשמים שהוריד ה' המשיכו המים להתגבר, כדרך העולם שאחרי תקופת גשמים מי מעיינות מתחזקים ושופעים יותר. אולם, קשה להלום התגברות במשך מאה וחמישים יום כתוצאה טבעית של גשמי ארבעים יום בלבד.⁵⁸⁷

לכן מסתבר שמאה וחמישים ימי ההתגברות המתוארים בפסוק כד אינם עומדים ברצף עם ארבעים ימי גשמים, אלא שייכים לבחינה שבה אין אזכור קודם של גשמי ארבעים יום – דהיינו, לבחינת החמס.

בבחינת החמס אין זכר לגשמי ארבעים יום, אלא נאמר רק ש'נבקעו כל מעינת תהום רבה וארבת השמים נפתחו' (ז', יא), ועד כה לא צוין משך זמן שפיעת מקורות מים אלה. אדרבה, הפסקת השפיעה תתואר רק לקמן (ח', ב₁): 'ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים'. ממילא, יש לפרש את התגברות המים המתוארת כאן (ז', כד) כמשך הזמן שבו המשיכו מעינות התהום וארובות השמים לשפוע ולהגביר את מפלס המים על הארץ. ואז, בעקבות תקופה זו של שפיעה והתגברות ייאמר לקמן (ח', ג): 'ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום'. התיאור השלם הוא: במשך מאה וחמישים יום שפעו המעיינות והגשמים והתגברו המים, ואז נסכרו המעיינות ונפסקו הגשמים כך שהתחילו המים לחסר החל מסוף מאה וחמישים הימים.

כאמור, משך זמן של מאה וחמישים יום קיים רק בבחינת החמס, ושתי הבחינות האחרות שוות זו לזו בכך שהן מספרות על ירידת גשמים במשך ארבעים יום בלבד. בכל זאת נראה שיש הבדל משמעותי בין שתי בחינות אלה בסדרי זמניהם.

מייד אחרי תיאור התגברות המים הנ"ל של בחינת החמס (ז', כד), מופיע הפסוק הראשון של פרק ח' (א):

ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה,
ויעבר אלהים רוח על הארץ,
וישכו המים.

פסוק זה כולל שלושה משפטים. לפחות השניים הראשונים הם יחידה עניינית אחת. שכן, התפקיד הסיפורי של זכירת ה' את נח (א₁) הוא בוודאי כמניע למעשה ה' בעקבות זכירתו – ומעשה כזה נמצא רק במשפט השני של הפסוק, דהיינו העברת ה' רוח על הארץ (א₂). ושני משפטים אלה נוקטים שם אלוהים, ולכן יחד שייכים לאחת מבחינות שם אלוהים.

ואז מופיע בפסוק הבא (ב):

ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים,
ויכלא הגשם מן השמים.

כאמור, המשפט הראשון בפסוק זה (ב₁) מתאר את הפסקת שפיעת המעיינות, ולכן שייך לבחינת החמס בלבד. אף אחד משני משפטי פסוק זה אינו יכול להיקרא ברצף עם העברת הרוח בפסוק הקודם, משום שאם ייקראו יחד, ישתמע מרצף הלשון הסבילה בפסוק ב 'וַיִסָּכרו... וַיִכָּלֵא...' עם פעולת הרוח בפסוק הקודם שהרוח היא שגרמה לסכירת ארובות השמים והפסקת הגשמים; אולם, העברת רוח 'על הארץ' יכולה רק לגרום לתוצאות המתרחשות בארץ, ולא להיות אמצעי להיסכרות ארובות שמים ולא לכליאת גשם 'מן השמים'. לכן בפסוק הקודם, העברת הרוח (א₂) אינה יכולה להשתייך לבחינת החמס (שבה מתוארת היסכרות ארובות השמים), אלא שייכת לבחינת הברכה בלבד; ממילא גם זכירת ה' (א₁), שכאמור תפקידה הוא כמניע להעברת הרוח, שייכת לבחינת הברכה בלבד.

נדלג קדימה מספר פסוקים, שם מופיע (ו₁):

ויהי מקץ ארבעים יום...

ארבעים יום אלה הם בוודאי ארבעים ימי הגשמים שנזכרו קודם לכן – בבחינת שם הוויה או בבחינת הברכה.⁵⁸⁸ ברור, אם כן, שהבחינה המכילה משפט זה (ו₁) אינה מכילה משפטים קודמים העוסקים בסיום המבול. בפרט, היא אינה מכילה את תיאור זכירת ה' והעברת הרוח להפסקת המבול (א_2-1). וכיוון שכבר הסקנו שתיאור זכירת ה' והעברת הרוח שייך לבחינת הברכה, נותר ל'ויהי מקץ ארבעים יום' (ו₁) להשתייך לבחינת שם הוויה.

מעתה, לא רק 'ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים' (ב₁) אלא גם המשכו 'ויכלא הגשם מן השמים' (ב₂) שייך לבחינת החמס – שהרי כבר אמרנו שגם הוא אינו יכול להיקרא ברצף עם תיאור העברת הרוח 'על הארץ' להפסקת המבול (א₂), השייך לבחינת הברכה, ולפי מה שהסקנו כעת הוא גם אינו יכול להשתייך לבחינת שם הוויה, שבה ארבעים ימי הגשמים יסתיימו רק בהמשך, ב'ויהי מקץ ארבעים יום' (ו₁).

נמצא הפסוק השלם 'ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים ויכלא הגשם מן השמים' (ב) שייך לבחינת החמס בלבד. משמעות פסוק זה בבחינת החמס, היא: כל מקורות המים – המעיינות וארובות השמים – נסגרו, וכתוצאה מכך (ספציפית: כתוצאה מסגירת ארובות השמים) הפסיקו לרדת גשמים מהשמים על הארץ.⁵⁸⁹

מהפסוק הראשון של פרק ח' נותר לשייך את משפטו השלישי והאחרון (א₃): 'וישכו המים'. נראה שמשפט זה אינו יכול להקדים את היפסקות הגשמים בפסוק שלאחריו (ב), השייך לבחינת החמס, כי לא סביר שישוכו המים לפני הפסקת הגשמים; והוא אף אינו יכול להקדים את 'ויהי מקץ ארבעים יום' (ו₁), השייך לבחינת שם הוויה, כי כאמור, לא יכולים לבוא שלבים בהפסקת המבול בתוך ארבעים ימי המבול. לכן 'וישכו המים' (א₃) שייך לבחינת הברכה בלבד, יחד עם זכירת ה' והעברת הרוח בחלקים הראשונים של הפסוק.

עולה, שבבחינת הברכה, העברת הרוח הביאה לשכיכת המים, דהיינו להפסקת התגברותם.⁵⁹⁰

סיכום

נמצא בעניין זה, בבחינת החמס (ז', כד; ח', ב):

ובבחינת הברכה (ח', א):

ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה,
ויעבר אלהים רוח על הארץ,
וישכו המים.

בבחינת שם הוויה, תיאור סיום המבול יחל רק בהמשך (ו₁):

ויהי מקץ ארבעים יום...

ההבדלים בסדרי הזמנים

כעת ניתן לעמוד על הבדל בסדרי הזמנים גם בין בחינת שם הוויה לבין בחינת הברכה, למרות שבשתיהן מדובר על מבול גשמים של ארבעים יום.

בבחינת שם הוויה, ציון הזמן 'ויהי מקץ ארבעים יום' (ו₁) מלמד, כאמור, שכל מה שסופר עד כה בבחינת שם הוויה אירע בתוך ארבעים ימי הגשמים, ובכלל זה תיאורי התגברות מים ומיתת כל החי כפי מה שעוד נותר לשייך; ושבדיוק עם סיום ארבעים הימים, אירעו הדברים הבאים בהמשך.

לעומת זאת, בבחינת הברכה אין ציון זמן להיפסקות המבול. בבחינת הברכה, נאמר (א) שבזמן כלשהו ה' 'נזכר' כביכול בבאי התיבה, ואז העביר רוח שהביא לשכיכת המים, דהיינו להפסקת התגברותם.590 משמעות סתימת תיאור זה היא שהיזכרות ה' אירעה בזמן כלשהו אחרי תקופת הגשמים. רק אז שככו המים, ועד אז – התגברו המים.

הפסקת הגשמים עצמם אינה מתוארת בשום מקום בבחינת הברכה, ומסתבר שהיא אמורה להשתמע באופן פשוט מעצם העובדה שהגשמים היו ארבעים ימים בלבד, כפי שסופר לעיל (ז', יב). וכיוון שכך, התיאור שם של ירידת גשמים ארבעים יום וארבעים לילה הוא התיאור השלם של כל תקופת ארבעים הימים – ותיאורי התגברות המים הכתובים אחר כך אינם מוגבלים לארבעים ימי הגשמים אלא התגברות המים נמשכה בתקופה שלאחר ארבעים ימי הגשמים.

לפי זה, בבחינת הברכה, זכירת ה' את באי התיבה משמשת תחליף לתיאור זמן. אחרי ארבעים ימי הגשמים התגברו המים במשך תקופה, עד שלבסוף נזכר ה' כביכול בבאי התיבה והפסיק את התגברות המים.

לסיכום, שלוש הבחינות נבדלות זו מזו בסדרי זמני המבול. בבחינת החמס, מי גשמים ומעיינות שפעו במשך מאה וחמישים יום, ואז פסקו; במשך מאה וחמישים ימים אלה, המים התגברו. בבחינת שם הוויה, ירדו גשמים במשך ארבעים יום, ורק במשך זמן זה התגברו המים. בבחינת הברכה, ירדו גשמים במשך ארבעים יום, ולאחר מכן המשיכו המים להתגבר במשך תקופה כלשהי עד שזכר ה' את באי התיבה, העביר רוח על הארץ, ושככו המים.

התרבות המים והתגברותם (ז', יז₂-כ, כד)

כעת, אחרי שעמדנו על סדרי זמני המבול בשלוש הבחינות, נוכל לשוב ולשייך כראוי לבחינות השונות את תיאורי התגברות המים והתרבותם בסוף פרק ז'. אלה מופיעים בחמישה פסוקים – ארבעה מהם לפני תיאורי מיתת כל בשר והישארות נח, ועוד אחד אחרי התיאורים (ז', יז-כ, כד):

נבחין בין לשונות התגברות המים (ליתר דיוק, על פי לשון הכתוב – גבירת מים, בבניין קל) ללשונות הִתרבות המים (בדומה, רביית מים). בשלב ראשון נתמקד בהתגברות המים, עדיין לא בהתרבותם.

התגברות המים

התגברות המים מופיעה בכל אחד מחמשת הפסוקים הנ"ל מלבד הראשון, סך הכל ארבע פעמים.

בשלושה מן המופעים האלה, התגברות המים מופיעה כ'על הארץ' (יח – אם נקרא את 'על הארץ' כמשלים לא רק את 'וירבו מאד' אלא גם את 'ויגברו המים'; יט; כד); ברביעי (כ), ההתגברות היא 'מלמעלה'. מכל זה נראה שהתגברות מים מתארת הצטברות מים לגובה, דהיינו עליה במפלס המים. מסתבר, שגם כאשר לא מפורש 'על הארץ', ההתגברות המדוברת היא של מים ביחס לארץ, והיינו הצטברותם לגובה.

לעומת זאת, כפי שנראה בהמשך, כנראה כאשר התורה רוצה לתאר התפשטות רוחבית של מים היא נוקטת דווקא לשון התרבות המים, דהיינו (גם) לרוחב.

את הפסוק האחרון, 'ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום' (כד), שייכנו כבר (לעיל) לבחינת החמס. סגנון פסוק זה נשמע כתיאור ראשוני של התגברות מים ראשונית,⁵⁹¹ ולכן נראה שבבחינת החמס פסוק זה הוא המשפט הראשון (וממילא היחיד) המזכיר את התגברות המים. דהיינו, כל לשונות התגברות המים המופיעים קודם לו – אינם שייכים לבחינת החמס אלא רק לבחינות האחרות.

שלושת אזכורי התגברות המים הקודמים הם:

'ויגברו המים' (יח₁).

'והמים גברו מאד מאד על הארץ' (יט₁).

'חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים' (כ₁).

שלושה משפטים אלה שונים זה מזה בסגנונותיהם התחביריים. רק הראשון (יח₁) כתוב במבנה תחבירי רגיל של הקדמת הפועל לנושא 'ויגברו המים', כסיפור ראשוני של האירוע ברצף אירועי הסיפור.

המשפט השלישי (כ₁) מקדים את שיעור ההתגברות לפועַל המתאר את ההתגברות עצמה, ומזה נראה שבא רק להוסיף את השיעור, כאשר ההתגברות עצמה כבר סופרה סיפור ראשוני – כאמור, או בבחינת הברכה או בבחינת שם הוויה.

בתווך בין שני אלה, המשפט השני 'והמים גברו...' (יט₁) מקדים את הנושא התחבירי 'והמים', באופן שהמשפט אומנם נראה כמספר עובדה חדשה של התגברות המים, אבל לא כאירוע הבא ברצף אירועים אלא בחריגה מרצף האירועים הכרונולוגי.⁵⁹² משתמע, שהוא בא לתאר אירוע שקדם בזמן לשלב הנוכחי ברצף אירועי הסיפור.

ונראה שדבר זה מתאים רק למה שהעלינו בבחינת שם הוויה, שהתגברות המים המתוארת כאן התרחשה בתוך ארבעים ימי הגשמים, לפני 'קץ ארבעים יום' הנזכר לקמן (ח', ו₁). משום כך, אחרי שכבר נאמר (ז', יז₁) 'ויהי המבול ארבעים יום על הארץ', והתורה רוצה לחזור ולספר על התגברות מים שאירעה במהלך אותם ארבעים ימים שכבר סופר עליהם, היא מקדימה את הנושא התחבירי 'והמים גברו מאד מאד על הארץ' (יט₁), לקטיעת רצף האירועים וחזרה אחורנית, כלומר: בתוך אותם ארבעים יום – המים גברו. נמצא משפט ההתגברות השני (יט₁) שייך לבחינת שם הוויה בלבד.

בדיוק מאותה סיבה, כל משפט שבין 'ויהי המבול ארבעים יום על הארץ' (יז₁) לבין 'והמים גברו' (יט₁), אם הוא בעלי מבנה תחבירי רגיל של רצף סיפורי – וזה כולל את כל המשפטים בתווך זה – אינו יכול להשתייך לבחינת שם הוויה, שהרי אז ישתמע שהוא אירע אחרי ארבעים הימים שסופר עליהם ב-יז₁, בניגוד למה שנראה שארבעים הימים יבואו לקיצם רק לקמן ב'ויהי מקץ ארבעים יום' (ח', ו₁). בבחינת שם הוויה, אחרי 'ויהי המבול ארבעים יום על הארץ' (ז', יז₁) התורה חוזרת רק ב'והמים גברו' (יט₁) לספר על מה שאירע בתוך ארבעים הימים, ולכן כל מה שכתוב בתווך (יז₂-יח) יכול להשתייך רק לבחינות שם אלוהים.

ובפרט, משפט ההתגברות הראשון 'ויגברו המים' (יח₁), שכתוב במבנה תחבירי רגיל, איננו יכול להשתייך לבחינת שם הוויה. וכיוון שהוא מספר על התגברות המים לפני משפט ההתגברות האחרון (כד), שכפי שראינו הוא סיפור ראשוני על התגברות בבחינת החמס – הוא גם איננו שייך לבחינת החמס. נותר למשפט ההתגברות הראשון 'ויגברו המים' (יח₁) להשתייך לבחינת הברכה. בבחינת הברכה, אחרי ארבעים הימים שכבר סופר עליהם (יב), מסופר שגברו המים (יח₁) עד לזמן שבו זכר ה' את באי התיבה והעביר רוח שהביא להפסקת ההתגברות (ח', א).

מבין משפטי התגברות המים נותר לשיוך רק השלישי (כ₁), שכאמור בא רק להוסיף את שיעור ההתגברות, כאשר ההתגברות עצמה כבר סופרה סיפור ראשוני, בבחינת החמס או בבחינת שם הוויה. נבחן משפט זה ונשייכו בהמשך, בהקשר תיאורי התכסות ההרים.

עד כאן ההתמקדות בלשונות התגברות.

התרבות המים והתכסות ההרים

נתמקד כעת בקטע הבא (יז-יט₁):

כאמור, בחינת שם הוויה כוללת את קצות קטע זה: 'ויהי המבול ארבעים יום על הארץ' (יז₁), ומשפט 'והמים גברו...' (יט₁), שרק בה בחינה זו חוזרת אז לספר על מה שאירע בתוך ארבעים הימים. כל מה שבין קצוות אלה (יז₂-יח) שייך רק לבחינות שם אלוהים.

כעת, אם החלק הראשון בתווך זה 'וירבו המים וישאו את התבה ותרם מעל הארץ' (יז₂)⁵⁹³ ישתייך לבחינת הברכה, אז בהתאם לסדרי הזמנים בבחינת הברכה עם הסגנון התחבירי הרגיל במשפטים אלה של רצף אירועים עוקבים תהיה המשמעות שרק אחרי השלמת ארבעים ימי הגשמים (יב) התרוממה התיבה מעל הארץ – וזה נראה לא סביר. לכן נראה שחלק זה (יז₂) שייך לבחינת החמס בלבד. ובדומה, גם תנועת התיבה המתוארת בסוף הפסוק הבא 'ותלך התבה על פני המים' (יח₃) לא סביר שתסופר רק אחרי ארבעים ימי הגשמים, ולכן אף משפט זה שייך לבחינת החמס.

לעומת זאת, את 'ויגברו המים' בתחילת אותו פסוק (יח₁) כבר שייכנו לבחינת הברכה. בין שני המשפטים בפסוק זה נמצא 'וירבו מאד על הארץ' (יח₂). לא סביר שמשפט זה ישתייך לבחינת החמס, שכן אז תהיה המשמעות בבחינה זו שאחרי שהתרבו המים והרימו את התיבה (יז₂) היה צורך בהתרבות נוספת של מים 'מאוד' כדי שהתיבה גם תנוע ותתקדם על פני המים – אולם, תיבה שכבר צפה על פני המים יכולה כבר לנוע ולהתקדם, ואין צורך בעומק נוסף של מים תחתיה או התרבות נוספת כלשהי של מים על הארץ כדי לאפשר תנועה אופקית. לכן נראה ש'וירבו מאד על הארץ' (יח₂) שייך לבחינת הברכה בלבד, יחד עם תחילת הפסוק 'ויגברו המים' (יח₁).

מסתבר כעת, ש'על הארץ' משלים לא רק את 'וירבו' אלא גם את 'ויגברו', כמו לשונות ההתגברות בבחינות האחרות, שהן התגברות 'על הארץ'.

נמצא בשני פסוקים אלה מתוך בחינת החמס (יז₂, יח₃):

מתואר כאן תהליך ברור: מייד בעקבות התחלת המבול והכניסה לתיבה בבחינה זו (יא, טו-טז₁), היתה התרבות ראשונית של מים, שנשאו את התיבה עד שהתרוממה מעל הארץ באופן שיכלה לנוע על פני המים.

הליכת התיבה על פני המים אינה מופיעה במקום אחר אלא היא ייחודית לבחינת החמס. מסתבר שתפקיד תיאורה הוא להקדים את תיאור מנוחת התיבה על הרי אררט בהמשך (ח', ד) – השייך לבחינת החמס, שהרי הוא כולל ציון תאריך מדויק, העומד ברצף ברור עם סדר הזמנים והתאריכים של בחינת החמס (התאריך המצוין בו – שבעה-עשר לחודש השביעי – עומד ברצף עם מאה וחמישים ימי התגברות המים – ז', כד – הבאים בעקבות התחלת המבול בשבעה-עשר לחודש השני – ו', יא). כאן מוסבר שהתיבה נעה על גבי המים במישור, ובהמשך יסופר שהגיעה עד להרי אררט.

ונמצא בפסוקים אלה מתוך בחינת הברכה (יח_2-1):

ויגברו המים וירבו מאד על הארץ.

כאן מתוארות במונחים עוצמתיים אך כלליים יותר, בעקבות תקופה שלמה של ארבעים ימי גשמים, התגברות מים והתרבותם מאוד על הארץ.

נתקדם. שני הפסוקים הבאים הם (יט-כ):

'והמים גברו מאד מאד על הארץ' (יט₁) שייך, כאמור, לבחינת שם הוויה.

בין שלושת המשפטים הבאים (יט₂-כ), הראשון והשלישי מספרים על התכסות ההרים (יט₂, כ₂), וביניהם משפט המספר את גובה התגברות המים (כ₁).

שני משפטי כיסוי ההרים (יט₂, כ₂) מהווים כפילות זה ביחס לזה ולפיכך משתייכים לבחינות שונות.⁵⁹⁴

ושניהם אינם יכולים להיות בבחינת החמס, כי אם כבר בשלב ראשוני זה של התגברות מים 'רגילה' כוסו ההרים, מה תפקיד התגברות המים במשך מאה וחמישים יום, כמסופר בהמשך (כד)? ועוד, לקמן מתוארת מנוחת התיבה על הרי אררט, בבחינת החמס כאמור, 'בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש' (ח', ד) – חמישה חודשים, דהיינו כמאה וחמישים יום, אחרי תחילת המבול בבחינת החמס. מעתה, אם התגברו המים במשך מאה וחמישים יום אחרי התכסות ההרים, אז בוודאי מפלס המים עלה לגובה רב מאוד מעל ההרים; ואם כך, איך נחה התיבה מייד בסוף מאה וחמישים הימים? לכן משפטי התכסות ההרים (יט₂, כ₂) אינם בבחינת החמס, אלא יכולים להיות רק בבחינות שם הוויה והברכה.

על מנת לשייך שני משפטים אלה בין שתי בחינות אלה, נשוב אל ההבדל בין 'התרבות' מים לבין 'התגברות' מים. כפי שאמרנו (לעיל), נראה ש'התגברות' מים מתארת עליה של מפלס המים. לעומת זאת נראה, שכאשר התורה רוצה לתאר התפשטות רוחבית של מים, כפי שנצרך בבחינת החמס כרקע לתנועת התיבה האופקית כאמור, היא מקדימה ל'וישאו את התבה ותרם מעל הארץ ותלך התבה על פני המים' דווקא 'וירבו המים' (יז₂, יח₃), דהיינו שהמים התרבו גם לרוחב.

כעת, נשים לב להבדל בין שני תיאורי התכסות ההרים: בעוד השני (כ₂) מקצר 'ויכֻסו ההרים', הראשון (יט₂) מפרט יותר: 'ויכֻסו כל ההרים הגבהים אשר תחת כל השמים'. ייחוס ההתכסות ל'כל ההרים... תחת כל השמים' מניח רקע של התפשטות רוחבית של מים, לא רק הצטברות אנכית. לכן נראה שלא יועיל לו לשון התגברות לבדו אלא צריך לבוא עימו גם לשון התרבות. מבין שתי הבחינות הרלוונטיות לפסוקים אלה, דהיינו שם הוויה והברכה, לשון התרבות מופיע רק בבחינת הברכה – לעיל 'ויגברו המים וירבו מאד על הארץ' (יח_2-1). לכן יש לשייך את משפט כיסוי ההרים הראשון (יט₂) לבחינת הברכה בלבד, ואת השני (כ₂) לבחינת שם הוויה בלבד.⁵⁹⁵

נותר לשיוך משפט התגברות המים שבין שני משפטי כיסוי ההרים: 'חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים' (כ₁). ברור, שגם משפט זה לא יכול להיות בבחינת החמס, שהרי כבר הראינו שבבחינת החמס תיאור התגברות המים הראשוני הוא לקמן 'ויגברו המים על הארץ...' (כד). כעת, אם נקרא את משפט התגברות המים כאן (כ₁) בבחינת שם הוויה, עם משפט כיסוי ההרים השני (כ₂) 'חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים, ויכֻסו ההרים', ישתמע מהם שהתגברות מים זו היא שהביאה להתכסות ההרים. אולם, דבר זה לא מובן: חמש-עשרה אמה מעל המישור בוודאי לא מספיק כדי לכסות הרים, שאפילו השפלים שבהם גבוהים מחמש-עשרה אמות (שהן לכל היותר כתשעה מטרים בלבד).⁵⁹⁶ לכן נראה שמשפט ההתגברות (כ₁) גם אינו שייך לבחינת שם הוויה. נותר לו להשתייך לבחינת הברכה, יחד עם משפט התכסות ההרים הראשון (יט₂-כ₁): 'ויכסו כל ההרים הגבהים אשר תחת כל השמים, חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים'. כלומר, ההרים התכסו בשיעור חמש-עשרה אמות מעליהם.⁵⁹⁷

כך נמצא השימוש בלשונות ההתרבות וההתגברות מתאים לביאור הסמנטי הנ"ל, בכל בחינה כשלעצמה. נשוב ונפרט, תוך כדי סיכום השיוכים.

סיכום

בחינת החמס אינה כוללת תיאור של התכסות ההרים, ורוצה באופן ראשוני רק לספר על תנועת התיבה על פני המים. תנועה כזו מצריכה התפשטות רוחבית של מים, ומצריכה אומנם התרוממות התיבה מעל הארץ אבל לא עומק משמעותי. לכן בחינת החמס בשלב זה מסתפקת בלשון התרבות (יז₂, יח₃); רק בהמשך, אחרי תיאור גוויעת כל בשר והישארות נח, הבחינה נוקטת לשון התגברות כדי לספר על המבול כתהליך ארוך ומתעצם (כד):

בחינת שם הוויה רוצה לספר על התכסות ההרים, אבל בלי תיאור של רוחב היקף התופעה, ולכן נוקטת רק לשון התגברות (יט₁, כ₂):

ייתכן שההדגשה הכפולה 'מאד מאד' באה לבטא לא רק את כמות ההתגברות אלא גם את מהירותה, שהספיקה בתוך ארבעים היום בלבד לכסות את ההרים.

בחינת הברכה רוצה לספר על התכסות 'כל ההרים אשר תחת כל השמים', שמצריכה גם הצטברות אנכית של מים אל מעל גובה ההרים, וגם התפשטות רוחבית של המים אל תחת כל השמים, ולכן נוקטת לשונות התגברות והתרבות כאחד (יח_2-1, יט₂). ואז בחינת הברכה מוסיפה לספר את שיעור אותה עלייה אנכית של מפלס המים, ביחס להרים, בלשון התגברות ובסגנון תחבירי המתאים לכך שלא מדובר באירוע נוסף ברצף אירועי הסיפור (כ₁):

ההבדלים המרכזיים העולים כאן בין הבחינות הם: להבדיל משתי הבחינות האחרות, בחינת החמס איננה מתארת התכסות של הרים, ומספרת על הליכת התיבה עד הרי אררט; ושתי הבחינות האחרות נבדלות זו מזו בכך שרק בחינת הברכה מדגישה 'כל... אשר תחת כל השמים'. הבדלים אלה עוד יבוארו.

מיתת כל חי (ז', כא-כג)

מפרק ז' נותרו לחלוקה שלושת הפסוקים שלפני האחרון, העוסקים במיתה שהביאה המבול (כא-כג):

משפטי המיתה

עיקרו של קטע זה הוא שלושה משפטים שכל אחד מהם מפרט את מיתת כל חי (כא, כב, כג₁); הפסוק השלישי כולל אחר כך שני משפטים נוספים המתארים את המצב בעקבות המיתה (כג_3-2).⁵⁹⁸

ממילא מתבקש ששלושת המשפטים העיקריים ישתייכו בהתאמה לשלוש הבחינות. אומנם, בין השניים הראשונים (כא, כב) הכפילות היא לא מאוד חדה, ואולי ניתן לקרוא את השני 'כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו' (כב) כהדגשה נוספת אחרי הראשון. אבל, השלישי 'וימח...' (כג₁) בוודאי לא נקרא עמהם, שהרי הוא מתאר לא את עובדת המיתה בלבד אלא את מעשה ה', בסגנון תחבירי רגיל של אירוע עוקב בסיפור רצף אירועים, ולכן אינו יכול להיקרא אחרי ציון הגוויעה והמיתה אלא צריך להופיע תחילה בבחינתו.⁵⁹⁹ לכן לכל הפחות, בשלב זה, יש לומר שמשפט שלישי זה (כג₁) נחלק משני קודמיו (כא-כב).

מסתבר שהמשפט השלישי (כג₁) שייך לבחינת שם הוויה, שהרי הוא מקיים רצף סיפורי ברור עם דברי ה' בשם הוויה בראשית הסיפור (ו', ז):

ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה,
מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים.

הגזירה שנקבעה אז היתה מעשה מחיה של ה', עם הלשון 'על פני האדמה', ומעשה המחיה מקיף 'מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים'. וזהו בדיוק שהתקיים כאן (כג₁):

וימח את כל היקום אשר על פני האדמה,
מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים.

זהות לשונית ברורה זו יוצרת רצף סיפורי ברור, מתוכנית ה' לקיומה. והרצף ביניהם הוא בדיוק בנקודה הקשורה לתשתית הסיפורית של הבחינה, דהיינו הדגש על האדם ועל היחס אליו (כפי שראינו ב'ביסוס ריבוד ראשי'). לכן יש לשייך את המשפט השלישי כאן (כג₁) לבחינת שם הוויה בלבד.

ממילא שני הפסוקים שלפניו (כא-כב) שייכים לבחינות שם אלוהים.

כדי לשייך אותם בין בחינות שם אלוהים, ניזכר במה שראינו (לעיל) שבחינת החמס, להבדיל משתי הבחינות האחרות, איננה מתארת התכסות של הרים – אף על פי שבוודאי גם בבחינת החמס כוסו ההרים, שהרי נראה לקמן שבחינת החמס מספרת כיצד בעקבות חסירת המים 'נראו ראשי ההרים' (ח', ה). מזה נראה שלתיאור התכסות ההרים בבחינות האחרות יש תפקיד מסוים, שלא נצרך בבחינת החמס.

ונראה שהתפקיד המתבקש של תיאור התכסות ההרים הוא להסביר את מנגנון מיתת כל בשר המתוארת מייד לאחר מכן, כלומר: כיוון שהתכסו במים אפילו ההרים, לא נשאר בארץ מקום מקלט מן המים ולכן מתו כולם.

בבחינת החמס חסר הסבר זה. ויש להוסיף, שלא רק הפירוט של תיאור התכסות ההרים חסר ברקע המיתה בבחינת החמס, אלא כפי שראינו, בבחינת החמס כל התגברות המים מתוארת לראשונה רק לקמן, אחרי כל תיאורי המיתה (כד). מכל זה נראה שבבחינת החמס הגורם העיקרי למיתה לא היה טביעה במים.

אלא, בבחינת החמס, תחילת המבול מתוארת באופן עוצמתי (ז', יא): 'נבקעו כל מעינת תהום רבה וארבת השמים נפתחו'. נראה שבחינת החמס מתארת סערה גדולה ועוצמתית שהיכתה בכל בשר והביאה למיתתם, עוד לפני התגברות מפלס המים וללא תלות בהתכסות הרים.

פסוק המיתה השני כאן 'כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו' (כב) איננו מתאים לתיאור זה, אלא נראה שהוא משלב בתיאור המיתה הסבר למיתה מטביעה דווקא, בארץ מוצפת מים: המתים הם 'כל אשר נשמת רוח חיים באפיו' – דהיינו הצריכים לנשום,⁶⁰⁰ 'מכל אשר בחרבה' – שכעת אינה חרבה אלא מוצפת מים. לכן נראה שפסוק זה (כב) איננו שייך לבחינת החמס, אלא לבחינת הברכה בלבד.

כך, גם בבחינת הברכה, נוצר רצף סגנוני בין התוכנית של ה' להתקיימותה, באמצעות תיאור המתים כמי שיש בהם 'רוח חיים': בדברי ה' לנח בבחינת הברכה (ו', יז₁) 'לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים', וכאן 'כל אשר נשמת רוח חיים באפיו' (כב). ה' אמר שישחית כל בשר אשר בו רוח חיים, ואכן מתו כל אשר נשמת רוח חיים באפיו.

כמובן, גם בחינת החמס מוכרחת לכלול תיאור כלשהו של מיתת כל בשר, ונותר לה פסוק המיתה הראשון (כא), שאכן איננו כולל תיאורים מיוחדים לטביעה וניתן להבין שבהקשרה המיתה היא תוצאת עוצמת הסערה.⁶⁰¹

באופן ייחודי בין שלוש הבחינות כאן, בחינת החמס נוקטת לשון 'גויעה': 'ויגוע כל בשר...' (כא). לעיל הסתפקנו לאיזו מבחינות שם אלוהים לשייך את המשפט בדברי ה' 'כל אשר בארץ יגוע' (ו', יז₂) בדברי ה' לנח; כעת נראה לשייכו לבחינת החמס, כך שגם בבחינה זו, כבשתי הבחינות האחרות, קיים רצף סגנוני בין דברי ה' בגזירה לתיאור התקיימותה.

כך נמצא שכל אחת משלוש הבחינות כוללת משפט המתאר את המיתה, עם פירוט המתים, ברצף סגנוני עם דברי ה' בקביעת הגזירה. בחינת החמס – המשפט הראשון הנ"ל (כא); בחינת הברכה – השני (כב); ושם הוויה – השלישי (כג₁).

שני המשפטים הנוספים

נותרו לשיוך שני המשפטים הנוספים בפסוק השלישי (כג_3,2):

וימחו מן הארץ,
וישאר אך נח ואשר אתו בתבה.

ממשפטים אלה, הראשון 'וימחו מן הארץ' (כג₂) נוקט אומנם לשון 'מחיה' כבחינת שם הוויה, אבל לא כמעשה ה' אלא כתיאור תוצאה בפועל. ונראה שאדרבה, הוא מהווה כפילות ביחס לתיאור מעשה המחייה של ה' במשפט הקודם (כג₁), שהרי אחרי מעשה באותו לשון עצמו 'וימח... אשר על פני האדמה', אין תוספת משמעותית ב'וימחו מן הארץ', אפילו לא כתוספת העצמה או הדגשה אחרת.⁶⁰² לעומת זאת, כהמשך למשפט המיתה בכל אחת מבחינות שם אלוהים, ניתן להבין שיש בלשון 'וימחו מן הארץ' תוספת העצמה ביחס למילה סתמית יותר 'ויגוע' או 'מתו'.

מבין שתי בחינות שם אלוהים קשה להכריע לאן לשייך את 'וימחו מן הארץ' (כג₂). גם אין לשלול את האפשרות שהוא משותף לשתיהן. בכל זאת, בהקשר החלוקה הכללית בסיפור שהיא כמעט גורפת ללא שיתופים מלבד בפתיחת הסיפור, ובפרט כאן בעניין המיתה, ואף לאור הנדירות היחסית של שיתוף בין בחינות בכלל (ראה 'שיתוף'), נראה להעדיף שיוך לבחינה אחת בלבד. ובין שתי בחינות שם אלוהים, נראה להעדיף שיוך לבחינת הברכה, משום שנראה שקיים רצף סגנוני הדוק יותר בחיבור פעלים רצופים 'מתו וימחו' מאשר בעקבות המשפט המאריך אחרי הפועל 'ויגוע כל בשר... וכל האדם'. כאמור, טיעון זה לא לגמרי הכרחי; בהמשך נראה סיוע נוסף לעדיפות זו.

נעבור למשפט האחרון 'וישאר אך נח ואשר אתו בתבה' (כג₃). מהלשון הממעט 'אך' נשמע שהמשפט בא להדגיש לא את ההינצלות עצמה אלא את היקף ההשמדה, לומר שמכלל ההשמדה יצאו רק באי התיבה. כעת, בבחינת הברכה, הביטוי 'כל אשר בחרבה' (כב) כבר מתפקד באופן דומה, במשתמע: היקף ההשמדה המוחלט כולל את הנמצאים בחרבה שעכשיו הוצפה, יצאו באי התיבה שלא היו בחרבה אלא בתיבה. ובבחינת שם הוויה, נראה שהוצאת באי התיבה מכלל המתים היתה צריכה להיות מנוסחת, ברצף עם המחיה עצמה, לא במישור התוצאה אלא במישור מעשה ה', כדוגמת 'וימח ה' את כל היקום... ואת נח ואשר אתו לא מחה'; ויתירה מזו, בהתחשב בנימת האכפתיות החיובית של ה' כלפי נח בבחינת שם הוויה, שמצא חן בעיני ה', נראה שהיה אפשר לצפות כאן לניסוח חיובי כדוגמת 'ויחַיה את נח ואת אשר אתו בתבה'. לכן מסתבר ש'וישאר אך נח ואשר אתו בתבה' (כג₃) שייך לבחינת החמס בלבד.

כך, בבחינת החמס מתקיים רצף ענייני מסיום הפסוק הקודם בו (כא) למשפט זה (כג₃): 'ויגוע כל בשר... וכל האדם, וישאר אך נח ואשר אתו בתבה' – מכל האדם נשאר רק נח, ומכל בשר נשארו רק אשר אתו בתיבה. ומזה יש סיוע מסוים נוסף להשערת הוצאת 'וימחו מן הארץ' (כג₂) מבחינת החמס ושיוכו לבחינת הברכה בלבד.

בבחינת החמס, כאמור, הלשון הממעט 'אך' מדגיש לא את השארות נח אלא את היקף ההשחתה והגוויעה שהשאירו 'אך' את באי התיבה. ייתכן גם, שדווקא בבחינת החמס, שבה כאמור הגוויעה לא היתה תוצאה של טביעה גרידא אלא של עוצמת סערת המבול, היה צורך מיוחד לומר שבאי התיבה ניצלו ממכה זו, לעומת הבחינות האחרות שבהן ברור ואין צריך לומר שהתיבה הגנה מטביעה במי המבול.

סיכום

נסכם את הריבוד בקטע זה.

בחינת החמס מספרת, בהמשך לתיאור העוצמתי של המבול, ועוד לפני התגברות מפלס המים, על גוויעת כל בשר למעט רק באי התיבה (ז', כא, כג₃):

בחינת הברכה מתארת מיתה בטביעה של כל הנושמים שהיו בחרבה (כב, כג₂):

כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו וימחו מן הארץ.

ובחינת שם הוויה מספרת על מעשה ה' במחיית האדם וכל בשר עמו (כג₁):

וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים.

בכך, עם מה שכבר שייכנו בעניין סדר זמני המבול, השלמנו את שיוך חלקי פרק ז' עם שני הפסוקים הראשונים של פרק ח'.

ירידת מפלס המים (ח', ג-ה)

ירידת מפלס המים מתוארת בפרק ח' בחמישה משפטים (ג-ה):

כאמור, בבחינת שם הוויה ארבעים ימי גשמי המבול יסתיימו רק אחר כך, ב'ויהי מקץ ארבעים יום' (ו₁). לכן כל תיאורי ירידת מפלס המים בפסוקים אלה יכולים להיות שייכים רק לבחינות שם אלוהים.

כבר הסקנו (לעיל) שהמשפט האמצעי (ד) שייך לבחינת החמס, שהרי הוא כולל ציון תאריך מדויק, העומד ברצף ברור עם סדר הזמנים והתאריכים של בחינת החמס (התאריך המצוין בו – שבעה-עשר לחודש השביעי – עומד ברצף עם מאה וחמישים ימי התגברות המים – ז', כד – הבאים בעקבות התחלת המבול בשבעה-עשר לחודש השני – ו', יא).

כעת, גם תיאורי הזמן בשני המשפטים האחרונים (ה) 'עד החדש העשירי' ו'בעשירי באחד לחדש' נשמעים המשך מעקב אחר שלבי הסיפור בתאריכיהם, שקיים רק בבחינת החמס. לכן גם כל פסוק זה (ה) שייך לבחינת החמס בלבד.⁶⁰³

נראה שהמשפט 'והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי' (ה₁) אינו מציין שבשלב זה בסיפור (אחרי מנוחת התיבה) התחילה חסירת המים. כך עולה ממבנהו התחבירי, שאיננו פותח בפועל כדוגמת 'ויחסרו המים הלוך וחסור' אלא מקדים את הנושא התחבירי, באופן שמשתמעת חריגה מרצף אירועים עוקבים. אלא, משפט זה מתייחס לחסירת מים שהתחילה כבר לפני הדבר האחרון שנזכר – דהיינו לפני מנוחת התיבה על הרי אררט בחודש השביעי. וגם, לא מסתבר שהתורה תספר את מנוחת התיבה בלי לספר קודם לזה על חסירת מים שאפשרה מנוחה זו; לכן מסתבר שבחינת החמס כוללת גם את המשפט הקודם 'ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום' (ג₂). בחינת החמס מספרת, שהמים חסרו החל מקצה מאה וחמישים ימי התגברות המים שכבר נזכרו (ו', יא); שכתוצאה מחסירה ראשונית זו מייד נחה התיבה בחודש השביעי; ושחסירת המים הנזכרת המשיכה עד החודש העשירי.

נמצאו מתוך חמשת המשפטים בקטע הנוכחי, הארבעה האחרונים (ג₂-ה) שייכים לבחינת החמס.

לעומת זאת, המשפט הראשון 'וישֻבו המים מעל הארץ הלוך ושוב' (ג₁) איננו יכול להשתייך לבחינת החמס. שהרי, פירוש 'וישבו... הלוך ושוב' הוא: שיבה הדרגתית מתמשכת (כדוגמת 'הלוך וחסור' – ה – שפירושו חסירה מתמשכת), כלומר: המים התחילו לשוב ולסור מעל הארץ באופן הדרגתי.⁶⁰⁴ כיוון שכך, שיבה הדרגתית זו אינה אלא חסירת המים בלשון אחר, וקיימת כפילות בין שני המשפטים בפסוק זה (ג): 'וישֻבו המים מעל הארץ הלוך ושוב' (ג₁) ו'ויחסרו המים...' (ג₂).

ועוד: משפט זה על שיבת המים הלוך ושוב (ג₁) מופיע כאן לפני תיאור מנוחת התיבה בתאריך המתאים לסוף מאה וחמישים יום מתחילת המבול בבחינת החמס – מאה וחמישים יום שבמהלכם רק התגברו המים לפי המתואר לעיל (ז', כד). בין מאה וחמישים ימי ההתגברות לבין תאריך מנוחת התיבה אין מקום לתהליך ארוך ומתמשך נוסף של חסירת מים הדרגתית אלא רק לתחילת חסירה עם סיום התקופה.⁶⁰⁵

לכן המשפט הראשון (ג₁) איננו יכול להיות שייך לבחינת החמס, אלא נותר לו להשתייך לבחינת הברכה בלבד. בבחינת הברכה, שיבת המים (ג₁) היא המשך ל'ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים' (א, ג₁):

דהיינו, רוח מייבשת על הארץ הפסיקה את התגברות המים⁶⁰⁶ ועוד גרמה למים להתחיל לשוב בהדרגה מעל הארץ.⁶⁰⁷

לעומת זאת, בחינת החמס מספרת לפי סדר זמנים ותאריכים (ז', כד; ח', ב, ג₂-ה):

אחרי תחילת המבול בשבעה-עשר לחודש השני, המים גברו במשך מאה וחמישים יום עד להיסכרות מקורות המים. בסוף מאה וחמישים יום אלה, התחילו המים לחסר, ומייד נחה התיבה בשבעה-עשר לחודש השביעי. חסירת המים המשיכה עד האחד לחודש העשירי (בשלב זה), אז נראו ראשי ההרים.

שילוחי העורב והיונה (ח', ו-יב)

בעניין שילוחי העופות מסופר (ח', ו-יב):

נתחיל עם הפסוק הראשון (ו), הכולל שני משפטים:

ויהי מקץ ארבעים יום,

ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה.

כבר שייכנו (לעיל) את המשפט הראשון (ו₁) לבחינת שם הוויה בלבד. המשפט השני (ו₂), לעומת זאת, שייך לבחינת הברכה בלבד, שהרי רק בבחינת הברכה סופר שנח עשה בעצמו את התיבה, וממילא רק בה יש רקע נדרש לאפיון התיבה כאן כ'אשר עשה'.⁶⁰⁸

אם כן, בבחינת שם הוויה, עוד נותר לראות מהו שאירע מקץ ארבעים יום.

בבחינת הברכה, פתיחת חלון זו (ו₂) לא אירעה מקץ ארבעים יום, אלא בזמן כלשהו בעקבות שיבת מים ההדרגתית מעל הארץ; אולי כוונת הסיפור היא שנח חש בשיבת המים ועל כן פתח את החלון.

בפסוק הבא (ז) מופיע סיפור שילוח העורב:

וישלח את הערב,
ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ.

פשט הפסוק הוא שהעורב יצא מן התיבה ושב אליה פעמים רבות, יצוא ושוב, עד שיבשה הארץ, אז הפסיק לשוב כיוון שכבר לא היה צריך לתיבה. לפי זה, לא מובנת המטרה המוצהרת של שילוח היונה מייד לאחר מכן (ח):

וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה.

אם העורב יצא ושב עד שיבשה הארץ, נמצא שהעורב מלמד בהצלחה על ירידת מפלס המים, ומה הצורך להחליף אותו ביונה?⁶⁰⁹ ויתירה מזו: מפשט משמעות מה שמסופר בעניין העורב (ז) עולה שבשלב זה בסיפור, אחרי סיפור עניין העורב, כבר יבשה הארץ. ונח בוודאי יודע שיבשה הארץ – שהרי העורב הפסיק לשוב. וכיוון שכך, איזה צורך יש לנח בבדיקה נוספת כלשהי בשלב זה?⁶¹⁰

ברור, אם כן, שתיאורי שילוחי שני העופות סותרים זה את זה, ושייכים לבחינות שונות. שילוח היונה שייך לבחינה שבה בשלב זה טרם יבשה הארץ. בבחינה הכוללת את שילוח העורב, לעומת זאת, הפסוק (ז) מהווה תיאור שלם של המתרחש עד שכבר יבשו המים מעל הארץ, ובשלב זה נח כבר יודע שיבשה הארץ.

שני השילוחים סותרים גם את מה שכבר סופר בבחינת החמס שכבר 'נראו ראשי ההרים' (ה) – שהרי לפי הנחות סיפורי שני השילוחים, שלפיהם העופות הפסיקו לשוב כאשר זה התאפשר, אם כבר נראו ראשי ההרים – יכלו העופות כבר בעקבות שילוחיהם הראשונים לנוח על ההרים ולא לשוב אפילו פעם אחת.⁶¹¹ לכן שני השילוחים אינם שייכים לבחינת החמס, אלא לבחינות שם הוויה והברכה.

אז מסופר על שיבת היונה משילוחה הראשון (ט):

ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה,
ותשב אליו אל התבה כי מים על פני כל הארץ.
וישלח ידו ויקחה ויבא אתה אליו אל התבה.

שיבה זו היא המשך ישיר וברור לשילוח היונה, ולכן שייכת לאותה בחינה עם שילוח היונה. אז מסופר על שילוח שני את היונה (י):

ויחל עוד שבעת ימים אחרים,
ויסף שלח את היונה מן התבה.

מכלל 'שבעת ימים אחרים' שהמתין נח משמע שהיו קודם לכן ימים ראשונים. אומנם לא 'שבעת ימים' ראשונים, שהרי אין באף פסוק באף בחינה תיאור קודם של שבעה ימים בהקשר זה, אלא בהכרח יש לפרש: 'ימים אחרים' – ימים שמלבד ימים ראשונים במספר כלשהו, ו'ימים אחרים' אלה הם שבעה.⁶¹²

היכן יש בהקשר זה אזכור ימים ראשונים, ששבעת ימים אלה באים אחריהם? ימים קודמים כאלה נמצאים רק בבחינת שם הוויה – ארבעים ימי המבול שקיצם הגיע במשפט האחרון השייך לבחינת שם הוויה: 'ויהי מקץ ארבעים יום' (ו₁). יחד, מסופר כאן: אחרי ארבעים ימי מבול, בעת הפסקת הגשמים, נח מייד שלח יונה לראות אם קלו המים מעל הארץ, אבל היא שבה; אז המתין שבעה ימים נוספים שבסופם הוסיף ושלחהּ שנית.

נמצאו שני שילוחי היונה ושיבתה בינתיים (ח-י) שייכים לבחינת שם הוויה בלבד. לשילוח העורב (ז) נותר להשתייך לבחינת הברכה.

כל המשך עניין היונה, הכולל את שיבתה השניה ואת שילוחה השלישי והאחרון (יא-יב), גם הוא כמובן המשך בחינת שם הוויה בלבד. העניין השלם בבחינת שם הוויה הוא (ו₁, ח-יב):

ויהי מקץ ארבעים יום,
וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה.
ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה,
ותשב אליו אל התבה כי מים על פני כל הארץ.
וישלח ידו ויקחה ויבא אתה אליו אל התבה.
ויחל עוד שבעת ימים אחרים, ויסף שלח את היונה מן התבה.
ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה,
וידע נח כי קלו המים מעל הארץ.
וייחל עוד שבעת ימים אחרים,
וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד.

בבחינת הברכה, העניין השלם הוא (ו₂-ז):

ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה, וישלח את הערב.
ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ.

ברור כעת, שפתיחת החלון היתה לצורך שילוח העורב. אחרי שהתחילו המים לשוב באופן הדרגתי מעל הארץ, פתח נח את החלון ושילח את העורב. כנראה, כוונת הסיפור היא שנח הרגיש איכשהו כאשר שככו המים מהתגברותם ואף התחילו לשוב מעל הארץ, ואז פתח את החלון ושילח את העורב, שהמשיך לצאת ולשוב דרך החלון הפתוח עד יבושת המים, אז כבר לא נזקק לשוב. בשלב זה נח יודע שיבשה הארץ, לא רק משום שהעורב הפסיק לשוב, אלא גם משום שכבר יש לתיבה חלון פתוח, והרי סתם חלון הוא פתח גדול בצד, שתפקידו גם לראות דרכו.

כבר הערנו על הבדל משמעותי בין סיפור שילוח העורב בבחינת הברכה לבין סיפור שילוח היונה בבחינת שם הוויה. בחינת שם הוויה מספרת בפירוש את מטרת שילוח היונה: 'לראות הקלו המים מעל פני האדמה'. ובאמת יונה מתאימה למטרה זו, שהרי כפי שמעיר כאן רד"ק, היונה ידועה כבעלת תכונת יכולת השיבה אל קינה. לעומת זאת, בחינת הברכה סותמת 'וישלח את העורב' ואינה מספרת את מטרת שילוחו.⁶¹³ גם נראה שמטרת שילוח העורב איננה יכולה להיות בדיקת המצב בחוץ, שהרי בבחינת הברכה יש לו חלון פתוח שמן הסתם יכול לראות דרכו.

אלא, נראה שמשמעות סתימת סיפור שילוח העורב היא פשוט שכיוון שעבר זמן ללא גשמים, ונחו המים מהתגברותם, נח נתן לעורב חופש לצאת ולבוא, עד שיבשה הארץ והעורב כבר לא היה צריך לתיבה. ה'שילוח' כאן הוא במשמעות שחרור, לא שילוח ייעודי למשימה.

העורב, בניגוד ליונה, ידוע כציפור שזקוקה לחופש, ושאינה זקוקה לעזרת האדם. והעורב אוכל נבילות ויכול להסתדר ללא סיכון בעולם שכבר אינו גשום אך גם עדיין לא יבש. משום כך נח שחרר אותו, והוא בעל החיים הראשון להשתחרר מהתיבה אל העולם שאחר המבול. ונח לא מנע מהעורב לחזור לחסות בתיבה, אלא איפשר לעורב לצאת ולשוב דרך החלון שנשאר פתוח, עד שיבשו המים ולא נצרך העורב לשוב עוד.

משום כך, אולי, בחינת הברכה מתארת את פתיחת החלון עבור שילוח העורב, בניגוד לבחינת שם הוויה שאינה מספרת על פתיחת פתח כלשהו עבור שילוח היונה. בבחינת שם הוויה, אופן שילוח היונה הוא עניין טכני ולא משמעותי, ואין צורך לספר עליו. אבל בבחינת הברכה, הפתיחה היא משמעותית בפני עצמה, כהפסקת כליאת העורב כאשר הדבר התאפשר, והיא בעצם תחילת הפסקת החזקת בעלי החיים בתיבה. נח מתואר כאן כדואג לרווחת העורב, ברצף עם דאגתו לכלל בעלי החיים בתיבה, ואולי כמי שמתחיל לפעול לאכלוס הארץ מחדש מבעלי החיים שבתיבה. מובן, שעניין זה הוא משמעותי, ועוד נשוב אליו.

התייבשות הארץ (ח', יג-יד)

בדברים שכבר שייכנו, קיימות התייחסויות לתהליך התייבשות הארץ.

בבחינת החמס כבר נאמר ש'נראו ראשי ההרים' (ח', ה) – אבל אזורים נמוכים יותר עדיין מכוסים מים.

בבחינת שם הוויה כבר הסיק נח אחרי שילוח היונה השני, משיבתה עם עלה זית, 'כי קלו המים מעל הארץ' (יא); אומנם, כיוון שבכל זאת שבה, ברור שהאדמה עצמה טרם יבשה. משילוחה השלישי כבר לא שבה היונה, ומזה נודע לנח שאז כבר יבשה הארץ.

בבחינת הברכה נאמר שהעורב יצא ושב 'עד יבשת המים מעל הארץ' (ז), ומכאן שבשלב זה בסיפור כבר יבשה הארץ. וכאמור, ברור שגם נח ידע את זה, הן כמסקנה מאי-שיבת העורב והן משום שבבחינה זו יש לתיבה חלון פתוח שנח יכול לראות דרכו.

כעת מספרת התורה (יג-יד):

במשפט הראשון בקטע זה (יג₁) ציון התאריך 'ויהי באחת ושש מאות שנה, בראשון באחד לחדש' מתאים למעקב סדר זמנים ותאריכים שנמצא בפסוקים קודמים רק בבחינת החמס. לכן המשפט (יג₁) שייך רק לבחינת החמס, שבה קודם לכן נראו רק ראשי ההרים. וכפי שנראה באמת מסגנון המשפט, זהו סיפור ראשוני של התייבשות הארץ, בבחינת החמס.⁶¹⁴

נדלג לעת עתה על החלק השני בפסוק (יג₂) ונתבונן בפסוק הבא (יד):

ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ.

לא זו בלבד שגם כאן ציון התאריך מתאים למעקב סדר זמנים ותאריכים כפי שנמצא בבחינת החמס, אלא גם הסגנון המוסיף 'ובחדש השני', ללא ציון שנה, מכריח שהוא המשך ישיר למשפט שכבר ציין את השנה, דהיינו ל'ויהי באחת ושש מאות שנה...' (יג₁). לכן גם פסוק זה (יד) שייך לבחינת החמס בלבד.

יחד, שני משפטים אלה בבחינת החמס מציינים שני שלבים בהתייבשות (יג₁, יד):

ויהי באחת ושש מאות שנה, בראשון באחד לחדש –
חרבו המים מעל הארץ.

ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש –
יבשה הארץ.

תחילה מסופר שביום הראשון של השנה 'חרבו המים מעל הארץ', דהיינו סרו המים באופן שכבר אין שכבת מים על גבי פני הארץ – אבל עדיין הארץ רטובה ובוצית. ואז מסופר שאחרי קרוב לחודשיים כבר 'יבשה הארץ' עצמה.

בין שני משפטים אלה מופיע תיאור ראיית נח את חריבת פני האדמה (יג₂):

ויסר נח את מכסה התבה, וירא והנה חרבו פני האדמה.⁶¹⁵

לא נראה שהכוונה היא שנח ראה בדיוק את מה שתואר קודם לכן במשפט הקודם 'חרבו המים מעל הארץ' (יג₁), בבחינת החמס, משתי סיבות:

ראשית, משום שאומנם שני המשפטים נוקטים לשון 'חריבה', אבל הנושא התחבירי של החריבה בתיאור ראיית נח איננו המים כבמשפט הקודם אלא 'פני האדמה' עצמם – משמע שלא רק המים סרו 'מעל' האדמה, אלא האדמה עצמה יבשה.⁶¹⁶

שנית, מופעים אחרים של לשון 'וירא... והנה...' כמעט תמיד מחדשים בסיפור את הדבר שנראה, ללא תיאור עובדתי קודם. מזה נראה שלשון 'וירא... והנה...' אינו מצריך תיאור קודם כזה. ממילא, תיאור ראיית נח מייתר את המשפט הקודם.⁶¹⁷ אלא נראה שתיאור ראיית נח (יג₂) מהווה כפילות ביחס למשפט הקודם (יג₁), ולכן איננו שייך לבחינת החמס.

ונראה שתיאור ראיית נח (יג₂) גם איננו שייך לבחינת הברכה, משתי סיבות:

ראשית, כאמור, בבחינת הברכה כבר היה לנח חלון פתוח שמן הסתם יכול לראות דרכו, ואינו צריך להסיר את מכסה התיבה לשם כך.

שנית, בבחינת הברכה הציווי על עשיית התיבה כלל תיאור מפורט שלה, ולא היה שם דבר שנקרא 'מכסה'. נראה שאם תיאור ראיית נח היה שייך לבחינת הברכה, היא היתה צריכה להקדים את סיפור הסרת המכסה באמצעות הזכרת המכסה בציווי עשיית התיבה.⁶¹⁸

מסיבות אלה נראה שתיאור ראיית נח לא מתאים גם לבחינת הברכה. נותר לו להשתייך לבחינת שם הוויה בלבד.

בבחינת שם הוויה, מסתבר שתיאור זה של הסרת מכסה התיבה וראיית נח כי חרבו פני האדמה – משלים את עניין שילוחי היונה. ברור מעצם סיפור שילוחי היונה שנח איננו יכול לראות ולהעריך באופן ישיר את המצב מחוץ לתיבה, שעל כן נזקק לשילוח היונה. כנראה, הפתח שדרכו שילח את היונה ושדרכו שלח ידו ולקחה (ט) לא היה חלון ממש אלא פתח שמצד קוטנו או כיוונו לא איפשר ראייה החוצה. אחרי שיבת היונה משילוחה השני עם עלה זית, נח הסיק 'כי קלו המים מעל הארץ' – אבל האדמה עדיין יכולה להיות רטובה ובוצית; אחרי שלא שבה היונה משילוחה השלישי, מייד 'ויסר נח את מכסה התבה' וראה שהנה, אכן, 'חרבו פני האדמה'.

כך, בבחינת שם הוויה, מתוארת כאן תגובת נח ל'ניסוי' השלישי שערך. ובכך יש השלמה למבנה הקבוע בשלושת ה'ניסויים' שערך נח:

היציאה מן התיבה (ח', טו-כ)

ה' מצווה את נח לצאת מן התיבה עם משפחתו ועם בעלי החיים (טו-יז):

שלושה פסוקים אלה הם בבירור יחידה אחת, הנוקטת שם אלוהים ולפיכך שייכת לבחינות שם אלוהים (אחת מהן או שתיהן). זהו הציווי היחיד על יציאה מן התיבה שמופיע, ומכאן שבבחינת שם הוויה אין ציווי לצאת מן התיבה.

מייד התורה מספרת על היציאה בפועל (יח-יט):

זהו התיאור היחיד בסיפור של יציאה בפועל מן התיבה. במבט ראשון נראה לקרוא תיאור זה של היציאה בפועל ברצף עם הציווי לצאת, ולפי זה ייתכן שבבחינת שם הוויה היציאה כלל לא מסופרת. אולם, מבחינת רצף האירועים בסיפור, דווקא בחינת שם הוויה מוכרחת לכלול תיאור יציאה בפועל, משום שבה מסופר אחר כך על אירוע שבהכרח התרחש מחוץ לתיבה – בניית מזבח והעלאת עולות עליו (כ):

ויבן נח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח.

פסוק זה בפירוש נוקט שם הוויה, ולכן שייך לבחינת שם הוויה בלבד.⁶¹⁹ בניית המזבח והעלאת העולות עליו הן בהכרח מחוץ לתיבה, ולכן מוכרח לקדום לה סיפור יציאה בפועל מן התיבה – וזה קיים רק בפסוקים הנ"ל (יח-יט). לכן הם מוכרחים להשתייך לכל הפחות לבחינת שם הוויה.

יחד, בחינת שם הוויה בפסוקים אלה היא (יח-כ):

ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו.
כל החיה, כל הרמש וכל העוף, כל רומש על הארץ למשפחתיהם יצאו מן התבה.
ויבן נח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח.

התמונה בבחינת שם הוויה, אם כן, ברורה: היא כוללת את סיפור היציאה בפועל, ללא ציווי קודם על כך. ודבר זה מובן, שהרי בבחינת שם הוויה, הסיפור מספק הסבר פשוט אחר להחלטת נח לצאת מן התיבה – דהיינו, ראייתו כי חרבו פני האדמה, בעקבות אי-שיבת היונה והסרת נח את מכסה התיבה. אחרי הסרת המכסה וראיית המצב היבש של הארץ, מובן ומתבקש שהשלב הבא הוא לצאת מן התיבה, גם ללא ציווי על כך.

נשוב לעניין הציווי לצאת מן התיבה (טו-יז). כאמור, הציווי איננו יכול להשתייך לבחינת שם הוויה אלא רק לבחינות שם אלוהים. ונראה, שאומנם לא ניתן לשלול באופן מוחלט את היות הציווי משותף לשתי בחינות אלוהים; אבל, מבחינת שם הוויה ניתן ללמוד שציווי על יציאה איננו מרכיב הכרחי בסיפור הבסיסי, אלא מופיע לפי צורך ספציפי בלבד. וכפי שראינו, כמו בבחינת שם הוויה, גם בבחינת הברכה נח כבר יודע שיבשה הארץ – מחלונו הפתוח, וגם מאי-שיבת העורב. ממילא, גם בבחינת הברכה נח יודע שהוא יכול לצאת מן התיבה. רק בבחינת החמס אין בסיפור שום בסיס לידיעת נח על התייבשות הארץ, ומובן מאוד הצורך בציווי. לכן מסתבר יותר שפסוקי הציווי (טו-יז) שייכים לבחינת החמס בלבד.

כאמור, בחינת שם הוויה היתה מוכרחת לספר על היציאה בפועל, לקראת בניית המזבח. לעומת זאת, בבחינות שם אלוהים אין הכרח לספר על יציאה בפועל מן התיבה. הדיבורים בפרק ט' בהמשך (א-יז) לנח, הנוקטים שם אלוהים, יכולים להתרחש גם בתוך התיבה, לקראת יציאה. ונראה עוד שאדרבה, שם ה' מתאר את בעלי החיים (פעמיים) כ'אִתכם' (י), ומשמע שהם עדיין יחד בתיבה.⁶²⁰ מזה נראה שבאחת לפחות מבחינות שם אלוהים, התורה אינה מספרת כלל את היציאה בפועל מן התיבה, ומשאירה לקורא להבין שיצאו מתישהו. לכן מסתבר שבאמת שיטת התורה היא לספר על היציאה בפועל רק לפי הצורך; וכיוון שצורך זה קיים רק בבחינת שם הוויה ולא באף אחת מבחינות שם אלוהים, מסתבר לשייך את תיאור היציאה (יח-יט) לבחינת שם הוויה בלבד.

לסיכום:

אין מבחינת הברכה כלום בפסוקים אלה.

בבחינת החמס מסופר כאן ציווי יציאה מן התיבה (טו-יז):

וידבר אלהים אל נח לאמר:
צא מן התבה, אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך.
כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרמש על הארץ – הוצא אתך, ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ.

ובבחינת שם הוויה מסופרת היציאה בפועל (יח-יט):

ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו.
כל החיה, כל הרמש וכל העוף, כל רומש על הארץ למשפחתיהם – יצאו מן התבה.

בבחינת שם הוויה, נח לא נצטווה לצאת מן התיבה, אלא כבר יודע שחרבו פני האדמה ויוצא ללא ציווי; בחינת שם הוויה מספרת יציאה זו, כהקדמה לבניית המזבח. בבחינת החמס, נח אינו יודע מאומה על המתרחש בחוץ, ולכן יש צורך בציווי לצאת; בחינה זו אינה מספרת את היציאה בפועל, אלא מותירה לקורא להניח שמתישהו יצאו. בבחינת הברכה, נח יודע על המצב מחוץ לתיבה, ואין צורך בציווי לצאת; וגם אין צורך לספר על היציאה בפועל.

דברי ה' אחרי המבול (ח', כא – ט', ז)

דברי ה' בבחינת שם הוויה

לאחר היציאה מן התיבה, מסופר (ח', כ-כב):

בבניית המזבח עם העלאת העולות (ח', כ) כבר עסקנו במסגרת הדיון בפסוקי היציאה מן התיבה, וכאמור שם הפסוק שייך באופן ברור לבחינת שם הוויה.

הרחת ה' את ריח הנינוח (כא) מתייחסת לקורבנות אלה, ונוקטת שם הוויה. ואף דברי ה' מייד לאחר מכן (כא-כב) הם תגובה ברורה למעשה נח, ומשפט אמירתם 'ויאמר ה' ' נוקט שם הוויה. ברור, אם כן, שכל זה (כ-כב) שייך לבחינת שם הוויה בלבד.⁶²¹ ותקבולת 'לא אסף... ולא אסף...' בדברי ה' אינה כפילות מיותרת אלא מובנת היטב כסגנון שירי המתאים להקשר.⁶²²

תפקיד פסוקים אלה בהקשר הסיפור הרחב הוא הקביעה שהמבול לא יישנה; בכך הם מקבילים עניינית להבטחות המופיעות בבחינות שם אלוהים לקמן (ט', ח-יז). בבחינת שם הוויה, בניגוד לבחינות שם אלוהים, הקביעה לא נאמרת לנח, כהבטחה והתחייבות כלפיו, אלא ה' מבטא את ההחלטה רק 'אל לבו'.

דיבורי פריה ורביה בבחינות שם אלוהים

כמעט כל יתרת הסיפור מכאן ואילך (למעט רק שני הפסוקים האחרונים שכללנו בסיפור המבול – ט', יח-יט), מספרת על דיבורים של ה' (ט', א-יז), ונוקטת רק שם אלוהים, וכפי שנראה שייכת לבחינות שם אלוהים בלבד.

דברים אלה פותחים (ט', א-ז):

בולטת הכפילות של הפסוק המסיים קטע זה 'ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה' (ז) ביחס למשפט הפותח את דברי ה' אלה: 'פרו ורבו ומלאו את הארץ' (א₂). בשניהם מופיע הלשון המדויק הזהה 'פרו ורבו', ולאחר מכן פועל או פעלים נוספים במשמעות הִתרבות, כאשר מקום ההתרבות הוא ה'ארץ'.⁶²³

יש שראו בכפילות זו תופעה ספרותית של סיום מעגלי (אינקלוזיו). אולם, מלבד השאלה האם תופעה ספרותית כזו יכולה להצדיק כפילות עניינית בהקשר כללי יותר של סגנון פרוזאי (דהיינו לא שירי), בפסוק המסיים (ז) קיימת בעיה נוספת. פתיחתו 'ואתם' נשמעת כמעבר לנמעני הדיבור, על רקע התייחסות קודמת למי שאינו 'אתם'; אולם, הפסוקים הקודמים בדיבור זה עוסקים כולם בנמעני הדיבור המצֻווים, ולא מובן סגנון ציון המעבר ל'אתם'.

מסתבר, אם כן, שדברי ה' אלה נחלקים בין בחינות, באופן שהמשפט הפותח (א₂) והפסוק המסיים (ז) שייכים לבחינות שונות, ובאופן שהפסוק המסיים בא בעקבות התייחסות למי שאינם 'אתם'.

המשפט הפותח (א₂) מנוסח במטבע ברכה מובהק, הזהה לברכת אדם הראשון בשם אלוהים בפרק א' (כח) 'ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ...'. ככזה, המשפט כאן הוא המשך מתאים לתחילת הפסוק (א₁) הנוקטת לשון ברכה: 'ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם'. ברור, אם כן, שהפסוק הראשון אצלנו כולו (א) הוא יחידה אחת, באחת מבחינות שם אלוהים (חלקו הראשון – אולי בשתיהן); הפסוק המסיים (ז) שייך לבחינה אחרת.

הפסוק המסיים (ז), אף שהוא כולל תכנים דומים לפסוק הראשון (א), משתמע כאמור כהמשך לעניין קודם, שעסק במי שאינם ה'אתם' המצֻווים, ולא כעיקר ברכה ראשוני. אולם, עיסוק קודם כזה לא נמצא בדיבור זה של ה', אלא רק בדברים קודמים של ה' לנח. לכן יש להסיק שהפסוק המסיים כאן (ז) שייך לבחינה שבה הדברים כאן הם המשך ישיר לדברי ה' קודמים, ללא הפסק דיבור חדש כפי שקיים כאן בפסוק הראשון. הפסוק הראשון כאן (א) שייך כולו לבחינה אחת בלבד של שם אלוהים, והפסוק המסיים (ז) שייך לבחינה אחרת, שבה לא מופיע ציון הדיבור החדש שבפסוק הראשון (א).

כשאנו באים למצוא רקע מתאים כזה לפסוק המסיים (ז), לא ייתכן שרקע זה הוא דברי ה' האחרונים בבחינת שם הוויה (ח', כא-כב), שהרי אותם אמר ה' רק 'אל לבו', בעוד כאן ה' פונה אל נח בלשון נוכח 'ואתם...'. לעומת זאת, רקע מתאים נמצא בדברי ה' לנח לעיל בציווי היציאה מן התיבה, בבחינת החמס: 'כל החיה אשר אתך מכל בשר... הוצא אתך, ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ' (ח', יז). יחד, הרצף הענייני הוא: הם יפרו וירבו על הארץ... ו[גם] אתם תפרו ותרבו בארץ.⁶²⁴

כמובן, הרצף בין שני פסוקים אלה לא חייב להיות צמוד ומיידי, אלא ייתכן שדברים נוספים באים ביניהם, אבל הם צריכים להתקיים יחד בדיבור אחד של ה', כדי ש'ואתם' יובן על רקע 'כל החיה'. בדיבור זה, ה' מתייחס תחילה לפריה ורביה בארץ של בעלי החיים (ח', יז), ובהמשך אותו דיבור מוסיף: וגם אתם פרו ורבו בארץ (ט', ז).⁶²⁵

נמצא הפסוק המסיים כאן (ז) שייך לבחינת החמס בלבד.

לפסוק הראשון בברכת אלוהים כאן (א) נותר להשתייך לבחינת הברכה בלבד.

פסוק זה (א) הוא הבסיס לכינויינו את הבחינה 'בחינת הברכה'.

שלטון על בעלי החיים

גם בשני הפסוקים הבאים (ב-ג) אנו נתקלים בכפילויות. כל אחד משני פסוקים אלה כולל שני משפטים:

בכל אחד משני הפסוקים, הפועל במשפט ראשון בפסוק הוא 'יהיה'; במשפט שני – לשון נתינה בעבר ('נִתָּנוּ', 'נתתי'). ובשני הפסוקים, בין שני משפטי הפסוק קיימת כפילות עניינית. כך, בפסוק הראשון (ב), אחרי שנאמר 'ומוראכם וחתכם יהיה' על בעלי החיים (ב₁), מה מוסיף 'בידכם נתנו' (ב₂)?⁶²⁶ ובפסוק השני (ג), אחרי 'לכם יהיה לאכלה' (ג₁), האם ההשוואה 'כירק עשב' מצריכה משפט חדש 'נתתי לכם את כל' (ג₂), ולא יכלה להשתלב במשפט הראשון כדוגמת 'לכם יהיה לאכלה כירק עשב'?

אומנם, בשני הפסוקים אולי ניתן לראות את המשפט השני כהדגשה סגנונית שאינה צריכה למסור מידע חדש. אולם, יש סיבות נוספות למצוא בפסוקים אלה (ב-ג) ריבוד.

המשפט הראשון (ב₁) פותח ב-ו' החיבור 'ומוראכם...', סגנון שמשתמע כהוספה באותו עניין; ועניין זה של השלטת האדם על בעלי החיים מתאים כהמשך ענייני ישיר לדברי הברכה בבחינת הברכה (א), ופחות מתאים להיות המשך ישיר לציווי היציאה מן התיבה והוצאת בעלי החיים ממנה בבחינת החמס. דהיינו, אם המשפט הראשון כאן (ב₁) היה שייך לבחינת החמס, נראה שהיה צריך להשמיט את ו' החיבור, בדומה לזה שבדיבור זה עצמו 'כל החיה... הוצא אתך' (ח', יז) פותח משפט עצמאי, ללא ו' החיבור, אחרי 'צא מן התבה...' (ח', טז). לכן מסתבר לקרוא את המשפט הראשון כאן 'ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ...' (ב₁) דווקא בהמשך לדברי הברכה בבחינת הברכה (א), ולשייכו לבחינת הברכה בלבד.

לעומת זאת, בפסוקים הבאים אחר כך (ד-ה) 'אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש...', שמנוסחים בבירור כסיוג וניגוד לדברים שנאמרו בפסוקים שלנו בעניין שלטון על בעלי החיים (ב-ג), נימת האיום לא מתאימה להקשר של דיבור המאופיין בפירוש כברכה כפי שנמצא בבחינת הברכה.⁶²⁷ לכן צריך להיות בפסוקים שלנו (ב-ג) גם תוכן שאיננו מאופיין כברכה אלא שייך לבחינת החמס, ועל תוכן זה מוסבים הסיוגים בהמשך (ד-ה).

משיקולים אלה, בצירוף לכפילויות הנ"ל בתוך כל אחד משני הפסוקים שלנו (ב-ג), נראה שבאמת צריך לחלק בתוכם, כך שבכל אחד משני הפסוקים יש משפט אחד מכל אחת משתי בחינות שם אלוהים.

מעתה, המשפט הראשון (ב₁), שכאמור משמע המשך עניין ברכה, שייך לבחינת הברכה בלבד; לשני (ב₂) נותר להשתייך לבחינת החמס בלבד. בעקבות חלוקה זו, בבחינת החמס, בעלי החיים הרמוזים בנושא התחבירי של המשפט השני 'בידכם נתנו' (ב₂) הם בעלי החיים שנזכרו קודם בבחינת החמס – דהיינו במשפט 'כל החיה אשר אתך...' (ח', יז).

בתוך הפסוק השני כאן (ג), כאמור, מצויה כפילות דומה לזו שבתוך הראשון (ב) ולכן מסתבר לחלק גם בין שני משפטיו. בבואנו להתאים אותם למשפטי הפסוק הראשון, נראה שסגנון 'כירק עשב נתתי לכם את כל' (ג₂), המקדים משלים לפועל, משתמע כממשיך נתינה שכבר נזכרה. נתינה קודמת כזו נזכרה רק במשפט 'בידכם נתנו' (ב₂) בבחינת החמס (משפט 'ומוראכם וחתכם' – ב₁ – איננו מבטא נתינה ביד האדם אלא רק קביעת יחס של מורא). הרצף הענייני ביניהם כולל נתינה כללית עם ספציפיות של נתינה לאכילה: 'בידכם נתנו; כירק עשב נתתי לכם את כל'. לכן 'כירק עשב נתתי לכם את כל' (ג₂) שייך לבחינת החמס. ל'כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה' (ג₁) נותר להשתייך לבחינת הברכה.

סיכום ביניים

נמצא, עד כה, בבחינת החמס, כאן יחד עם מה שלפניו (ח', יז; ט', ב₂, ג₂, ז):

ובבחינת הברכה (א-ב₁, ג₁):

כל אחת משתי הבחינות מדברת תחילה על יחס כללי בין האדם לבין בעלי החיים, ולאחר מכן ספציפית על אכילה. בחינת החמס כוללת את שני הדברים בלשון 'נתינה' על ידי ה', ומשמע שזוהי נתינה אחת שתחילה נאמרת במונחים כלליים ולאחר מכן מתפרש שהיא כירק עשב, דהיינו שכוללת אכילה. לעומת זאת, בחינת הברכה איננה מדברת על נתינה, אלא הכל מופיע במסגרת ברכת ה', בלשונות 'יהיה'. ונאמר שהברכה כוללת מילוי הארץ, מורא וחת על בעלי החיים, וגם את אכילתם.

בבחינת החמס, כאמור, הנתינה הנזכרת כאן נסמכת לציווי היציאה מן התיבה. ונראה שניתן להבין את משמעות הרצף הענייני: נח נצטווה לפני המבול לאפשר את כניסת בעלי החיים לתיבה כדי שיתקיימו עד אחרי המבול, וברור מזה שבזמן המבול לא היו בעלי החיים ברשותו לאכילה. כעת, אחרי המבול, נאמר לו: הוצא אתך את בעלי החיים, ואחרי שירבו בארץ – אז הם חוזרים להיות בידיכם, אף לאכילה.⁶²⁸

דיני דמים

נתקדם לשלושת הפסוקים הבאים (ד-ו):

שני הפסוקים הראשונים, הפותחים בהתאמה 'אך', 'ואך' (ד-ה), נשמעים בבירור סיוג וניגוד לנאמר קודם לכן. ההגבלה 'בשר בנפשו דמו לא תאכלו' והאיום 'את דמכם לנפשתיכם אדרש... מיד איש אחיו אדרש' אינם מתאימים, כאמור, להקשר של הדיבור בבחינת הברכה, המאופיין כברכה, ולכן שייכים לבחינת החמס, כסיוג וניגוד לנתינה הנזכרת בה (ב₂, ג₂). כלומר: אומנם בעלי החיים ניתנו בידכם, ובכלל זה לאכילתם, אבל, בסיוג זה – שלא לאכול בנפשו דמו (ד); ובניגוד לבעלי החיים, שדמם הותר להישפך – דם בני אדם לא הותר אלא יידרש, לא רק מיד חיה אלא גם מיד אדם (ה).

בניגוד לפסוק השני בקטע זה (ה), המבטא עונש רוצחים כניגוד לשלטון על בעלי החיים, הפסוק האחרון (ו) מתאר את עונשם של שופכי דמים באופן עצמאי, בסגנון ראשוני. יש גם סתירה מסוימת בין שני הפסוקים (ה, ו): תחילה נאמר שה' ידרוש את נפש האדם מיד איש אחיו (ה), דהיינו עונש בידי שמים, ואז הפסוק האחרון (ו) קובע ענישה בידי אדם.⁶²⁹

כמובן, ניתן בקלות לפשר בין שני הפסוקים באמצעות חילוק בין קביעה משפטית של מיתה בידי אדם כאשר הדבר אפשרי לבין קביעה כללית של מיתה בידי שמים כאשר מיתה בידי אדם לא מתבצעת, כדברי רש"י כאן. אולם, חילוק זה בין המקרים אפילו לא רמוז בפסוק, וכל אחד משני הפסוקים לבדו נראה כמתאר בשלמות את ההתייחסות לשופכי דמים. ועוד, אם זו היתה הכוונה, נראה שהיה צריך להפוך את סדר הפסוקים: תחילה לקבוע משפט מיתה בידי אדם ולאחר מכן לומר שה' יספק גיבוי במקרה שלא בוצע העונש המתבקש לכתחילה. לכן נראה שיש לחלק שני פסוקים אלה בין הבחינות; וכיוון שאת הראשון (ה) כבר שייכנו לבחינת החמס, נמצא הפסוק האחרון בקטע זה (ו) שייך לבחינת הברכה בלבד.

כך, בניגוד לבחינת החמס, שבה עונש שופכי דמים מופיע בסגנון מאיים ומרתיע, בבחינת הברכה מדובר בהטלת תפקיד ואחריות על האדם של שמירת החברה משופכי דמים, עם נימוק של ייחודיות האדם שנעשה בצלם אלוהים.

את 'ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה' (ז) כבר שייכנו לבחינת החמס.

סיכום

נמצאו דברי ה' כאן בבחינת הברכה (א-ב₁, ג₁, ו):

בבחינת החמס, דברי ה' מתחילת הדיבור הם (ח', טו-יז; ט', ב₂, ג₂-ה, ז):⁶³⁰

ברית הבטחת אי-הישנות המבול (ט', ח-יא)

כבר הערנו – במסגרת ביסוס החלוקה בין שתי בחינות שם אלוהים (לעיל) – על הכפילויות הרבות בפסוקי הברית שלאחר המבול בבחינת שם אלוהים.

עוד לפני עניין הקשת כאות לברית, ה' אומר את דברי הברית עצמה, כאשר משפט האמירה נוקט שם אלוהים (ח-יא):

דברי ה' אלה מתחלקים בקלות במישור הענייני בין עצם הקמת ברית (ט-יא₁) לבין תוכנה או השלכתה של הברית, דהיינו הבטחת אי-הישנות מבול בעתיד (יא_3-2).

בחלק הראשון, באופן בולט, כלולים שני משפטים של הקמת ברית: תחילה משפט ארוך (המשתרע על פני שני פסוקים) הפותח 'ואני הנני מקים את בריתי אתכם' (ט-י), ומייד אחריו 'והקמתי את בריתי אתכם' (יא₁).⁶³¹

גם הבטחת אי-הישנות המבול מופיעה בשני משפטים עצמאיים. תחילה 'ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול' (יא₂); ואז 'ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ' (יא₃). אם כוונת הפסוק היא רק להתייחס למבול עצמו בנפרד מתוצאותיו בהיכרתות כל בשר, שני המשפטים היו צריכים להופיע בסדר הפוך: תחילה 'ולא יהיה עוד מבול' ואז 'ולא יכרת' (או, הסיבתיות היתה צריכה להתפרש, כדוגמת ולא יכרת... כי לא יהיה עוד מבול...).⁶³² ברור, אם כן, שפסוקים אלה מתחלקים בין בחינות, באופן שבכל בחינה יש משפט של הקמת ברית ואחריו משפט של תוכן אותה ברית, דהיינו הבטחת אי-הישנות המבול.

הקמת ברית

סגנון משפט הקמת הברית הראשון 'ואני הנני...' (ט-י), הפותח ב-ו' החיבור (לא ההיפוך), איננו מתאים בפתיחת דיבור, אלא נשמע כממשיך עניין קודם כפי שמעיר רד"ק. אולם, רצף כזה אינו מתיישב עם הפתיחה כאן בדיבור חדש. לכן נראה שמשפט זה (ט-י) שייך לבחינה שבה לא מופיע קודם לו משפט האמירה 'ויאמר אלהים אל נח...' (ח). כך, משפט הקמת הברית הראשון באמת נמצא בתוך דיבור שכבר התחיל קודם לכן. ממילא משפט הקמת הברית השני 'והקמתי את בריתי אתכם' (יא₁), המהווה כאמור כפילות ביחס לראשון, הוא התוכן הראשון של הדיבור בבחינה שכוללת את משפט האמירה (ח; ה-ו' בתחילת יא₁ הוא ו' ההיפוך, וזה כמובן אפשרי בתחילת דיבור).

הפתיחה 'ויאמר אלהים' נוקטת שם אלוהים, ולכן הבחינה הכוללת את משפט האמירה (ח) ואת משפט הקמת הברית השני 'והקמתי את בריתי אתכם' (יא₁) היא אחת מבחינות שם אלוהים. אשר למשפט הקמת הברית הראשון (ט-י) – לא ייתכן שהוא בבחינת שם הוויה. שהרי, אם כך, הם יהיו המשך לדברי ה' האחרונים בשם הוויה; אולם, את דברי ה' האחרונים בשם הוויה (ח', כא-כב) אמר ה' רק 'אל לבו', ואילו כאן הדיבור נוקט לשון נוכח 'אתכם'. לכן משפט הקמת הברית הראשון (ט-י) אף הוא שייך לאחת מבחינות שם אלוהים. נמצא שבפסוקים אלה יש שתי בחינות שם אלוהים בלבד.

כפי שראינו (לעיל), בשתי בחינות שם אלוהים אין תיאור יציאה בפועל מהתיבה, אלא הדיבורים כאן נאמרים בעודם בתיבה, ונותר לקורא להניח שמתישהו בהמשך, אחרי סוף הסיפור, יצאו. בכל זאת יש הבדל בין שתי בחינות שם אלוהים בעניין זה, שבבחינת החמס מסופר שה' אמר לנח לצאת מן התיבה, בעוד בבחינת הברכה אפילו זה לא קיים בסיפור. בבחינת החמס, בעקבות הציווי, ברור שהם עומדים לצאת מן התיבה תיכף ומייד, ותוכנית יציאה זו היא דבר שכבר נוכח ונשמע על ידי נח בשלב זה. הם עדיין בתיבה, אבל כבר נצטוו לצאת ועומדים לצאת. לעומת זאת בבחינת הברכה, אומנם נח כבר יודע שיבשה הארץ, וגם נתברך בברכת מילוי הארץ, אבל לא היה שום דיבור קונקרטי על היציאה ועל זמנה המתוכנן. מעתה, נתבונן כאן בביטוי 'מכל יצאי התבה' במשפט הקמת הברית הראשון (י). ביטוי זה נשמע כמתייחס לעובדה ידועה ונוכחת של יציאה שכבר נזכרה – במיוחד, בהתחשב בכך שהיתה אפשרות להסתפק באפיון הקודם המופיע באותו פסוק עצמו 'אשר אתכם', ו/או לדבר על כל הנמצאים בתיבה (לא היוצאים ממנה). כאמור, עובדה ידועה ונוכחת של יציאה קיימת בבחינת החמס ולא בבחינת הברכה; לכן מסתבר לשייך את משפט הקמת הברית הראשון (ט-י) לבחינת החמס בלבד, וממילא את משפט האמירה (ח) עם משפט הקמת הברית השני (יא₁) לבחינת הברכה בלבד.

לפי זה, בבחינת החמס, משפט הקמת הברית הראשון (ט-י) הוא המשך לדברי ה' שהתחילו עם ציווי היציאה מהתיבה (ח', טו-יז) והמשיכו בדברים על נתינת בעלי החיים ביד האדם ועל ההגבלות לזכויות האדם ביחס לבעלי החיים (ט', ב₂, ג₂) וביחס לאדם זולתו (ט', ד-ה, ז). כעת, בדיבור זה עצמו, ה' גם מקים ברית עם האדם ועם בעלי החיים.

הבטחה

כאמור, קיימת כפילות גם בעניין הבטחת אי-הישנות המבול, בין שני המשפטים האחרונים בקטע: 'ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול' (יא₂), ואז 'ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ' (יא₃). כדי לשייך שני משפטים אלה לבחינות השונות, נשים לב להבדל ביניהם בהתייחסות ל'מבול': משפט ההבטחה הראשון (יא₂) מיידע 'המבול', בעוד במשפט ההבטחה השני (יא₃) המילה אינה מיודעת: רק 'מבול', בלי האות ה'. ואם נשוב ונביט על בחינות שם אלוהים עד כאן, נשים לב לכך שבחינת הברכה נקטה תמיד ובאופן עקבי יידוע 'המבול'; בעוד בבחינת החמס המילה 'מבול' לא הופיעה כלל! בבחינת החמס, כאן המקום הראשון בסיפור שהמילה 'מבול' מופיעה בכלל.

כעת, אם משפט ההבטחה השני (יא₃) הנוקט רק 'מבול' שייך לבחינת הברכה, קשה להבין מדוע דווקא כאן אין יידוע. אומנם, כאן, בניגוד למופעים הקודמים, לא מדובר על המבול הספציפי שאירע בזמנו של נח, אלא יש כאן הבטחה שלא יהיה בעתיד מבול כלשהו. אבל, בחינת הברכה יידעה את 'המבול' לא רק בתיאורי התרחשות המבול בפועל, אלא עוד קודם לכן, במופע הראשון של 'מבול' בסיפור, בדברי ה' לנח (ו', יז₁) – למרות שבאותו שלב טרם נודע על מבול כלשהו בסיפור. גם באותו שלב בסיפור, כמו כאן, לא מדובר (עדיין) במבול מסוים וידוע אלא במבול כלשהו, שבאופן טבעי לא צריך להיות מיודע. מזה נראה שבחינת הברכה בחרה באופן שיטתי להדגיש את המילה 'מבול' לא רק על ידי שימוש רווח בו (בניגוד לבחינת החמס) אלא גם על ידי יידועו השיטתי. תהיה הסיבה לשיטתיות זו אשר תהיה,⁶³³ יהיה מפתיע אם דווקא כאן הבחינה חרגה משיטתה והשמיטה את היידוע.

טיעון זה לא לגמרי הכרחי, ובכל זאת נראה שהוא מסתבר מספיק כדי לשייך על פיו את משפט ההבטחה השני (יא₃) לבחינת החמס בלבד. ממילא הראשון (יא₂) שייך לבחינת הברכה בלבד.

סיכום

נמצא, בקטע זה, מבחינת החמס (ט', ט-י, יא₃):

ומבחינת הברכה (ח, יא_2-1):

נשים לב להבדל בין הבחינות בלשון הקמת הברית: בחינת החמס נוקטת לשון הווה 'הנני מקים', בעוד בחינת הברכה נוקטת לשון עתיד 'והקמתי'.

בשתי הבחינות פירוט הברית הוא הבטחה שניתנת כעת, לאי-הישנות המבול בעתיד, ולכן ברור ששני הסגנונות ('הנני מקים' ו'והקמתי') לגיטימיים מבחינה לשונית עבור הקמת ברית כעת הכוללת הבטחה לעתיד. דווקא משום כך ההבדל הסגנוני בין הבחינות כאן טעון ביאור.

ונראה, שלשון ההווה בבחינת החמס 'מקים', במיוחד בצירוף לסגנון ההצהרתי 'אני הנני', מתמקד בעצם הקמת הברית – המתרחשת כעת, בעוד לשון העתיד 'והקמתי' מתמקד במישור המעשי, באי-הישנות המבול – שזמנה הוא בעתיד.

הבדל זה יכול להיות מובן על רקע העובדה שכבר קדמה בסיפור זה הקמת ברית – לעיל, בדברי ה' לנח בשם אלוהים 'והקמתי את בריתי אתך' (ו', יח₁). כאשר עסקנו במשפט זה (לעיל) ציינו שבהקשרו המקומי של משפט זה, אין סיבה לשייכו לבחינה מסוימת מבחינות שם אלוהים; כעת נראה לשייכו לבחינת הברכה בלבד, משום שעל פי זה יובן שכאן בחינת הברכה כבר אינה צריכה לחדש את כל עניינה של רקימת מערכת יחסים של ברית עם נח, שכבר היתה קיימת, אלא רק את ביטויה המסוים, את אי-הישנות המבול. משום כך בחינת הברכה אינה צריכה ואף אינה יכולה להכריז על הקמה חדשה של ברית אלא רק להתמקד בהבטחה המסוימת החדשה המצטרפת לברית הקיימת, ומשום כך בחינת הברכה נוקטת לשון עתיד. בחינת החמס, לעומת זאת, מחדשת כעת לראשונה ברית ולכן בה ה' יכול להכריז על הקמת ברית כעת, 'הנני מקים'.

את משמעותו של הבדל זה עצמו, שבחינת הברכה כוללת ברית כבר בדברי ה' הראשונים לנח, לפני המבול, בעוד בבחינת החמס ברית מופיעה לראשונה כאן לקראת סוף הסיפור – עוד נותר לבאר.

אות הקשת (ט', יב-יז)

לאחר עניין ברית הבטחת אי-הישנות המבול בשתי בחינות אלוהים, התורה עוברת לעניין האות לברית זו – הקשת (יב-יז):

בפסוקים אלה באופן ברור ועקבי מדובר באות לאותה ברית שדובר עליה בפסוקים הקודמים. וכיוון שהברית עצמה מסופרת רק בשתי בחינות שם אלוהים ולא בבחינת שם הוויה (שבה ה' אמר רק שלא יוסיף לקלל ולהכות, ללא כל לשון ברית), ברור שגם פסוקים אלה העוסקים באות הברית יכולים להשתייך רק לבחינות שם אלוהים. ואכן, בפסוקים אלה מופיע שם אלוהים בלבד (יב, יז).

ניתן לזהות בפסוקים אלה שני יסודות ענייניים: עצם היות הקשת לאות ברית – בתחילת הקטע (יב-יג) ובסופו (יז); ובתווך, הסבר כיצד הקשת מהווה אות לברית, דהיינו באמצעות הזכרתה לה' את הברית (יד-טז).⁶³⁴

כל אחד משני יסודות אלה מופיע יותר מפעם אחת.

כך, בפסוקי האמצע, הסבר האות כזיכרון מופיע תחילה בסידרת המשפטים 'והיה בענני ענן... ונראתה הקשת בענן, וזכרתי את בריתי...' (יד-טו), ושוב: 'והיתה הקשת בענן, וראיתיה לזכר ברית עולם...' (טז).⁶³⁵ ברור, אם כן, שכל אחד משני תיאורים אלה שייך לבחינה אחרת מבחינות שם אלוהים.

כאמור, גם בעניין עצם היות הקשת לאות ברית קיימת חזרה על הדברים. אולם, בעניין זה הריבוד כשלעצמו לא יפתור לגמרי את הבעיה, משום שהיות הקשת לאות הברית מופיעה לא פעמיים בלבד אלא שלוש פעמים, למרות שכאמור קביעה כזו יכולה להיות משמעותית רק בבחינות שם אלוהים, שרק בהן הוקמה ברית על אי-הישנות המבול.⁶³⁶ שלושת מופעי קביעת אות הברית הם:

'זאת אות הברית...' (יב₂);

'את קשתי נתתי בענן, והיתה לאות ברית...' (יג);⁶³⁷

'ויאמר אלהים אל נח: זאת אות הברית...' (יז).

על כורחנו, שניים ממופעים אלה שייכים לבחינה אחת. ויש להבין אלה הם וכיצד יכולים להיקרא ברצף.

בפסוק האחרון (יז) קיימות שתי בעיות נוספות. ראשית, הוא פותח בדיבור חדש: 'ויאמר אלהים אל נח...'. כל תוכנו של דיבור זה הוא 'זאת אות הברית אשר הקמתי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ'. אולם כיוון שתוכנו עוסק באותו עניין כמו הפסוקים הקודמים, מדוע הוא פותח דיבור חדש?

הבעיה השניה הנוספת בפסוק זה היא שהמילה 'זאת', בפשטות, צריכה להתייחס לקשת. אולם כאמור, הפסוק פותח בדיבור חדש, ובדיבור זה לא נזכרת הקשת בפירוש. כנראה, הקשת נוכחת לפני נח בהקשר הדיבור באופן אחר, כדוגמת דברי רש"י על פסוק זה: 'הראהו הקשת', והתורה השאירה לקורא להבין את העניין על פי הקשר הפסוקים הקודמים. לענייננו, מכאן הכרח שפסוק זה שייך לבחינה שבה הקשת כבר נזכרה קודם לכן. דהיינו, פסוק זה שייך לבחינה הכוללת שניים משלושת מופעי קביעת אות הקשת.

כיוון שכך, מה ראה ה' לומר פעמיים את קביעת אות הקשת? דברי רש"י 'הראהו הקשת ואמר לו: הרי האות שאמרתי' מניחים שנוכחות הקשת לא רק מצדיקה את סגנון הפסוק אלא מהווה את עיקר עניינה, להראות לו את מה שכבר אמר לו. דהיינו, לדעת רש"י יש הבדל בתוכני הקביעות השונות, שהאחרונה באה באופן ספציפי רק להראות את מה שכבר נקבע ונאמר. אולם, המילה 'זאת' מופיעה באופן שווה בכל שלושת המופעים, וקשה למצוא רמז להבדל משמעותי כזה בין תוכני המופעים השונים.⁶³⁸ ונוכחות הקשת לא מפורשת בפסוק, אלא רק משתמעת מתוך ההקשר, ולכן קשה לראות נוכחות זו כמסר מפורש של הפסוק.

אלא, נראה שההבדל בין הדיבור בפסוק האחרון (יז) לבין קביעה קודמת של אות הקשת איננו בתוכני הדברים אלא בנמעניהם. הפתיחה הראשונה לדיבור היא: 'ויאמר אלהים' (יב₁), בלי 'אל נח' או כיוצא בזה, ונראה שלא דיבר אל נח. זהו דיבור ה' אל עצמו, דהיינו שאינו מופנה אל מישהו, שאולי בא לתאר את קביעת הקשת במעין דיבור של בריאה, כדוגמת דיבורי מעשה בראשית.⁶³⁹ ואחרי שקבע ה' את אות הקשת, עם הסבר האות כמביאה לזיכרון, גם סיפר ה' לנח (באחת הבחינות) על אות הקשת, בדיבור חדש שפונה אל נח: 'ויאמר אלהים אל נח'. משום כך דיבור זה (יז) אינו מהווה כפילות ביחס לקביעה קודמת.

לפי זה, משפט האמירה 'ויאמר אלהים' (יב₁), שפתח את דיבור ה' אל עצמו, נמצא בבחינה אחת עם הדיבור השני (יז). כמובן, בתווך ביניהם בחינה זו צריכה לכלול אחד משני תיאורי קביעת אות הברית (יב₂ או יג), ואחד משני ההסברים כיצד האות משמש לזיכרון.

בבחינה זו, כאמור, קביעת אות הברית נאמרה תחילה בדברי ה' אל עצמו, ורק לאחר מכן לנח. בניגוד לזה, משפט קביעת אות הברית הראשון (יב₂) נוקט לשון נוכח: 'זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדרת עולם'. לכן דווקא משפט קביעת אות הברית השני (יג), שבו אין לשון נוכח, הוא ששייך לבחינה של משפט האמירה 'ויאמר אלהים' (יב₁) והדיבור השני (יז); משפט קביעת אות הברית הראשון (יב₂) שייך לבחינה האחרת של שם אלוהים.

בדומה, בעניין הסבר האות כזיכרון, ההסבר הראשון נוקט לשון נוכח: '...וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר' (טו). לכן ההסבר הראשון (פסוקים יד-טו, שהם יחידה אחת)⁶⁴⁰ שייך לַבחינה שבה ה' כבר בשלב זה פונה אל נח, יחד עם משפט קביעת אות הברית הראשון (יב₂). ההסבר השני לאות כזיכרון 'והיתה הקשת בענן, וראיתיה לזכר ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ' (טז), שאינו נוקט לשון נוכח, שייך לבחינה הכוללת את משפט האמירה 'ויאמר אלהים' (יב₁), את משפט קביעת אות הברית השני (יג), ואת הדיבור השני (יז).

בכך השלמנו את חלוקת כל הפסוקים בקטע זה בין שתי בחינות. נותר להתאים אותן לבחינת החמס ולבחינת הברכה.

לעיל, בחינת הברכה סיפרה על דיבור עצמאי של ה' לנח ולבניו שכל עניינו ברית על אי-הישנות המבול (ח, יא_2-1). לו ה' רצה, בבחינה זו, לקבוע את אות הקשת תחילה דווקא בדיבור לעצמו ורק לאחר מכן לספר לנח עליה, נראה שהיה סביר לפתוח דווקא בדיבור אל עצמו, ובו להזכיר את הברית עצמה עם האות עליה, ואז לספר לנח בדיבור אחד על הברית ועל האות. קצת מוזר לפצל בין הברית עצמה לבין האות בשני דיבורים של ה' לנח. ועוד: על הברית עצמה סיפר ה' לא רק לנח אלא גם 'אל בניו אתו'; אם כן מדוע על האות סיפר רק לנח?

לכן מסתבר, שהבחינה שבה ה' קבע את אות הברית תחילה בדיבור אל עצמו, ורק לאחר מכן סיפר עליה לנח, היא דווקא בחינת החמס. בבחינה זו, הברית עצמה על אי-הישנות המבול נאמרה בסיומה של דיבור ארוך לנח שהתחיל (ח', טו) עם עניין היציאה מן התיבה, המשיך בעניינים שונים, והסתיים בהבטחת אי-הישנות המבול. לכן, בבחינה זו, כיוון שרצה ה' לקבוע את אות הברית תחילה בדיבור אל עצמו, אם היה מקדים קביעה זו לדיבור ארוך זה היה נוצר מרחק משמעותי בין קביעת אות הברית לבין סיפורה לנח. לכן הפסיק ה' את הדיבור לנח, קבע את אות הברית בדיבור עצמאי מעין דיבור בריאה, ורק אז סיפר לנח על האות. וכשם שהברית עצמה נאמרה לנח בלבד ולא לבניו, גם על אות הברית סיפר ה' לנח בלבד.

נמצא מבחינת החמס בפסוקים אלה (ט', יב₁, יג, טז-יז):

ובבחינת הברכה, מתחילת הדיבור הקובע את הברית (ח, יא_2-1, יב₂, יד-טו):

בני נח היוצאים מן התבה (ט', יח-יט)

אחרי ברית הקשת, מופיעה יחידה קצרה בת שני פסוקים, שבמבט ראשון לא ברור בכלל מידת הקשר שלה לסיפור המבול (ט', יח-יט):

שני פסוקים אלה בבירור מהווים יחידה אחת, שהרי כל משפטיה אחרי הראשון מתייחסים למשפט הראשון ותלויים בו. אין בה אף משפט בסגנון תחבירי של סיפור רצף אירועים עוקבים (דהיינו משפט הפותח בפועל בצורת עתיד מהופך), אלא כולה כתובה בסגנון של ציון עובדות, מחוץ לרצף סיפורי (שני משפטי הוויה ומשפטי שמני – שלושתם מציינים זהויות; ומשפט אחרון שבו הפועל 'נפצה' מאוחר למשלימו 'מאלה' ובא בצורת עבר רגילה).

לכאורה, יחידה זו מהווה פתיחה לסיפור נח ובניו בהמשך. כך יכול להיראות, בעיקר, בגלל המשפט 'וחם הוא אבי כנען' (יח₂), שנראה כמקדים לספק הסבר והצדקה לקללת נח את כנען (כה) בעקבות מעשה חם (כב), כפי שפירש רש"י:

'וחם הוא אבי כנען' – למה הוצרך לומר כאן?
לפי שהפרשה עסוקה ובאה בשכרותו של נח שקלקל בה חם ועל ידו נתקלל כנען, ועדין לא כתב תולדות חם ולא ידענו שכנען בנו,
לפיכך הוצרך לומר כאן 'וחם הוא אבי כנען'.

פירוש זה מפורסם במיוחד בזכות רשב"ם, שהשתמש במשפט זה, כפי פירוש זה, כדגם לשיטה ספרותית כללית יותר של הקדמת עובדות לפני שנהיות רלוונטיות ונצרכות להבנת פרטי סיפור.⁶⁴¹

אולם, ייחוס כנען לחם יפורש בגוף סיפור נח ובניו עצמו (כב): 'וירא חם אבי כנען את ערות אביו...'. כיוון שכך, קשה להבין איזה צורך יש להקדים ולכתוב ייחוס זה לפני הסיפור.⁶⁴²

תפקיד אחר אפשרי בפסוקים אלה בהקשר סיפור ההמשך יכול להיות הצגת הדמויות המתפקדות בסיפור ההמשך, כאן במשפט הראשון (יח₁): 'ויהיו בני נח היצאים מן התבה שם וחם ויפת'. אולם, בכל שלוש הבחינות של סיפור המבול, שמות אלה של בני נח כבר נזכרו, כך שהם כבר ידועים לקורא.⁶⁴³ ואם יש איזושהי סיבה ספרותית לחזור כאן ולהזכיר את כלל הדמויות הפועלות בסיפור ההמשך, אף את המוכרות כבר לקורא, כמי שיצאו מן התיבה – אז נראה שהיה צריך להזכיר גם את נח עצמו בפירוש, כדוגמת: 'ויהיו היוצאים מן התבה – נח ובניו שם וחם ויפת...'.

כמו כן, גם אם איכשהו נוכל להבין את שני המשפטים הראשונים (יח₁, יח₂) כמציגים עובדות רלוונטיות לסיפור ההמשך, כיוון פרשני זה לא יועיל לפסוק הבא (יט): 'שלשה אלה בני נח, ומאלה נפצה כל הארץ'. בפסוק זה, המשפט הראשון אינו מספק שום מידע חדש אלא חוזר על הידוע לא רק מסיפור המבול אלא מהנאמר מייד קודם לכן, בפסוק הקודם; והמשפט השני מספר עובדה שעתידה להתרחש רק מאוחר יותר, הרבה אחרי אירועי סיפור ההמשך, ולא נראית קשורה אליו במיוחד.

נמצא, שקשה לפרש יחידה זו כהקדמה סבירה לסיפור ההמשך,⁶⁴⁴ והיא איננה מוסרת שום מידע שנצרך כאן. ברור, אם כן, שמשמעותה תלויה לא במסירת מידע נצרך, אלא היא באה לבטא אמירה משמעותית כלשהי באמצעות הצבעה על רצף עובדות, שמצד עצמן הן ידועות או אינן נצרכות, אבל תורמות איכשהו לאמירה שהכתוב בא כאן לבטא.

כעת, אם נסיט את תשומת ליבנו מחיפוש צרכים אינפורמטיביים בתכני היחידה, נוכל לזהות חוט תמטי משותף לארבעת משפטי היחידה – והוא, נושא של ייחוס עמי העולם לבני נח. ייחוס זה הוא תוכנו המפורש של המשפט החותם את היחידה 'ומאלה נפצה כל הארץ', וניתן להבין את כלל היחידה כבונה לקראת קביעה זו, כלומר: מי שיצאו מן התיבה עם נח היו בניו, שם וחם ויפת; שלושת אלה הם בני נח, שכל עמי העולם יצאו ונפצו מהם.

מעתה, גם משפט 'וחם הוא אבי כנען' מתבאר היטב בהקשר זה, כלומר: אף העם הכנעני המוכר מיוחס לאחד משלושת בני נח, שהרי חם הוא אבי כנען. הכתוב קובע את ייחוס כלל עמי העולם לשלושת בני נח, ובתוך הדברים מוסיף ומדגיש שייחוס זה כולל את העם הכנעני, דרך אביו חם.

המשמעות ההקשרית והמסר של קביעת ייחוס כלל עמי העולם לבני נח, עם הצורך להכליל בפירוש את הכנענים בייחוס זה – עוד טעונים ביאור. מכל מקום, נשים לב בשלב זה לכך שתוכן קביעה זו כלול, למעשה, במסופר ב'תולדות בני נח' בפרק י', המפרט את ייחוסי עמי העולם המוכרים לבני נח, ובכלל זה ייחוס כנען לחם (ו), ואף מסיים בהכללה מפורשת של כלל עמי העולם בייחוס זה (לב₂): 'ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול'. נמצא שקיימת כפילות של היחידה שלנו בפרק ט' ביחס לכלל תולדות בני נח בפרק י', ובייחוד ביחס למשפט הסיום שם. לכן, כיוון שכלל פרק י' (מלבד רק פסוק ט) שייך לבחינת שם אלוהים (כפי שהסקנו ב'פרק י' בריבוד ארוך-הטווח '), מסתבר שהיחידה שלנו כאן שייכת לבחינת שם הוויה בלבד.⁶⁴⁵

בהקשר בחינת שם הוויה, זוהי הקביעה המפורשת היחידה של ייחוס כלל עמי העולם לבני נח, ומשמעות קביעה זו טעונה ביאור בהקשר בחינת שם הוויה. הביאור שעוד נציע (ב'ייחוס עמי עולם לבני נח') יקשור את משמעות הקביעה עם סיפור המבול, באופן שניתן לראות יחידה זו כסיום סיפור המבול בבחינת שם הוויה.

בכך נשלמה חלוקת סיפור המבול כולו בין שלוש בחינותיו.

סיכום הריבוד

לסיכום, בחינת שם הוויה כוללת פסוקים אלה:

ו', ה-ח

ז', א-ה, י, יג-יד ,טז₂, יז₁, יט₁, כ₂, כג₁

ח', ו₁, ח-יב, יג₂, יח-כב

ט', יח-יט

בחינת החמס כוללת (עם המשותף לשתי בחינות שם אלוהים) פסוקים אלה:

ו', ט-יא, יג, יז₂, יח₂-יט

ז', יא, טו-טז₁, יז₂, יח₃, כא, כג₃-כד

ח', ב, ג₂-ה, יג₁, יד-יז

ט', ב₂, ג₂-ה, ז, ט-י, יא₃-יב₁, יג, טז-יז

בחינת הברכה כוללת (עם המשותף לשתי בחינות שם אלוהים) פסוקים אלה:

ו', ט-י, יב, יג_{1 (עד 'לנח')}, יד-יז₁, יח₁, כ-כב

ז', ו-ט, יב, יח_2-1, יט₂-כ₁, כב, כג₂

ח', א, ג₁, ו₂-ז

ט', א-ב₁, ג₁, ו, ח, יא_2-1, יב₂, יד-טו

להלן סימון הבחינות בתוך הסיפור המצורף, ולאחר מכן כל אחת מהבחינות לבדה, עם תיאור ראשוני של הרצף הסיפורי שבה, לפי מה שכבר העלינו.

סימון הבחינות בתוך הסיפור המצורף

להלן סיפור המבול כולו, לפי סימונים אלה:

בחינת שם הוויה

ו׳

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם. ונח מצא חן בעיני ה'.

אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת. ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס. וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.

ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ. עשה לך תבת עצי גפר קנים תעשה את התבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר. וזה אשר תעשה אתה שלש מאות אמה ארך התבה חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התבה בצדה תשים תחתים שנים ושלשים תעשה. ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע. והקמתי את בריתי אתך ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך. ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה להחית אתך זכר ונקבה יהיו. מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו שנים מכל יבאו אליך להחיות. ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה. ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלהים כן עשה.

ז׳

ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. מכל  הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים איש ואשתו גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ. כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה. ויעש נח ככל אשר צוהו ה'.

ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ. ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול. מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה ומן העוף וכל אשר רמש על האדמה שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה כאשר צוה אלהים את נח. ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעינת תהום רבה וארבת השמים נפתחו. ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה. בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח ושלשת נשי בניו אתם אל התבה המה וכל החיה למינה וכל הבהמה למינה וכל הרמש הרמש על הארץ למינהו וכל העוף למינהו כל צפור כל כנף. ויבאו אל נח אל התבה שנים שנים מכל הבשר אשר בו רוח חיים והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר צוה אתו אלהים. ויסגר ה' בעדו. ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים וישאו את התבה ותרם מעל הארץ ויגברו המים וירבו מאד על הארץ ותלך התבה על פני המים והמים גברו מאד מאד על הארץ ויכסו כל ההרים הגבהים אשר תחת כל השמים חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים. ויגוע כל בשר  הרמש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השרץ על הארץ וכל האדם. כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו. וימח את כל היקום  אשר  על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים. וימחו מן הארץ וישאר אך נח ואשר אתו בתבה. ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום.

ח׳

ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים. ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים ויכלא הגשם מן השמים. וישבו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט. והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים. ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ. וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התבה כי מים על פני כל הארץ. וישלח ידו ויקחה ויבא אתה אליו אל התבה. ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויסף שלח את היונה מן התבה. ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ. וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד. ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ויסר נח את מכסה התבה וירא והנה חרבו פני האדמה. ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ. וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך, כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרמש על הארץ הוצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ. ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו כל החיה כל הרמש וכל העוף כל רומש על הארץ למשפחתיהם יצאו מן התבה. ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל  הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח. וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו.

ט׳

ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם. ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם ואת כל נפש החיה אשר אתכם בעוף בבהמה ובכל חית הארץ אתכם מכל יצאי התבה לכל חית הארץ והקמתי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ. ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדרת עולם את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ. ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקמתי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ. ויהיו בני נח היצאים מן התבה שם וחם ויפת וחם הוא אבי כנען שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ.

סיכום בחינת שם הוויה

זה תוכן בחינת שם הוויה לבדה:

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויאמר ה': אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתם. ונח מצא חן בעיני ה'.

ויאמר ה' לנח: בא אתה וכל ביתך אל התבה, כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא – שנים איש ואשתו. גם מעוף השמים – שבעה שבעה זכר ונקבה, לחיות זרע על פני כל הארץ. כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה.

ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. ויהי לשבעת הימים, ומי המבול היו על הארץ, בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח ושלשת נשי בניו אתם אל התבה, המה וכל החיה למינה וכל הבהמה למינה וכל הרמש הרמש על הארץ למינהו וכל העוף למינהו כל צפור כל כנף. ויסגר ה' בעדו.

ויהי המבול ארבעים יום על הארץ, והמים גברו מאד מאד על הארץ ויכסו ההרים. וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים.

ויהי מקץ ארבעים יום, וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה. ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התבה כי מים על פני כל הארץ. וישלח ידו ויקחה ויבא אתה אליו אל התבה.
ויחל עוד שבעת ימים אחרים, ויסף שלח את היונה מן התבה, ותבא אליו היונה לעת ערב, והנה עלה זית טרף בפיה, וידע נח כי קלו המים מעל הארץ.
וייחל עוד שבעת ימים אחרים, וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד. ויסר נח את מכסה התבה, וירא והנה חרבו פני האדמה. ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו. כל החיה, כל הרמש וכל העוף, כל רומש על הארץ למשפחתיהם יצאו מן התבה.
ויבן נח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח. וירח ה' את ריח הניחח, ויאמר ה' אל לבו: לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעריו, ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. עד כל ימי הארץ, זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו.

ויהיו בני נח היצאים מן התבה שם וחם ויפת, וחם הוא אבי כנען. שלשה אלה בני נח, ומאלה נפצה כל הארץ.

תוך כדי מלאכת השיוך, עמדנו על מהלך אירועי הסיפור בבחינת שם הוויה. עיקרי מהלך זה (בהדגשת נקודות המייחדות את הבחינה ביחס לבחינות האחרות) הם:

ה' ראה שהאדם רע, התחרט על עשייתו, והחליט למחות. לעומת זאת נח מצא חן בעיני ה'. ה' מצווה את נח לאסוף באופן מיידי את בעלי החיים, ובכללם שבעה שבעה מהבהמה הטהורה ומהעופות. ה' קובע זמן למבול, להיות בעוד שבעה ימים, ואכן בדיוק בזמן זה נכנס נח עם בעלי החיים שסיים לאסוף, וה' סגר עליו את התיבה. מי המבול ירדו במשך ארבעים יום, ובזמן זה המים גברו, כיסו את ההרים, ומחו את הכול. בסוף ארבעים הימים, נח שלח את היונה שלוש פעמים במרווחים של שבוע שבוע, עד שבסוף לא שבה היונה, ונח הסיר את מכסה התיבה וראה שהאדמה יבשה. כולם יצאו מן התיבה. נח בנה מזבח והקריב עליו קורבנות, וה' החליט שלא יהיה כמבול עוד. כל עמי העולם, ובכללם כנען, יצאו משלושת בני נח.

סיכום בחינת החמס

זה תוכן בחינת החמס לבדה:

אלה תולדת נח: נח איש צדיק תמים היה בדרתיו, את האלהים התהלך נח. ויולד נח שלשה בנים, את שם את חם ואת יפת.

ותשחת הארץ לפני האלהים, ותמלא הארץ חמס. ויאמר אלהים לנח: קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ, כל אשר בארץ יגוע. ובאת אל התבה, אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך, ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה להחית אתך, זכר ונקבה יהיו.

בשנת שש מאות שנה לחיי נח, בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש, ביום הזה, נבקעו כל מעינת תהום רבה וארבת השמים נפתחו. ויבאו אל נח אל התבה שנים שנים מכל הבשר אשר בו רוח חיים. והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו, כאשר צוה אתו אלהים. וירבו המים וישאו את התבה ותרם מעל הארץ, ותלך התבה על פני המים. ויגוע כל בשר הרמש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השרץ על הארץ וכל האדם, וישאר אך נח ואשר אתו בתבה.

ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים, ויכלא הגשם מן השמים.

ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום, ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט. והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי, בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים. ויהי באחת ושש מאות שנה, בראשון באחד לחדש, חרבו המים מעל הארץ. ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ.

וידבר אלהים אל נח לאמר: צא מן התבה, אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך. כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרמש על הארץ – הוצא אתך, ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ. בידכם נתנו, כירק עשב נתתי לכם את כל, אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש: מיד כל חיה אדרשנו, ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. ואתם – פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה. ואני – הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם, ואת כל נפש החיה אשר אתכם, בעוף, בבהמה, ובכל חית הארץ אתכם, מכל יצאי התבה לכל חית הארץ, ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ.

ויאמר אלֹהים: את קשתי נתתי בענן, והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ. והיתה הקשת בענן, וראיתיה לזכר ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ. ויאמר אלהים אל נח: זאת אות הברית אשר הקמתי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ.

תוך כדי מלאכת השיוך, עמדנו על מהלך אירועי הסיפור בבחינת החמס. עיקרי מהלך זה (בהדגשת נקודות המייחדות את הבחינה ביחס לבחינות האחרות) הם:

הארץ נשחתה בחמס. ה' מספר לנח על הגזירה, אבל לא נותן לו כל תפקיד מיידי. המבול הוא סערה רבת-עוצמה ממקורות מים שונים המכה והורגת, ושלביו מתוארים בצורה מפורטת ומתוארכת לאורך כשנה בסך הכל. במהלך זמן זה התיבה שטה עד להררי אררט. אחרי שיבשה הארץ, ה' מצווה את נח לצאת מן התיבה עם בעלי החיים, כדי שירבו בארץ. ה' מדגיש שלמרות שבעלי החיים ניתנו ביד האדם אפילו לאכילה, כוחו ושלטונו מוגבלים (בכיוונים שונים). על האדם לרבות בארץ, וה' לא יביא עוד מבול. ה' קובע כאות על כך את הקשת, ומספר לנח על כך.

סיכום בחינת הברכה

זה תוכן בחינת הברכה לבדה:

אלה תולדת נח: נח איש צדיק תמים היה בדרתיו, את האלהים התהלך נח. ויולד נח שלשה בנים, את שם את חם ואת יפת.

וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלהים לנח: עשה לך תבת עצי גפר. קנים תעשה את התבה, וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר. וזה אשר תעשה אתה: שלש מאות אמה ארך התבה, חמשים אמה רחבה, ושלשים אמה קומתה. צהר תעשה לתבה, ואל אמה תכלנה מלמעלה, ופתח התבה בצדה תשים. תחתים, שנים, ושלשים תעשה. ואני – הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים, והקמתי את בריתי אתך. מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה, מכל רמש האדמה למינהו – שנים מכל יבאו אליך להחיות. ואתה – קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך, והיה לך ולהם לאכלה.
ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלהים, כן עשה.

ונח בן שש מאות שנה, והמבול היה מים על הארץ. ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול. מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה ומן העוף וכל אשר רמש על האדמה – שנים שנים באו אל נח אל התבה, זכר ונקבה, כאשר צוה אלהים את נח.
ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה. ויגברו המים וירבו מאד על הארץ, ויכסו כל ההרים הגבהים אשר תחת כל השמים, חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים. כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו וימחו מן הארץ.

ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה, ויעבר אלהים רוח על הארץ, וישכו המים, וישבו המים מעל הארץ הלוך ושוב.

ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה, וישלח את הערב. ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ.

ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ, ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה. שפך דם האדם – באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם.

ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר: והקמתי את בריתי אתכם, ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול. זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדרת עולם: והיה בענני ענן על הארץ, ונראתה הקשת בענן, וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר, ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר.

תוך כדי מלאכת השיוך, עמדנו על מהלך אירועי הסיפור בבחינת הברכה. עיקרי מהלך זה (בהדגשת נקודות המייחדות את הבחינה ביחס לבחינות האחרות) הם:

הארץ נשחתה. ה' מצווה את נח לעשות תיבה לקראת המבול, ומבטיח להקים אתו ברית. ה' אומר לנח שיגיעו בעלי החיים, ומצווה אותו להכין להם מזון. נח מקיים את הציוויים. בשנת 600 לנח הגיע המבול, ונכנסו מפני המבול עם בעלי החיים שהגיעו. היה גשם ארבעים יום, שלאחריהם המים התגברו עד שכיסו את כל ההרים בגובה 15 אמה, ומתו הכול. ברבות הזמן זכר ה' את באי התיבה, העביר רוח מייבשת שהפסיקה את התגברות המים והחלה את חסירתם. נח שחרר את העורב, שעוד המשיך לצאת ולבוא עד להתייבשות הארץ. ה' מברך את נח ואת בניו בברכת אדם הראשון, מבטיח שלא יהיה עוד מבול, וקובע על כך את ברית הקשת.

מסר ומשמעות בסיפור המבול

נעבור כעת לנסות להבין את משמעויות סיפור המבול לבחינותיו. בשלב ראשון נתמקד בעלילה העיקרית, של הסיפור המשותף ושל כל אחת מהבחינות, תוך תשומת לב למאפיינים ספרותיים שתורמים להבנת המשמעות העיקרית של הבחינה. לאחר מכן נשוב ונעיין בהיבטים נוספים של משמעויות הבחינות ובפרטי סיפור נוספים שניתן להבינם לאור משמעויות הבחינות.

משמעות בסיפור המשותף

לשלוש הבחינות יש מרכיבים משותפים שניתן לחברם לסיפור שלד בסיסי המשותף לכל שלוש הבחינות – אם כי חלק מהמרכיבים מסודרים בסדר שונה בבחינות שונות. נסכם סיפור משותף זה, על מרכיביו המשותפים לשלוש הבחינות:

בגלל רשעת בני האדם מלבד נח הצדיק, ה' החליט למחות את כל בני האדם ואת העולם. על כן ה' סיפר לנח על כך והורה לו להיכנס לתיבה עם משפחתו ועם כל מיני בעלי החיים. עם תחילת המבול נכנסו לתיבה. המים התגברו. המבול המית את כל בני האדם ובעלי החיים שמחוץ לתיבה. המבול הסתיים, והאדמה יבשה. ה' החליט שלא יהיה מבול נוסף.

זהו סיפור השלד הבסיסי, הקודם לפרטים התלויים בבחינות השונות. וממנו, כפי שכבר העלינו (לעיל), עולים המסרים היסודיים של הסיפור: מושגי ייחוד ה' וגמולו לרשעים ולצדיקים, יחד עם כוחו ואדנותו המוחלטים על העולם.

מסרים אלה עולים, כאמור, מהעלילה הבסיסית של הסיפור, המשותפת לכל הבחינות. וכמעט כל המרכיבים המשותפים לסיפור, כפי שסיכמנו אותו, נצרכים עבור מסרים יסודיים אלה – אם באופן ישיר, כגון המבול עצמו, ואם רק כדי לא להשאיר 'חור' בעלילה, כגון התייבשות הארץ.

אולם, נראה שיש מרכיב אחד של הסיפור המשותף, שאינו תורם באופן ישיר למסרים אלה, וגם בלעדיו הסיפור לא היה משתנה באופן מהותי, כך שרכיב זה הוא לכאורה מיותר בהקשר המסרים שציינו. רכיב זה הוא החלטת ה' על אי-הישנות המבול. ניתן היה להשמיט החלטה זו (או לייחדה לאחת או שתיים משלוש הבחינות), ויתר הסיפור הבסיסי לא היה משתנה באופן מהותי, ועדיין היה מלמד באותו אופן את המסרים של ייחוד ה', גמולו, ואדנותו.

לכן נראה שמרכיב זה תורם משמעות נוספת, שאף היא יסודית ומשותפת לכלל הבחינות. ונראה שתפקידה של החלטת ה' על אי-הישנות המבול במישור הבסיסי המשותף לכלל הבחינות הוא לספק הסבר לכך שבתקופות שונות של רשעות אנושית רווחת, ה' איננו דן את האנושות להשחתה ולמחייה. הסיפור כאילו בא לענות על שאלת רשע וטוב לו בהקשר אוניברסלי של האנושות בכללותה. שהרי, בעקבות המסר הבסיסי של הסיפור, שלפיו רשעות אנושית כללית ראויה שתביא כליה על האנושות, יכול הקורא להתקשות: אם כן, מדוע בדורות אחרים, שגם הם מלאי חטא, לא היה מבול? ואין זו תמיהה ספקולטיבית גרידא, קושיה עיונית על המסרים של כוח ה' והשגחתו, אלא היא גם בעלת משמעות קיומית ומעשית, כי היא עלולה לבסס תפיסה שלפיה קיום העולם על סדריו מעיד על צדקות הציבור; וחברה שלווה עלולה לנוח על זרי דפנתה ההתנהגותיים.

משום כך התורה מדגישה שבעולם שאחר המבול, ניהוג העולם כמנהגו איננו מעיד על צדקות כללית, אלא נובעת מדרך הנהגה שלפיה בכל מקרה ה' אינו מוחה ואינו משחית באופן מוחלט. הנהגת ה' מאזנת גמול ישיר עם שיקול שמצריך את קיום העולם גם בהתנגשות עם ערך הגמול המוחלט. כך, הסיפור עונה על השאלה העיונית וגם תורם לתחושת אי-ביטחון של החברה בעצמה, תחושה שהיא בעלת ערך לעידוד חשבון נפש ציבורי תמידי.

זהו מסר משלים למסר הבסיסי: עיקרון הגמול הישיר העולה מן הסיפור היסודי דורש איזון של נתק יחסי בין המעשה לגמולו, איזון שהוא כאמור גם בעל ערך עיוני וגם בעל ערך קיומי.

יש להעיר על נקודה נוספת המשותפת לשלוש הבחינות: העובדה שכלי השייט הוא תיבה דווקא. בניגוד לאגדות הקדומות העומדות ברקע סיפור המבול, אשר בהן מדובר בספינה, שעובדים בה רב חובל ומלחים השולטים על תנועתה, משמעות 'תבה' היא (על פי מופעיה הבודדים בתנ"ך, ומקור אטימולוגי מצרי משוער) מיכל צף שאינו ניתן לשליטה; תעיד על כך בחינת החמס, המספרת 'ותלך התבה על פני המים' – ז', יח – מעצמה, ללא הכוונה. נראה שבזה התורה רוצה להדגיש את יד ה' בהצלה.⁶⁴⁶ אפילו בבחינת הברכה, עיקר פועלו של נח ביחס לתיבה הוא בעשייתה, אבל עזרת ה' נצרכת עדיין בהכוונתה ובשמירה עליה בזמן המבול.

אף נקודה זו משתלבת היטב במשמעות הכללית בסיפור של התלות בהשגחת ה'.

מעבר לזה, מסרי הסיפור ומשמעויותיו תלויים בבחינות השונות.

משמעות בחינת שם הוויה

על עיקרי משמעויות הבחינות הראשיות בסיפור, בחינת שם הוויה ובחינת שם אלוהים הכללית, ניתן לעמוד בקלות יחסית, בעיקר באמצעות פתיחותיהן.

יחס ה' לאנושות ולנח

בחינת שם הוויה פותחת את סיפור המבול (ו', ה-ח):

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום.
וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו.
ויאמר ה': אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתם.
ונח מצא חן בעיני ה'.

בין ה' לאדם

בולט הדגש על ה'אדם' – שנזכר ארבע פעמים בפסוקים אלה – ועל תגובות ה' ביחס לחוטאים וביחס לנח, תגובות המתוארות כרגשות אנושיים: ביחס לחוטאים – הינחמות (פעמיים) והתעצבות; ביחס לנח – מציאת חן. פתיחה זו משלבת הן את גזירת המבול והן את הצלת נח בהקשר של מערכת יחסים בין ה' לאדם. חטא האדם – מעציב את ה', 'שהיו מכאיבים להקב"ה במעשיהן הרעים' (בראשית רבה כ"ז, ב); והצדיק – מוצא חן בעיניו.⁶⁴⁷

על רקע דבר זה ניתן להבין את האופי השירי של פסוקים אלה, כפי שעולה מהתקבולות והחזרות הלשוניות:

וירא ה' כי רבָה רעת האדם בארץ　וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום,

וינחם ה' כי עשָה את האדם בארץ　ויתעצב אל לבו

זוהי מעין קינה המבטאת את עומק עצבות ה' על האכזבה שהנחיל לו האדם, עצבות המניעה את החלטת המחייה.⁶⁴⁸ ביטוי שיקולי ה' במונחים רגשיים מצייר אותם כשייכים למערכת יחסים בין-אישית בין ה' לאדם.

ייתכן, שעצבות ה' איננה רק על רעת האדם ועל מה שיצא מעשיית האדם, אלא אולי גם על הצורך למחות את האדם, המופיע אומנם רק לאחר מכן. לה' יש יחס אוהב בסיסי לא רק כלפי נח, אלא גם כלפי החוטאים, ובד בבד עם רצונו למחותם ה' גם מצטער ומתעצב על צורך זה.

ההתמקדות במערכת יחסים מתבטאת כאן בפתיחת בחינת שם הוויה של סיפור המבול בשני מישורים, כאמור: ביחס ה' לאנושות החוטאת, וביחס ה' לנח.

חסדי ה' לנח

מערכת יחסים קרובה בין ה' לנח מתבטאת בפעולות של ה' העושה חסד עם נח מעבר לנצרך לשם שמירה בסיסית עליו מהמבול. פעולות כאלה עולות במספר נקודות בהמשך הסיפור.

לאחר הכניסה לתיבה, בחינת שם הוויה מספרת (ז', טז₂):

ויסגר ה' בעדו.

למשפט זה אין מקבילה בבחינות האחרות, והוא מבטא אכפתיות וקירבה של ה' אל נח.⁶⁴⁹

רק בבחינת שם הוויה ה' אומר לנח את ייחודיותו (ז', א):

כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה.

זה, בשונה מהבחינות האחרות, שבהן ה' איננו מנמק בדבריו לנח את בחירתו בו. מסתבר לראות בדברי ה' אלה לנח בבחינת שם הוויה ביטוי של חיבה כלפיו.

תופעה נוספת המיוחדת לבחינת שם הוויה היא ריבוי הבהמה הטהורה והעוף ביחס לבהמה הטמאה, שבעה שבעה לעומת שניים בלבד (ז', ב-ג), בניגוד לשתי בחינות שם אלוהים שבהן אין חילוק בין טהורות לטמאות אלא שניים מכולן. סתימת משמעות 'טהרה' זו היא לאכילה, ולכן נראה שסתימת מטרת ריבוי הבהמות הטהורות היא לצורך אכילה על ידי אדם.^{650, 651} נמצא שגם בציווי זה ה' עושה חסד עם האדם ודואג לרווחתו.

בחינת שם הוויה היא היחידה שבה ה' מוסר לנח מראש את המידע שמשך זמן גשמי המבול יהיה ארבעים יום (ז', ד). זה, למרות שגם בבחינת הברכה גשמי המבול בפועל הם ארבעים יום.⁶⁵² נראה שמטרת סיפור ה' את משך זמן המבול לנח היא שבמשך זמן שהותו בתיבה יידע מתי תעבור הצרה. תקופת השהות בתיבה תהיה מן הסתם עבור נח תקופה של חשש ופחד; כך תהיה זו תקופה שלפחות יש לה קצבה ידועה. ניתן לראות את דברי ה' אלה לנח כהתחשבות של ה' בנח, המשתלבת במגמה הכללית של חסדי ה' לנח בבחינת שם הוויה.

חוויית תלות, הודאה, וריצוי

סיפור שילוחי היונה תופס נתח גדול של סיפור המבול בבחינת שם הוויה, ויש להבין את משמעותו ותפקידו.

משילוחי היונה עולה שאף על פי שה' מסר לנח מראש את משך זמן המבול, לא אמר לו כמה זמן תיקח ההתייבשות שבעקבות המבול. ובין השילוחים, נח מתואר פעמיים כמייחל שבעה ימים. לשון זה של ייחול מבטא לא רק מעבר זמן אלא ציפייה לעתיד, וכך מדגיש את תקוותיו של נח לצאת ממיצר המבול והתיבה ולשוב אל העולם. גם תיאור אפילו שבעת הימים הראשונים כ'אחרים', דהיינו נוספים על ארבעים ימי המבול (כפי שפירשנו לפני הערה 612), קושר בין התקופות וכך מצייר רצף של תקופה ארוכה של שהיית נח בתיבה שממנה הוא מצפה ומייחל לצאת.

בשילוח הראשון נאמר שמטרת נח היתה 'לראות הקלו המים מעל פני האדמה' (ח', ח). קלות מים כזו איננה התייבשות מלאה – כפי שעולה מתיאור תוצאות השילוח השני 'וידע נח כי קלו המים מעל הארץ' (יא) למרות שעדיין הוכרחה היונה לשוב. נמצא שבשילוח הראשון נח מתואר כמייחל ומצפה אפילו לתחילת התייבשות, לירידה חלקית של פני המים, שלבדה לא תועיל לנח באופן מעשי אבל תתרום להרגעת פחדיו וחששותיו. ה' אומנם הרגיע את פחדיו ביחס לזמן המבול עצמו, אבל השאיר אותו חסר ידע וחסר ביטחון ביחס לעתיד שאחרי המבול.

חוסר ביטחון זה מגיע לקיצו עם השלמת תהליך ההתייבשות – שבבחינת שם הוויה בלבד מתוארת מנקודת מבטו של נח, וממנה בלבד – בתגובת נח לאי-שיבת היונה (יג₂): 'ויסר נח את מכסה התבה, וירא והנה חרבו פני האדמה'. נח חושש ומייחל, פוחד ומצפה, ולבסוף זוכה ורואה את התגשמות תקוותיו.

נראה שכל זה נועד לבטא את חוויית תלותו של נח בחסדי ה', באמצעות סיפור כיצד גם אחרי תקופת המבול שהייתה ידועה לו מראש לא איבד תקווה אלא המשיך לבטוח ולצפות לישועה, שאכן באה בסופו של דבר. נמצא תפקיד סיפור שילוחי היונה בהקשר בחינת שם הוויה – תיאור תלות וחוויית תלות של נח בה' ובישועתו.

כאשר באה הישועה המצופה, נח מגיב באופן מעשי בבניית מזבח והעלאת עולות לה' מכל מיני בעלי החיים הטהורים (ח', כ). זהו ביטוי ברור של הודאה לה'.⁶⁵³

בחינת שם הוויה היא היחידה שבה מתוארת היציאה בפועל מן התיבה (ח', יח-יט). תיאור היציאה נמצא בדיוק בין שתי הנקודות האחרונות שעמדנו עליהן: גילוי נח את השלמת ההתייבשות, ובניית המזבח עם הקרבת הקורבנות. תיאור היציאה נצרך בהקשר הרצף הסיפורי לשם הבנת אפשרות בניית המזבח; אבל נראה שהיא גם בעלת משמעות, בהקשר של חוויית התלות: אחרי תקופת הפחד והחששות, נח זוכה לחוות את חסדי ה', בראיית התייבשות האדמה וביכולת לצאת ממיצר התיבה. ביציאה מן התיבה נח חווה ומממש את גאולת ה' אותו מן המבול ומן התיבה. ובתגובה לכך הוא מביע את הודאתו לה' בבניית מזבח והקרבת הקורבנות.

וייתכן, שההקרבה מכל מיני בעלי החיים הראויים להקרבה מבטאת את הכרתו של נח בכך שכל יוצאי התיבה, ובכללם בעלי החיים, זכו לחסדי ה', וראוי שתבוא ההודאה מהם.⁶⁵⁴

מעשה הקרבת הקורבנות מעורר את רחמיו של ה', שבעקבות ריח הניחוח מחליט לוותר בעתיד לאנושות ולהימנע מהכאתם שנית. ריח ניחוח הוא ביטוי להתרצות ה' לאדם המקריב; נמצא שהחלטת ה' שלא להכות עוד את האדם במבול היא תוצאה של יחס חיובי ואוהב של ה' כלפי נח ובגללו גם כלפי דורות העתיד.⁶⁵⁵ בזה נבדל הסיפור של בחינת שם הוויה מהסיפור של בחינות שם אלוהים, שבהם הבטחת לאי-הישנות המבול היא עבור מטרה אחרת (כפי שנראה ב'תיקון עולם: תפקיד האדם בעולם המחודש').

מעבר לרקע של ריח הניחוח להחלטת ה', ההחלטה כוללת נימוק: 'כי יצר לב האדם רע מנעריו' (ח', כא). נימוק זה איננו כולל עובדות שונות מאלה שהופיעו בנימוק גזירת המבול: 'וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום' (ו', ה). ההבדל הוא רק ביחס לדברים: בעקבות מעשה נח, ה' מחליט לעבור מיחס קפדני המתמקד ברוע התנהגות האדם ליחס סלחני המתמקד בכך שהפוטנציאל לרע (אף אם לא מימושו בבגרותו) טבוע באדם בעל כורחו.⁶⁵⁶

גם בכל זה בולט הדגש על מערכת היחסים בין נח לה'.

מעשה ה' וחוויית נח

בתיאורי התרבות המים והתגברותם, הן בחינת שם הוויה והן בחינת הברכה מדברות על התגברות של מים, דהיינו עליית מפלס המים (כפי שהסברנו לעיל), עד להתכסות ההרים. ההבדלים ביניהן בעניין זה הם רק שבבחינת שם הוויה, ההתגברות אירעה בתוך ארבעים ימי הגשמים, וכיסו רק את 'ההרים' סתם (ז', כ₂), בעוד בבחינת הברכה ההתגברות באה בעקבות ארבעים ימי הגשמים, והמים גם התרבו לרוחב עד שכוסו 'כל ההרים הגבהים אשר תחת כל השמים' (יט₂). את משמעות התיאור הזה בבחינת הברכה נסביר לקמן; כאן נסביר את משמעות התיאור בבחינת שם הוויה בהקשר משמעותה, דהיינו במישור מערכת היחסים בין ה' לנח.

בהקשר זה, נראה שמיקוד המבול כולו בתקופת המטרת הגשמים על ידי ה' מהשמים מדגיש את מעשה ה' הישיר. ה' אינו משאיר אף חלק של המבול להתפתחות טבעית עצמאית, אלא הוא ולא אחר פועל באופן ישיר להטביע את מעשה ידיו במבול.

את הדגש על מעשה ה' הישיר נראה להבין על רקע המשמעות הכללית בבחינה של מערכת היחסים של ה' כלפי האדם וביטוייה.

את הצטמצמות היקף כיסוי ההרים ל'ההרים' סתם נראה להסביר כהתמקדות בחוויית נח. כבר הזכרנו שתהליך ההתייבשות בבחינת שם הוויה (ובה בלבד) מתואר מנקודת מבטו של נח (וממנה בלבד); כעת נראה שגם מהלך המבול מתואר מנקודת מבטו של נח, הכוללת רק כיסוי 'ההרים' סתם, אלה שהוא רואה ומודע להם, ולא את מה שמתרחש 'תחת כל השמים'. אף דגש זה על חוויית נח משתלב בהקשר עניין חוויית התלות ומערכת היחסים של נח עם ה'.

אומנם, גם הסרת האנושות על ידי ה' משמעותית בבחינת שם הוויה, בהקשר מערכת היחסים בין ה' לאנושות בכללה, ולכן מייד אחרי תיאור המבול מנקודת מבטו של נח, בחינת שם הוויה מתרחקת מנקודת מבט מצומצמת זו ומסכמת שה' מחה את 'כל היקום אשר על פני האדמה' (כג₁).⁶⁵⁷ כך, הבחינה מבטאת בשלבים שונים את שני ההיקפים השונים של יחס ה' בסיפור: כלפי נח מחד וכלפי האנושות מאידך, בדומה למופיע בפתיחה, הכוללת הן את הינחמות ה' ועצבותו ביחס לאנושות והן את מציאת חן נח בעיני ה'.

ייחוס עמי עולם לבני נח

בחינת שם הוויה מסיימת את סיפור המבול עם אמירה, שלפי מה שהסקנו (בדיון לעיל) עניינה ייחוס כלל עמי העולם לבני נח שיצאו מן התיבה, עם הכללה ספציפית מפורשת של כנען בייחוס זה, לחם (ט', יח-יט):

ויהיו בני נח היצאים מן התבה שם וחם ויפת,
וחם הוא אבי כנען.
שלשה אלה בני נח, ומאלה נפצה כל הארץ.

לכאורה, ניתן לחשוב שהדגש באמירה זו הוא על מיעוט מספר בני נח, ובהתאם לזה הצורך לחזק את הקביעה שבכל זאת כל עמי הארץ הגיעו משלושתם בלבד (בכיוון זה מפרש רד"ק). אולם, משמעות כזו אינה מספקת הסבר לצורך להכליל בפירוש את כנען ספציפית; לא ברור מה עניינה בהקשר זה דווקא; וגם מסתבר שלפי זה מניין שלושה של בני נח היה צריך להופיע כחידוש עיקרי של משפט עצמאי, כדוגמת: 'ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה שלושה... ומהם נפצה כל הארץ'.

אלא, מסתבר להבין את משמעותה של האמירה בהמשך למה שמופיע מייד לפניה, בבחינת שם הוויה, דהיינו: קורבנות נח ותגובת ה'.

ונראה, שמשמעות רצף זה היא: נח, ביציאתו מן התיבה הגיב להשלמת גאולת ה' אותו מן המבול וממיצר התיבה – בפניה כלפי ה' ובביטוי תלותו בה' והודאה אליו, וה' אף נענה לפנייתו זו. אולם לא נח בלבד יצא מן התיבה אלא יצאו גם בניו, שם וחם ויפת (ונשותיהם). אבל הם לא הגיבו לגאולתם כפי שהגיב נח. על בני נח לא מסופר שהקריבו קורבנות או שהודו לה' בדרך כלשהי. והקורא אף מכיר את הגיוון בין עמי העולם ביחסיהם אל ה', ויודע שאומנם אולי יש מהם האוחזים מעשה נח אביהם בידיהם, יראים את ה' ועובדים אותו; אבל שהרבים אינם כן, אלא עובדים את אלוהיהם. אף על פי שיצאו מן התיבה וחוו את גאולת ה' כנח, לא הגיבו כמותו, לא בני נח עצמם, לא נשותיהם, ולא צאצאיהם, יושבי כל הארץ שנפצו מהם.

על פי ביאור זה מובן, מדוע ייחוס העמים המודגש באמירה זו איננה לנח אלא דווקא לבניו – שלא נהגו כנח אביהם, כניגוד לנח עצמו.

ומובן גם התיאור הראשוני של בני נח דווקא כ'היצאים מן התבה' – שהרי מה שרלוונטי לעניין הפסוק הוא תגובתם, או ליתר דיוק חוסר תגובתם, לאותה יציאה מן התיבה שהגיב לה נח (ח', יח-כ): 'ויצא נח ובניו... יצאו מן התבה, ויבן נח מזבח לה'...'.

ומובנת ההדגשה שאף העם הכנעני יצא מבני נח, דרך חם אביו, כלומר: גם כנען, הידוע כעם מושחת, שטוף בעבודה זרה ובעריות, הוא צאצא של חם יוצא התיבה, והיה יכול ללמוד כנח זקנו להודות לה' ולא לחטוא כפי שעשה.

ואולי, יש כאן גם רמיזה שאומנם תגובת נח ליציאה הולידה הבטחה של ה' שלא להכות את כל חי, אבל עמים ספציפיים ככנען, שיצאו מן התיבה אבל לא הגיבו כנח, עלולים להיות מוכים כאשר ישלם עוונם.

לפי זה, פסוקים אלה מסיימים את סיפור המבול של בחינת שם הוויה בנימה פסימית. הסיפור פתח בעצבות ה' על כלל האדם ובשמחתו בנח, שמצא חן בעיניו; בעקבות המבול, נח הודה לה', וה' שמח במיוחד בריח הניחוח. אבל עצבות ה' לא נעלמה, שהרי למרות כל אשר עשה למען נח ובניו, עדיין קיימת רעת האדם בארץ, אומנם לא רבה כפי שהיתה, אבל היא כוללת אפילו את רעת כנען הידועה, גוי שאף הוא כיתר העמים הוא צאצא למי שנגאל במבול, ובכל זאת נוהג ברע עד להשלמת עוונו המצדיק את הורשתו מן הארץ.

עצבות ה' זו, העולה מאזכור ייחוס כנען ושאר עמי העולם לבני נח כאן, עם הניגוד המשתמע לתגובת נח עצמו לגאולת ה', מבשרת עבור בני אדם אחריות והזדמנות. יש בכוח האדם להעציב ברעתו את ה', כפי שעשו אנשי דור המבול, או להיפך, להמתיק כנח את עצבות ה' ולתקן את מערכת יחסיו עם ה', באמצעות רגישות לחסדי ה' הפוקדים אותו, ובאמצעות ביטויי תלות והודאה כלפי ה' על חסדיו הנעשים לו ולאבותיו.

סיכום משמעות בחינת שם הוויה בסיפור המבול

התרשים שלהלן מסכם את התפרטות משמעות בחינת שם הוויה בסיפור המבול למושגים ואמצעים סיפוריים, בהתאם למה שכבר ראינו. מסר נוסף בבחינת שם הוויה, שאינו מתבטא בתרשים, יבוא לקמן ב'היחס לבעלי החיים'.

משמעות בחינת שם אלוהים הכללית

כפי שראינו, בחינת שם אלוהים הכללית מתחילה בפתיחה המשותפת לשתי תת-בחינותיה (ו', ט-י). וכפי שנראה, גם המשך יחידת הפתיחה, בפסוקים הראשונים שכבר מתחלקים בין תתי-הבחינות, כולל יסודות ענייניים בולטים המשותפים לתתי-הבחינות, באופן שניתן לומר שקיים יסוד אחדותי בולט בתחילת בחינת שם אלוהים הכללית.

מזה נראה להסיק שקיים רובד משמעות בבחינת שם אלוהים, העומד לעומת בחינת שם הוויה וקודם להתפרטות למשמעויות הספציפיות של שתי תתי-בחינות שם אלוהים. נבחן תחילה משמעות זו של בחינת שם אלוהים הכללית, ורק לאחר מכן נשוב לעיין במשמעויות התלויות בחלוקה בין שתי בחינת שם אלוהים.

שחיתות הארץ

בחינת שם אלוהים פותחת (ו', ט-יב):

אלה תלדת נח:
נח איש צדיק תמים היה בדרתיו, את האלהים התהלך נח.
ויולד נח שלשה בנים: את שם, את חם, ואת יפת.
ותשחת הארץ לפני האלהים, ותמלא הארץ חמס.
וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.

בצורה מסודרת, הבחינה פותחת בנתונים שידיעתם נצרכת להבנת סיפור ההמשך: תחילה, צדקות נח המצדיקה את בחירתו להיות מי שיינצל ויקים את העולם החדש,⁶⁵⁸ ושמות ילדיו שיינצלו עמו ויקימו עמו את העולם החדש.⁶⁵⁹

את שני הפסוקים הבאים חילקנו בין שתי בחינות שם אלוהים, אבל כעת ענייננו במשותף להם כאן בפתיחה: בשני הפסוקים, תיאור החטא אינו מזכיר את 'האדם' אלא נוקט לשון של הישחתות 'הארץ'. הארץ היא לא רק זירת התרחשות החטא כבבחינת שם הוויה ('כי רבה רעת האדם בארץ'), אלא החטא מתואר באופן ראשוני ועיקרי כהישחתות הארץ עצמה, בשתי בחינות שם אלוהים.

בהמשך, גם גזירת המבול מתוארת בלשונות השחתה וארץ, בשתי בחינות שם אלוהים. בבחינת החמס (ו', יג, יז₂):

ויאמר אלהים לנח:
קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם,
והנני משחיתם את הארץ,
כל אשר בארץ יגוע.

ובבחינת הברכה (ו', יז₁):

ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ, לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים.

מילות המפתח בפסוקים אלה (יא-יג, יז) הם 'ארץ' (שמונה פעמים) ו'השחתה' (שורש 'שחת' בבניינים שונים, סך הכל חמש פעמים). ההשחתה מופיעה בשתי משמעויות: השחיתות החברתית של 'הארץ' – במניע לגזירה; ובגזירה עצמה – ההשחתה הפיזית שה' גוזר על הארץ. ובהתאמה, אף ה'ארץ' משמשת במשמעויות שונות: החברה האנושית שהשחיתה דרכה, והעולם הפיזי שכעת נגזר עליו להישחת.

הרעיון ברור: הארץ, שאותה ברא, פיתח, ושכלל ה' מבחינה פיזית ומסר את המשך פיתוחה ביד האדם – נתקלקלה ונשחתה, וכעת צריך להחליף אותה בארץ חדשה. הדגש איננו על ענישת החוטא, אלא על כשלון העולם הקיים והצורך להחליף את העולם בעולם חדש. ה' מופיע כאן לא במערכת יחסים של כעס ושל אהבה כלפי האדם, אלא כאדון העולם המנהל אותו וצריך לבצע אתחול בעקבות כשלון הניסיון הראשון.

רעיון דומה מופיע בירמיהו (י"ח, ג-ו):

וארד בית היוצר והנהו עשה מלאכה... ונשחת הכלי... ושב ויעשהו כלי אחר כאשר ישר בעיני היוצר לעשות...
ויהי דבר ה'... הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל, נאם ה'? הנה כחמר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל.

כשם שהישחתות הכלי היא הרקע לצורך בעיצובו מחדש ל'כלי אחר', כך ה' צריך להחליף חברה מקולקלת.⁶⁶⁰

את התואר 'תמים' בתיאור נח בפתיחת בחינת שם אלוהים – שאיננו מופיע בסיפור המבול של בחינת שם הוויה – מסתבר להבין כניגוד ל'השחתה' של הארץ וכל בשר שבה. ניגודים דומים בין 'תמימות' ל'השחתה' מופיעים גם בהקשרים אחרים. כך, בעניין מומי קורבנות – ויקרא כ"ב, כא-כה: 'תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו... משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם'; ובשירת האזינו – ניגוד בין ה' התמים לישראל החוטאים, תוך שילוב ציור החטא כמום – דברים ל"ב, ד-ה: 'הצור תמים פעלו... שחת לו לא בניו מומם'. לענייננו, משמעות תמימות נח היא שבניגוד ליתר האנושות, נח לא הושחת.⁶⁶¹

משמעות זו משתלבת היטב במשמעות בחינת שם אלוהים ארוכת-הטווח (כפי שראינוה ב'סיפור בחינת שם אלוהים ומשמעותו'). עניינה של בחינת שם אלוהים הוא גילוי כבוד ה' בעולם באמצעות החברה האנושית; בבחינה זו, סיפור המבול מלמד שחברה מושחתת ומקולקלת אינה מבטאת את כבוד ה', אלא להיפך, מחללת את כבודו. מילוי הארץ בחברה מושחתת מהווה קללה ולא ברכה: כאשר 'מלאו את הארץ' (א', כח) הופך ל'ותמלא הארץ חמס', אז תחת 'וירא אלהים... והנה טוב מאד' (א', לא) בא 'וירא אלהים... והנה נשחתה'.⁶⁶² ממילא כדי לחזור ולמלא אחר הייעוד של גילוי כבוד ה' בעולם יש צורך להחליף את העולם המושחת בעולם מתוקן.

כך ניתן להבין את העובדה שבחינת שם אלוהים מקדימה את צדקות נח (ט) ואת הולדת בניו (י) לתיאור חטא האנושות (יא-יב) – בניגוד לבחינת שם הוויה, שהקדימה את חטא האנושות (ה-ז) למציאת נח חן (ח), ומספרת את שמות בני נח רק לקמן, בהקשר כניסתם לתיבה (ז', יג). זהו משום שעניינה של בחינת שם אלוהים הוא ניהול ה' את העולם שבו יתגלה כבודו, ובהקשר מגמה זו לא ייתכן להשחית באופן סופי את העולם. כל תפקיד השחתת העולם הוא תיקון העולם המקולקל על ידי החלפתו בעולם חדש, וזה אפשרי רק בזכות קיום המשפחה שתייסד את העולם שאחר המבול. משום כך בחינת שם אלוהים פותחת בקיום משפחה זו שניתן לייסד באמצעותה עולם חדש ומתוקן, באופן שמאפשר את השחתת יתר העולם. זה, בניגוד לבחינת שם הוויה, שבהקשרה מחיית העולם עומדת בפני עצמה, ואיננה תלויה בקיומו של נח או משפחתו.⁶⁶³

תיקון עולם: תפקיד האדם בעולם המחודש

כאמור, הדגשת לשונות השחתה וארץ היא משותפת לשתי בחינות שם אלוהים, ובהם הן נבדלות יחד מבחינת שם הוויה; משום כך יכולנו ללמוד מזה על הרעיון של בחינת שם אלוהים הכללית בסיפור המבול. בהמשך, בגוף סיפור המבול, קשה למצוא נקודות משמעותיות נוספות המשותפות לשתי תת-בחינות שם אלוהים ושבהן הן נבדלות יחד מבחינת שם הוויה.⁶⁶⁴ מזה נראה שרוב פרטי הסיפור תורמים בעיקר להבנת המשמעויות הספציפיות של שתי תתי-הבחינות ולא להבנת משמעות בחינת שם אלוהים הכללית.

שיתוף בדיבור ה' אחרי המבול

רק לקראת סוף הסיפור נראה שיש מספר נקודות נוספות שבהן מתאפיינות בחינות שם אלוהים יחד לעומת בחינת שם הוויה. כך, נמצאים תחילת הסיפור וסופו מדגישים את הבחינה הכללית המשותפת ויוצרים יחד מעטפת המשלבת את הסיפור בבחינה הכללית, בעוד עיקר גוף הסיפור מתמקד בתתי-הבחינות.

כל נקודות אלה, הנמצאות בסוף הסיפור והמאפיינות את בחינת שם אלוהים הכללית, נמצאות בדיבורי ה' לנח אחרי המבול. למעשה, עצם האירוע של דיבור ה' אל נח אחרי המבול מאפיין את בחינת שם אלוהים הכללית, שהרי בשתי בחינות שם אלוהים דיבר ה' אל נח אחרי המבול, ואילו בבחינת שם הוויה ה' הגיב לקורבנות של נח רק באמירה 'אל לבו'. ובשתי בחינות שם אלוהים, הדיבורים אחרי המבול כוללים את הנקודות המשותפות הבאות:

פריה ורביה, ושלטון על בעלי החיים: בשתי בחינות שם אלוהים, ה' מדבר עם נח אחרי המבול על פריה ורביה ומילוי הארץ, ועל שלטון האדם על בעלי החיים. בבחינת הברכה תוכן זה מאופיין כברכה, מה שאין כן בבחינת החמס, ובכל זאת יש כאן תוכן משותף. תוכן משותף זה גם משתלב היטב בבחינת שם אלוהים הארוכה, שהרי תכנים דומים נאמרו אף לאדם הראשון בפרק א'.

עונש שופכי דמים: בשתי בחינות שם אלוהים, דיבור ה' לנח אחרי המבול כולל עונש לשופכי דמים (לראשונה בבחינת שם אלוהים; סיפור קין והבל שייך לבחינת שם הוויה). בבחינת החמס זהו עונש בידי שמים 'אדרוש'; בבחינת הברכה – עונש בידי אדם 'באדם דמו ישפך'.⁶⁶⁵

הבטחה לאי-הישנות המבול, בברית ובאות ברית: בניגוד לבחינת שם הוויה, שבה ה' אמר רק אל לבו שלא יוסיף להכות כאשר עשה, בשתי בחינות שם אלוהים אי-הישנות המבול נאמרה לנח כהבטחה, במסגרת ברית עם נח ועם זרעו, ועם אות הקשת שתזכיר הבטחה זו.⁶⁶⁶

האדם והחברה בעולם המחודש

נראה שהמפתח להבנת תפקיד מאפיינים אלה בבחינת שם אלוהים הוא המאפיין היחיד מביניהם שיש לו זיקה ברורה לבחינת שם אלוהים ארוכת-הטווח – עניין פריה ורביה בארץ ושלטון האדם על בעלי החיים, שנאמר כבר לאדם הראשון במעשה בראשית. אומנם, שתי בחינות שם אלוהים כאן נבדלות זו מזו באופי עניין זה, בכך שרק בבחינת הברכה הוא מאופיין כברכה; וכך זיקת בחינת הברכה למעשה בראשית, שגם בו מדובר בברכה לאדם, היא חזקה יותר מאשר זיקת בחינת החמס למעשה בראשית. בכל זאת יש כאן תוכן משותף לשתי בחינות אלוהים שהוא בעל זיקה למעשה בראשית, ולענייננו כעת עלינו לעמוד על משמעות מכנה משותף זה ועל משמעות זיקתו למעשה בראשית.

ונראה, שהמכנה המשותף לשני המקומות – דיבור ה' לאדם בעקבות בריאתו, ודיבור ה' לנח אחרי המבול – הוא קביעת יחס, ייעוד ותפקיד של האדם כלפי העולם. במעשה בראשית היתה זו קביעה ראשונית של ייעודו ותפקידו, ביחס לעולם החדש; כעת מדובר בחידוש תפקיד זה או בחזרה עליו, ביחס לעולם המחודש.⁶⁶⁷

ייתכן שקיימת רמיזה נוספת למעשה בראשית בסיפור המבול, בבחינת שם אלוהים – ברוח שהעביר ה' על הארץ להפסקת התגברות המים והתחלת חסירתם (ח', א). אולי רוח זו מזכירה את רוח האלוהים שריחפה על פני המים בתחילת מעשה בראשית. אומנם, פסוק זה שייך לבחינת הברכה בלבד, אבל נראה שזהו משום שעצם מעורבות ה' בתהליך הייבוש רלוונטי בהקשר משמעות בחינת הברכה דווקא, כפי שנבארה. את העובדה שמעורבות זו מבוטאת באמצעות רוח כלפי מים ייתכן להסביר בהקשר משמעות בחינת שם אלוהים הכללית, שהיא באה לצייר את הפעילות לקראת העולם שאחר המבול כחידוש העולם, הדומה לבריאתה הראשונית.⁶⁶⁸

בהקשר החזרה כאן לתפקיד האדם ביחס לעולם, בדיבור ה' לאדם אחרי המבול – קיימת גם הוספת תכנים ביחס למה שנמצא בפרק א', בשתי בחינות שם אלוהים כאן. תוכן אחד חדש הוא משותף לשתי הבחינות: ענישת שופכי דמים (כאמור, לראשונה בבחינת שם אלוהים). את התוספת הזו לתפקיד האדם נראה להבין בהקשר ניסיון להחליף את הדגם החברתי מעולם מושחת לעולם מתוקן יותר, ולפחות, לעולם שיש בו פוטנציאל לתיקון, כפי שעלה מפתיחת הסיפור בבחינת שם אלוהים הכללית. העולם שאחרי המבול הוא עולם חדש, המחליף את הישן ונועד להיות מתוקן; תיקון זה יתאפשר על ידי הימנעות לכל הפחות מהשחיתות החברתית החמורה ביותר, משפיכות דמים. החברה החדשה, בתנאים חדשים, תוכל להוות ארץ מתוקנת ולא מושחתת, ארץ שיוכל להיות בה ביטוי חיובי לכבוד ה' ולא חילולו.

ואכן, נימוק העונש – כפי שמופיע בתת-הבחינה היחידה המנמקת את העונש, דהיינו בבחינת הברכה – הוא 'כי בצלם אלהים עשה את האדם', ובהתאם לדרכנו בפירוש מושג צלם אלוהים (ב'עשיית האדם בצלם אלוהים') נראה שמשמעות הנימוק היא שייצוג האדם את אלוהים בעולם מחייב שירוש תופעת שפיכות דמים מהחברה האנושית, לתיקון אפילו רק ברמה בסיסית של האנושות שנשחתה.⁶⁶⁹

תכנים ספציפיים נוספים של השינוי החברתי הנדרש בעקבות המבול תלויים כנראה בתתי-הבחינות הספציפיות של שם אלוהים, כפי שנראה. מכל מקום, משותף להם רעיון זה, שלשם גילוי כבוד ה' ומלכותו בעולם, באמצעות האדם שנעשה בצלמו, יש צורך בהסרת העולם המושחת ואחר כך בהעמדת דגם חברתי חדש, דגם שבו נעשה שינוי חברתי. ועולה מהסיפור, ששינוי זה מצריך דיבור של ה' שפונה אל האדם – אל נח – וקובע בפירוש את תכני השינוי.

והדיבור על השינוי מצריך, כנראה, חזרה בהקשר השינוי גם על מה שלא השתנה: תפקיד האדם כממלא את העולם ושולט בו, כפי שנקבע כבר מבראשית. כל זה כבר מצדיק קיום דיבור של ה' אחרי המבול, הכולל את עניין פריה ורביה ושלטון האדם, ואת עניין הסרת שופכי הדמים מהחברה – בשתי בחינות שם אלוהים, ובהן בלבד.

הבטחת אי-הישנות המבול

ולעניין הנקודה השלישית המשותפת בדיבורי ה' אחר המבול – הבטחת ה' על אי-הישנות המבול – מסתבר שהתפקיד הבסיסי של הבטחה זו הוא התמודדות עם הפחד ממבול נוסף. פחד זה מצד עצמו יכול להיחשב עובדתי ולא תלוי-בחינות, אבל את הצורך בהרגעתו ניתן להבין בהקשר בחינת שם אלוהים. שהרי, אחרי מבול ראשון, החשש ממבול נוסף עלול לשתק פעילות אנושית ולהציב סימן שאלה אף על אפשרות התרבותם של בעלי החיים; והרי בחינת שם אלוהים מציבה תפקיד וייעוד של פעילות הִתְרבות ומילוי העולם. וכפי שביטאו חז"ל (בראשית רבה ל"ד, ו, על 'צא מן התבה'):

ולא קבל עליו לצאת. אמר: אצא ואהיה פרה ורבה למארה? עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם.⁶⁷⁰

ברית ההבטחה על אי-הישנות המבול נותנת לאדם ביטחון בקיומו ובקיום העולם לאורך זמן, וכך מאפשרת ומכוננת את פעילות התעצמות החברה האנושית, פעילות שכבר בעקבות מעשה בראשית נקבעה כאמצעי מיועד לביטוי כבוד ה' בעולם.

תפקיד זה מתבטא היטב ברצף העניינים בדברי ה' בבחינת החמס:

ואתם – פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה;
ואני – הנני מקים את בריתי אתכם... ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ.

כלומר, כדי שתוכלו להתרבות בביטחון, אני מקים ברית לאי-הישנות מבול.⁶⁷¹ ועל פי זה מובן מדוע אפילו בבחינת החמס, שבה ה' קובע את אות הקשת בדיבור אל עצמו בלבד, הוא מקפיד לאחר מכן לספר אחר כך לנח על אות זו – שהרי תפקיד הברית הוא עבור בני אדם, שיידעו שה' לא יביא עוד מבול; ממילא יש בהקשר זה ערך מוסף בכך שבני אדם גם יראו את אות הקשת, וזה יחזק את ביטחונם בקיומם.

רצף כזה לא נמצא בבחינת הברכה. אבל, מסתבר שזהו רק משום שלברית בבחינת הברכה יש גם משמעות נוספת, רחבה יותר בהקשר הבחינה, שהרי ה' מקים ברית עם נח כבר בדיבורו הראשון אליו, לקראת המבול; ולא משום שהרעיון כשלעצמו אינו משמעותי בבחינת הברכה.

נמצא, שהתפקיד הבסיסי של הברית על אי-הישנות המבול מובן בהקשר עניין פריה ורביה, וממילא מובן שנמצא רק בבחינות שם אלוהים ולא בבחינת שם הוויה. ואומנם, בבחינת הברכה הברית היא כאמור רחבה יותר מאשר רק הבטחת אי-הישנות המבול, והבדל זה בין שתי בחינות שם אלוהים עוד טעון ביאור. אבל ענייננו בשלב זה הוא רק בצד בברית שהוא משותף לשתי בחינות שם אלוהים, וזהו ברית על הבטחת אי-הישנות המבול, וזה כאמור משתלב היטב בעניינה של בחינת שם אלוהים הכללית.

בזה, עמדנו על המשמעויות היסודיות של שתי הבחינות הראשיות. גם הסברנו לאור משמעויות אלה את התופעות הסיפוריות העיקריות בבחינת שם הוויה, ואת פרטי הסיפור המשותפים לשתי בחינות שם אלוהים.

סיכום משמעות בחינת שם אלוהים הכללית בסיפור המבול

התרשים שלהלן מסכם את התפרטות משמעות בחינת שם אלוהים הכללית בסיפור המבול למושגים ואמצעים סיפוריים.

משמעות בחינת החמס

נעבור כעת לבחון את משמעויות שתי תתי-הבחינות בשם אלוהים, בחינת החמס ובחינת הברכה, על פי ההבדלים הסיפוריים העיקריים והבולטים בין שתי בחינות אלה. ונתחיל עם בחינת החמס.

חמס ושפיכות דמים

בפתיחת הסיפור, בתיאור הישחתות הארץ, בעוד בחינת שם הוויה ובחינת הברכה הסתפקו בתיאורים כלליים של חטאים לא מסוימים – 'כי רבה רעת האדם בארץ' (ו', ה)⁶⁷² ו'כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ' (ו', יב),⁶⁷³ בהתאמה – בחינת החמס ניסחה באופן מפורש וממוקד יותר: 'ותמלא הארץ חמס' (יא) – דהיינו, התנהגות כוחנית ואלימה בין בני אדם.^{674, 675}

אומנם, גם תיאור זה הוא קצת כללי; וגם במסגרת התיאור של בחינת הברכה 'השחית את דרכו על הארץ' סביר להניח מן הסתם שמדובר בעיקר בהשחתת דרכי בני אדם זה עם זה, כך שהתיאורים בשתי הבחינות מצביעים על תופעות שאינן מאוד שונות זו מזו. בכל זאת – ואולי דווקא על רקע דמיון זה במציאות המתוארת – יש משמעות לכך שהניסוח של בחינת החמס הוא ממוקד ומפורש יותר. ומזה נראה שבעוד בבחינת הברכה חשיבות החטא לסיפור היא רק כנימוק לראיית הארץ כמושחתת, עבור בחינת החמס חטא האדם הוא בעל משמעות ישירה יותר.

לנקודה זו יש לצרף את מה שמופיע בסוף הסיפור, שבבחינת החמס ה' בדיבורו לנח אחרי המבול אינו מסתפק בדברים הקשורים ישירות ליציאה מן התיבה אל עולם חדש, אלא מוסיף ציוויים בעניין התנהגות האדם כלפי בעלי החיים וכלפי בני אדם אחרים (ט', ד-ה):

אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו,
ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש: מיד כל חיה אדרשנו, ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם.

ה' מטיל על נח הגבלה בהקשר אכילת בשר, ואיום על רוצחים. שהרי, על פי ההקשר מסתבר לראות את הדרישה מיד כל חיה כהקדמה טפלה לדרישה מיד האדם, כלומר: את דמכם אדרוש לא רק מיד כל חיה אלא גם מיד האדם מיד איש אחיו (והשווה שד"ל). ומסתבר שדווקא הדרישה מיד האדם עומדת ברצף ענייני לדברים הקודמים, כלומר: אל תחשבו שעליונות האדם מצדיקה את השתלטות החזק על החלש, אלא אני מקפיד על חיי אדם ודורש את דמיו, מיד החיה ומיד איש אחיו.⁶⁷⁶

זה, בניגוד לבחינת שם הוויה, שבה אין דברים מקבילים כלל; ובניגוד לבחינת הברכה, שבה עיקר דברי ה' אחרי המבול הוא ברכה, שרק בסופה מופיע עונש שופכי דמים, ולא בנימה של הגבלה ואיום כבבחינת החמס אלא כאמירה עצמאית ובדגש על אחריות אנושית חיובית.

צירוף תיאור החמס בתחילת הסיפור עם הציוויים המרסנים בסוף הסיפור יוצרים דגש על התנהגות האדם, ספציפית בהקשר חטא: התנהגות האדם הביאה למבול, שבעקבותיו ההתנהגות טעונה תיקון.

אומנם, התיקון הנדרש הוא רחב יותר ממה שתואר כחטא המקורי, שהרי סתם חמס הוא בין בני אדם, והתיקון מתייחס אף להתנהגות האדם כלפי בעלי חיים. כנראה, מה שנצרך כדי למנוע הידרדרות לשחיתות חברתית הוא ריסון כללי של כוחנות אנושית, בהקשרים שונים, ביחס לעולם בכללו.

החטא ועונשו

נעבור מקצות הסיפור למרכזו. בחינת החמס מדגישה את עוצמת המבול (ז', יא), שכָּלַל שפיעת מים מקיפה, בו-זמנית ממקורות שונים:

בשנת שש מאות שנה לחיי נח, בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש, ביום הזה –
נבקעו כל מעינת תהום רבה, וארבת השמים נפתחו.

אף הסגנון השירי בחלקו השני של הפסוק מדגיש ומעצים את התיאור.⁶⁷⁷ וכפי שראינו (לעיל), סערה רבת-עוצמה זו היכתה בכל בשר והביאה למיתתם, עוד לפני התגברות מפלס המים וללא תלות בהתכסות ההרים.

בחינת החמס מספרת את שלבי המבול באופן מפורט, בתיארוך מדויק של כל השלבים, לאורך כשנה.⁶⁷⁸ נראה ברור שפשט התאריכים הוא כדעת ר' יהושע (ר"ה יא:), שכמו בכל מקום בתורה הספירה היא מחודש ניסן, חודש האביב.⁶⁷⁹ ממילא, תיאור שלבי המבול בבחינת החמס הוא של שפיעת מי גשמים ומי מעיינות לאורך חודשי הקיץ, והתייבשות לאורך חודשי החורף – בדיוק להיפך מהסדר הטבעי. משמעות הפיכה זו ברורה: הניגוד לטבע העולם ממחיש ומדגיש שהמבול איננו תופעה טבעית אלא יד ה'. כלשונם של ר' יהושע ור' אליעזר שם (יא:-יב.): 'שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית'.⁶⁸⁰

נמצאת בחינת החמס מספרת על מבול רב-עוצמה, שאורך זמן רב, ומתנהג בניגוד קיצוני לדרך הטבע. השינוי מדרך הטבע והפיכת סדרי בראשית מדגישים את כוחו וגבורתו של ה', אדון העולם המשודד את מערכות העולם הטבעי.^{681, 682}

לאור הדגשים שראינו על חטאי האדם – החמס בתחילת הסיפור, ואיסורי הדמים בסוף הסיפור – הדגש על כוח ה' במבול מצטייר כמשלים סיפור של חטא ועונשו. המבול הוא עונש לבני האדם, הממחיש את יכולתו הבלתי מוגבלת של ה' להעניש ולהשחית בעקבות חטאי האדם.

וברצף עם זה, איסור שפיכות דמים נאמר כאיום מפני ענישה ישירה מייד ה' (בניגוד לבחינת הברכה, הקובעת עונש בידי אדם): 'מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם'. משפט זה הוא שיאה של סידרה של שלושה משפטים שעניין כולם דרישת ה' את דם האדם: 'ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש... אדרשנו... אדרש את נפש האדם'. בבחינת החמס, המסר של סיפור המבול הוא: הימנעו מחטא, כי יש לה' יכולת להעניש, כשם שכאשר חטאו בני האדם והשחיתו את הארץ היה ביכולת ה' להשחית את העולם ולהכות בבני האדם. סיפור המבול בא לעורר פחד ויראת העונש, להרתיע מעבירה.

שימוש בסיפור המבול להרתעה מעבירה עולה ביחזקאל (ז', א-יא):

קץ בא הקץ... עתה הקץ עליך... קץ בא בא הקץ הקיץ אליך הנה באה... החמס קם למטה רשע, לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם.

הביטוי 'קץ בא' עם אזכור 'חמס' מהווים רמיזה ברורה ל'קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם', ואולי גם 'נה' רומז ל'נח' (וראה שד"ל).⁶⁸³

בבחינת החמס, אין שום תיאור מעשה של נח. אפילו כניסתו לתיבה ויציאתו ממנה נותרות לקורא להניחן ואינן מתוארות בפירוש. זהו משום שמשמעויות בחינת החמס מתמקדות בחטאי האנושות ובמעשה ה'; לנח אין שום תפקיד מעבר לזה שהוא מספק את האפשרות להמשך האנושות, דבר שהוא קריטי לבחינת שם אלוהים הכללית אבל לא למסרים הספציפיים של בחינת החמס.

הרעיון של בחינת החמס משרת את המגמה של בחינת שם אלוהים הכללית בסיפור. יש צורך בהחלפת העולם ובהעמדתו על דגם חדש, שאינו מושחת אלא מתוקן; בסיפור של בחינת החמס, האמצעי להשגת מטרה זו היא ענישה והרתעה, הגבלה ואיום, באמצעות המבול המכה בחוטאים ובאמצעות המסרים החריפים לאדם אחרי המבול. אמצעים אלה יכוננו עולם חדש, שיש בו פוטנציאל לתיקון.

סיכום משמעות בחינת החמס

התרשים שלהלן מסכם את התפרטות משמעות בחינת החמס בסיפור המבול למושגים ואמצעים סיפוריים.

משמעות בחינת הברכה

נתבונן כעת במשמעות בחינת הברכה, בהתאם לתכנים הסיפוריים המרכזיים המאפיינים את הבחינה.

שותפות נח בהצלה

בתיאור המבול של בחינת הברכה, לא זו בלבד שחסרים המאפיינים שבבחינת החמס הדגישו שינוי מדרך הטבע והפיכת סדרי בראשית, אלא אף קיימים פרטים שכל תפקידם הוא להסביר כיצד אירעו חלק מהדברים באופן טבעי, ללא צורך במעשה ישיר של ה'.

כך, בניגוד לבחינת החמס, שבה עצם המבול הראשוני כפי שהביאו ה' היכה בכל חי והביא באופן ישיר לגוויעת כל בשר, בחינת הברכה מפרידה בין הבאת הגשמים הראשונית על ידי ה' לבין התגברות המים אחרי ארבעים ימי הגשמים, שרק היא הביאה למיתת כל החיים. התגברות זו איננה מעשה ישיר של ה', אלא תוצאה משנית טבעית של הגשמים, כדרך העולם שמי מעיינות ונהרות מתגברים אחרי תקופת גשמים. ובבחינת הברכה התורה טורחת עוד להסביר כיצד ההתגברות היתה בשיעור כזה שלא הותיר מקום מקלט אפילו בהרים, אלא כיסה את כל ההרים בשיעור העצים ובעלי החיים הגבוהים ביותר,⁶⁸⁴ עד שטבעו כל הצריכים לנשום (ז', יח_2-1, יט₂-כ₁, כב):⁶⁸⁵

ויגברו המים וירבו מאד על הארץ,
ויכֻסו כל ההרים הגבהים אשר תחת כל השמים, חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים.
כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו, וימחו מן הארץ.

נמצא, שאחרי שה' התחיל את המבול באמצעות ארבעים ימי גשמים, טביעת כל בשר במים היתה המשך טבעי של התהליך, תוצאה טבעית בעקבות מעשה ראשוני של ה'.

ונראה, שניתן להבין בהקשר בחינת הברכה את משמעותו של תיאור זה את הטביעה כהמשך טבעי של תהליך – על פי מאפיין נוסף של הבחינה.

בחינת הברכה היא הבחינה היחידה שבה נח נצטווה לעשות תיבה, והיא הבחינה היחידה שבה נח נצטווה לאסוף מזון עבור בעלי החיים. מזה עולה שבבחינת הברכה, נח איננו ניצוֹל פאסיבי אלא נדרש להיות שותף פעיל במאמצי ההצלה; ושבכלל תפקיד זה – לא הצלת עצמו ומשפחתו בלבד אלא גם הצלת בעלי החיים, שהרי את מזונם נצטווה לאסוף: 'והיה לך ולהם לאכלה'.⁶⁸⁶

בהקשר שיתוף זה של נח במאמצי ההצלה, הציווי על עשיית התיבה מפרט מאוד את מאפייני התיבה הפיזיים התורמים למילוי אחר ייעודה. התיבה תהיה בעלת ממדים שיאפשרו את הכלת בעלי החיים⁶⁸⁷ – בניגוד לסתימת הבחינות האחרות, שבהן תיבה סתמית בהישג ידו של נח היא כנראה קטנה מזה בהרבה; התיבה תהיה עשויה מעצי גופר, בעלי תכונת העמידות במים;⁶⁸⁸ על נח לאטום אותה היטב, מבית ומחוץ; וגם מבנהָ יהיה כזה שיסייע בהחזקת בעלי החיים הרבים.⁶⁸⁹ כל זה לא נחוץ לעיקר מהלך הסיפור; לשם השוואה, באגדות המבול הקדומות לא מוזכר אפילו סוג העץ, ואף בתורה שתי הבחינות האחרות אצלנו אינן כוללות פירוט עשיית התיבה. מזה נראה שבבחינת הברכה השתתפות נח בהצלה איננה סמלית גרידא, אלא צריכה לתרום באופן אמיתי להצלה, ושמשום כך יעילות התיבה מוכרחת להיות על דרך הטבע, וליעילות זו תורמים המאפיינים הפיזיים של התיבה.

כמובן, טבעיות זו איננה מוחלטת, אלא מותירה מקום לתליית ההצלה בהשגחת ה'. שהרי, אפילו בבחינת הברכה, שמדגישה כאמור את מעורבותו של נח במאמצי ההצלה ואת טבעיות תועלתם, עיקר פועלו של נח ביחס לתיבה הוא בעשייתה בלבד; אבל ה' הוא המתכנן את התיבה. וגם מהעובדה שמדובר בתיבה ולא בספינה עולה, כפי שראינו (לעיל), שעזרת ה' נצרכת עדיין בהכוונתה ובשמירה עליה בזמן המבול. בכל אופן מתייחדת בחינת הברכה במעורבות מועילה של נח במאמצי ההצלה.

ונראה שעל פי כיוון זה ניתן להבין גם את הצורך בטבעיות שלבי ההמשך של המבול עצמו. לו ה' היה פועל באופן ישיר ומיידי להמית את כל בשר (כפי שעשה לפי המסופר בבחינת שם הוויה ובבחינת החמס), נח לא היה יכול באופן אמיתי לפעול להצלה נגד מעשה ההמתה של ה', אלא גם ההצלה היתה יכולה להיחשב רק מעשה ה'. רק ההפרדה בין השלבים – מעשה ראשוני של ה' בהבאת גשמי מבול, ולאחריו התגברות טבעית של מים וטביעה טבעית של כל בשר – מותירה מקום להצלה המתבססת באופן אמיתי גם על פעילות אנושית אפקטיבית.

דברים אלה מתבטאים בסגנון דברי ה' לנח לקראת המבול. עיקר עניינו של דיבור זה בבחינת הברכה הוא שיתוף נח עם ה' במעשה ההצלה, ולכן בניגוד לבחינת החמס, שבה ה' פותח בגזירה ורק אחר כך מגיע לעניין ההצלה, בבחינת הברכה ה' פותח בציווי עשיית התיבה, ורק לאחר מכן מסביר את הצורך בה (יד-יז₁):

ויאמר אלהים לנח: עשה לך תבת עצי גפר... ואני הנני מביא את המבול...⁶⁹⁰

ה' אף מתאר לנח כיצד 'יתחלקו' במאמצים הנצרכים עבור הקמת העולם החדש, תוך הדגשת האחראים על השלבים השונים בתוכנית בלשונות 'ואני', 'ואתה': אחרי שנח יעשה את התיבה – ה' יביא את המבול אך יקים ברית עם נח;⁶⁹¹ ה' ידאג שיגיעו בעלי החיים,⁶⁹² ונח מצדו יכין להם מזונות:⁶⁹³

ויאמר אלהים לנח:
עשה לך תבת עצי גפר...
ואני – הנני מביא את המבול מים... והקמתי את בריתי אתך.
מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה, מכל רמש האדמה למינהו – שנים מכל יבאו אליך להחיות,
ואתה – קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך, והיה לך ולהם לאכלה.

כך, ה' בציוויו מכונן שותפות שלו עם נח.

בבחינת הברכה באופן ייחודי, התייבשות הארץ אינה מתחילה מעצמה, באופן טבעי, אלא רק בעקבות 'זכירה' של ה' את באי התיבה ובאמצעות מעשה ה' של העברת רוח מייבשת (ח', א). נראה שזכירה זו מבטאת חזרה של ה' למעורבות בענייניהם של באי התיבה ואכפתיות מהם אחרי שהתרחק מהם.

ביטוי זה היה חסר משמעות בהקשר בחינת שם הוויה, שבה כל תהליכי המחיה וההצלה הם מעשי ה' הישירים – אין משמעות לחזרה למעורבות בהקשר של מעורבות רציפה, אין משמעות לזכירה אם מעולם לא היתה כביכול אי-תשומת לב. וביטוי זכירה היה חסר משמעות גם בבחינת החמס, המדגישה בעיקר את ההשחתה, ושבהקשרה הצלת באי התיבה היא בעיקר בעלת ערך טכני לאפשר את עתיד העולם, ואינה מבטאת ערך מיוחד של באי התיבה. רק בבחינת הברכה, יש מתח ואיזון בין הצורך לתת מרחב לשיתוף משמעותי של האדם על ידי השארת העולם להתנהלות טבעית, מחד, לבין שיתוף ה' עצמו בענייני העולם, מאידך. בהקשר מתח זה, אחרי הגשמים הראשוניים ה' משאיר את המבול להתגברות טבעית, שבמהלכה נח הוא השותף האחראי המטפל בבאי התיבה; ובזמן המתאים ה' זוכר ופוקד את באי התיבה ופועל להחזרת העולם לתיקונו.

כפי שראינו (לעיל), שילוח העורב בבחינת הברכה לא נועד לבדוק את מצב המים מחוץ לתיבה, אלא פשוט לתת לעורב, החופשי בטבעו, חופש לצאת ולבוא. העורב הוא בעל החיים הראשון להשתחרר מהתיבה אל העולם שאחר המבול. שחרור העורב, שייחודי לבחינת הברכה, מצייר את נח כממשיך לדאוג לרווחת בעלי החיים שתחת ידו.

נמצא, שהאחריות שהוטלה על נח לדאוג לבעלי החיים לא הצטמצמה לדברים הספציפיים שצֻווה עליהם, דהיינו עשיית התיבה ואיסוף המזון, אלא המשיכה גם בעקבות המבול, כפי שהתבטא בשחרור העורב. אחריות נח להצלה ממשיכה גם אחרי ההצלה עצמה מהמבול, וכוללת נטילת יוזמה מצד נח.

בהמשך (ב'דברי ה' לפני המבול בבחינות שם אלוהים') נראה שאחריות הכוללת יוזמה רמוזה כבר בדברי ה' לנח לקראת המבול.

ברכת ה' לאדם: חידוש תפקיד האדם ואחריותו בעולם

בחינת הברכה מתייחדת בברכת 'פרו ורבו ומלאו את הארץ' לנח ולבניו אחרי המבול.

אומנם, עצם עניין ההתרבות, בלשונות אלה של פריה ורביה, מופיע גם בבחינת החמס בדברי ה' לנח, אבל רק כנקודה משנית, בדיבור שאיננו מאופיין כברכה, וללא אזכור מילוי הארץ. ובבחינת החמס, התרבות בעלי החיים קודמת להתרבות האדם; רק בסוף הדיבור של ה' נאמר לנח שעל ידי הישמרות משפיכות דמים יוכלו אף בני אדם להתרבות בעולם.

לעומת זאת בבחינת הברכה, עניין ההתרבות מופיע באופן ייחודי ביחס לאדם בלבד; ורק בבחינת הברכה עניין ההתרבות מופיע בברכה, כעניינה המרכזי הראשוני, באופן המתייחס ל'ארץ' לא כזירת התרחשות ההתרבות בלבד אלא כמושאה המיועד, ובאותו לשון מדויק שבו פתחה ברכת אדם הראשון בסוף מעשה בראשית (א', כח).

עניינה של ברכת אדם הראשון היה, כפי שראינו, הפקדת האדם על העולם; בחינת הברכה כאן מתארת כיצד כעת ה' לא רק מתייחס לאותו ייעוד מקורי אלא חוזר ומפקיד בידי נח ובניו את העולם החדש שבעקבות המבול, הפקדה חדשה על העולם המחודש. בחינת החמס רק מדברת על התפקיד הקיים של האדם ביחס לעולם; בחינת הברכה מחדשת ומרעננת תפקיד זה.⁶⁹⁴

את משמעותו של חידוש התפקיד בהקשר בחינת הברכה יש לראות ברצף עם התפקיד החיובי שניתן לנח בהצלה מהמבול. התפקיד בהצלה הוא לא רק פעיל, אלא תפקיד של אחריות. השותפות היא לא רק טכנית, אלא מבטאת יחס משמעותי. משמעות הברכה היא שהאדם איננו רק מושא פעילותו של ה', אלא באופן מודע ופעיל משתתף עם ה' באחריות כלפי העולם. בסיפור המבול, אחריות זו מתחילה עם הציווי לנח לעשות תיבה ולהציל מהמבול את משפחתו ואת בעלי החיים, ממשיכה בנטילת נח יוזמה לשחרור העורב אל העולם, ומגיעה לשיאה עם הפקדתו על העולם המתחדש.

משום כך, בבחינת הברכה, עונש שפיכות דמים בסוף הסיפור נאמר לא בתור איום בענישה אלוהית כבבחינת החמס, אלא כהטלת תפקיד על האדם: 'באדם דמו ישפך' (ט', ו). וכתפקיד של אחריות, על האדם להבינו ולהזדהות עמו, ולכן התפקיד מנומק: 'כי בצלם אלהים עשה את האדם', בניגוד לבחינת החמס שלא נימקה.⁶⁹⁵ על משמעות הנימוק כבר עמדנו (לעיל), שהוא: ייצוג האדם את אלוהים בעולם מחייב שירוש תופעת שפיכות דמים מהחברה האנושית. מעתה, משמעות התפקיד עם נימוקו היא: האדם אחראי לשמירה על כבוד ה' המיוצג על ידי האדם, ובכלל זה שמירה על החברה האנושית מהישחתות, באמצעות שירוש שפיכות דמים ממנה. גם זה, במסגרת התפקיד והאחריות המוטלים על האדם בבחינת הברכה.

הברית והאות בבחינות שם אלוהים

על פי דברים אלה ניתן להבין את ההבדל בין הבחינות בעניין הברית.

בחינת החמס מחדשת ברית רק אחרי המבול, ותוכנה מצטמצם להבטחת אי-הישנות המבול, שתפקידה הוא, כפי שראינו (לעיל), יצירת ביטחון המאפשר את המשך אכלוס העולם, המיועד בשתי בחינות שם אלוהים.

לעומת זאת, בחינת הברכה כוללת ברית כבר לפני המבול, בהקשר תוכנית ההצלה מהמבול. ומזה נראה שמשמעות הברית בבחינת הברכה איננה הבטחה אלא שותפות – אומנם, של צדדים שאינם שווי-ערך, ובכל זאת שותפות.⁶⁹⁶ התוכן הבסיסי של הברית הוא בדיוק שותפות זו, שתחילת ביטויה היא במאמצים המשותפים בהצלה. ואז, אחרי המבול, התחייבות ה' לשמור על קיום האנושות מהווה רק רכיב נוסף בברית השותפות. הבטחת אי-הישנות המבול מוסיפה לאותה ברית שהוקמה בהקשר ההצלה מהמבול.

משום כך, בבחינת הברכה הבטחת אי-הישנות המבול נאמרת לא ברצף עם עניין ההתרבות, אלא בדיבור עצמאי: שהרי ההבטחה איננה ממלאת צורך טכני גרידא של אפשור התרבות מתוך ביטחון כבבחינת החמס, אלא היא מהווה ביטוי חיובי של שמירת ה' על האנושות, כמרכיב אורגני בברית, במערכת היחסים השיתופית בין ה' לאנושות.

ומשום כך, ההבטחה נאמרת בבחינת הברכה בברית המתוארת באופן ראשוני כ'אתכם' (ט', יא₁) – דהיינו, עם בני האדם, נח ובניו; בעוד בבחינת החמס הברית מתוארת כשייכת במידה שווה גם לבעלי החיים (ט-י). זהו משום שתפקיד הברית בבחינת החמס מתמלא בהבטחת אי-כילוי של כל בשר, לא רק של האדם, בעוד בבחינת הברכה מדובר בביטוי לשותפות – וזו, כמובן, שייכת לאדם בלבד.⁶⁹⁷

הבדל זה שבין הבחינות בעניין תפקיד ההבטחה משפיע גם על דברי ה' בהקשר אות הקשת (אחרי קביעת הברית עצמה, על אי-הישנות המבול):

ניתן להבחין במספר הבדלים בין הבחינות בהקשר זה. הבדל ראשון הוא ביחס של היזכרות ה' לאות עצמה. בבחינת החמס, ה' תחילה קובע את הקשת כאות ברית: 'את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית...' (יג), ורק אחר כך, במשפט נפרד, מנמק כיצד היא תתפקד כאות: 'והיתה הקשת בענן, וראיתיה לזכר ברית עולם...' (טז). סגנון זה מדגיש את עצם קיום אות הקשת, כאשר זכירת ה' מתפקדת רק כנימוק משני לתפקודו כאות. בניגוד לזה, בבחינת הברכה זכירת ה' איננה רק הסבר לאות, אלא מתוארת כגוף האות: 'זאת אות הברית...: והיה בענני ענן על הארץ, ונראתה הקשת בענן, וזכרתי את בריתי...' (יב₂, יד-טו).

הבדל נוסף הוא, שבהסבר כיצד הקשת תביא לזכירת ה' את הברית, בחינת הברכה מתמקדת בנקודת זמן של 'והיה בענני ענן על הארץ' (יד); בחינת החמס פותחת את ההסבר ב'והיתה הקשת בענן' (טז), בלי לציין מתי זה יקרה.

ולבסוף, בהקשר תיאור זכירת ה' את הברית, בחינת הברכה מסיימת בחזרה על מניעת מבול: 'ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר' (טו); בחינת החמס אינה מוסיפה לומר שהזכירה תמנע מבול.

שלושה הבדלים אלה מתבארים היטב בהתאם לתפקידי הברית בשתי הבחינות.

בבחינת החמס, התפקיד הבלעדי של הברית הוא, כאמור, הענקת תחושת ביטחון מפני מבול נוסף; כעת נראה להוסיף שזהו כנראה גם תפקיד אות הקשת בבחינת החמס. אומנם, התורה מתארת רק את זכירת ה' עצמו בעקבות ראיית הקשת, אבל מן ההקשר יש ללמוד שהמטרה העיקרית היא שבני אדם יראו את הקשת וידעו שגם ה' רואה אותה ונזכר בבריתו.⁶⁹⁸ משום כך בחינת החמס מדגישה את עצם קיום האות, שאומנם יכולה להוות אות רק על ידי שהיא מזכירה לה' את בריתו, אבל ממלאת את תפקידה בעיקר באמצעות היראותה לבני אדם, בכל עת שהיא נראית.

לעומת זאת, בבחינת הברכה, כאמור, בהבטחת אי-הישנות המבול ה' מבטא את שותפותו בברית עם האדם, באמצעות התחייבותו לשימור העולם. בהקשר אמירה זו, המוקד הוא על שימור זה בפועל, שמתרחש על ידי שבעידנא דריתחא, 'בענני ענן על הארץ',⁶⁹⁹ הקשת תזכיר לה' את הברית וה' יימנע מלהביא מבול. כמובן, אנו יודעים שה' באמת לא זקוק לתזכורת, אלא כאן 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. תפקיד האות הוא כנראה הבטחת התקיימות הברית באמצעות חיזוקה ואשרורה, ותפקוד האות בהקשר זה מבוטא באמצעות ציור המנגנון של הזכרת ה' לעצמו את התחייבותו; מכל מקום הדגש הוא על תוצאת חיזוק ההתחייבות, דהיינו עצם שימור העולם.

כמו הרעיון של בחינת החמס, גם הרעיונות של בחינת הברכה משרתים את המגמה של בחינת שם אלוהים הכללית בסיפור. יש צורך בהחלפת העולם ובהעמדתו על דגם חדש, שאינו מושחת אלא מתוקן; בסיפור של בחינת הברכה, האמצעי להשגת מטרה זו הוא שיתוף האדם במגמת השמירה על העולם והטלת אחריות עליו. אחריות זו היא כלפי תחומים שונים: לשמירה על העולם הפיזי, עם הדאגה אפילו לעולם החי; לאכלוס העולם ופיתוח החברה; וגם על הטיפול במי שרוצים לפגוע בתקינות החברתית, בשופכי דמים.

סיכום משמעות בחינת הברכה

התרשים שלהלן מסכם את התפרטות משמעות בחינת הברכה בסיפור המבול למושגים ואמצעים סיפוריים.

היחסים בין הבחינות

כפי שראינו, משמעות יסודית של סיפור המבול, העולה מהיסודות המשותפים לכל הבחינות והנובע באופן טבעי מהתאמת האגדה הקדומה להקשר של התורה, היא גמול ה' לרשעים ולצדיקים, חטא ועונשו. ונראה, ששתי הבחינות ארוכות-הטווח, בחינת שם הוויה ובחינת שם אלוהים, משתמשות בסיפור המבול עבור עיסוק באופיו של הגמול, כל אחת בהתאם למשמעותה היסודית.

בחינת שם הוויה כבר עסקה בעניין הגמול בסיפור גן עדן ובסיפור קין והבל, אך לא באופן עיקרי ומרכזי לסיפורים אלה, ורק בקנה-מידה אישי. כעת הבחינה עוברת לעסוק בו באופן ישיר ובקנה מידה ציבורי. והיא מלמדת, שהגמול משקף ומבטא מערכת יחסים בין-אישית בין ה' לאדם, המושתתת על ערכיות יסודית של האדם בעיני ה', והמצוירת במונחים רגשיים: של צער, עצבות והינחמות – עד כדי הינחמות על האנושות בכללה, ומאידך של מציאת חן ואהבה, המתבטאות בהצלה וישועה, עם חוויית תלות האדם בה' ובישועתו, שאף זוקקת תגובה אנושית של הכרת הטוב והודאה.

לעומת זאת בחינת שם אלוהים מלמדת שהגמול הוא אמצעי המשמש את ה' בהנהגתו את העולם ואת מאורעותיו בהתאם ליעד העליון של אדנות ה' וכבודו בעולם, יעד המצריך חברה מתוקנת. ברובד המשותף לשתי תתי-בחינות שם אלוהים, הגמול תורם להשגת יעד זה על ידי האמצעי הישיר של הסרת הרע ויצירת מנגנונים לשימור עתידי על תקינות החברה.

נמצא שהבחינות הראשיות בסיפור המבול נבדלות במישור המושגי של משמעות הגמול: הגמול הוא ביטוי למערכת יחסים, או הגמול הוא אמצעי לתיקון העולם. יחד, הן מספקות תמונה מורכבת ביחס לגמול: הוא מתפקד בהקשר מערכת יחסים משמעותית מצד עצמה, וגם בהקשר פרספקטיבה של תוכניות ה' ויעדיו ביחס לעולם.

סיפור המבול הוא הסיפור הראשון בתורה המסופר על ידי שתי הבחינות של הריבוד ארוך-הטווח. לפני סיפור המבול, כל אחת מהבחינות סיפרה סיפורים שונים: בחינת שם אלוהים סיפרה על מעשה בראשית, על תולדות האדם, ועל בני האלוהים והנפילים; בחינת שם הוויה סיפרה את סיפור גן עדן, ועל חוה וצאצאיה עד המבול. ואומנם, קיימות נקודות מגע בין הבחינות ודמויות משותפות (אדם, שת, חנוך, ולמך), ובמיוחד בחינת שם הוויה שילבה היגדים קצרים בהקשר בחינת שם אלוהים, אבל לא היה סיפור משמעותי שסופר על ידי שתי הבחינות, עד סיפור המבול. משום כך, זהו המקום הראשון בתורה שבו אנו מוצאים עירוב משמעותי ועקבי ביחידה אחת של שתי הבחינות.

ומסתבר, שדבר זה עצמו מבטא משמעות בהקשר היחס בין הבחינות. סיפור המבול, שעניינו היסודי הוא הגמול ופעולת ה' בעולם, הוא המקום המתאים לבטא את מפגש משמעויות שתי הבחינות. שתי הבחינות מספקות פרספקטיבות שונות על השגחת ה' בעולם ביחס לאדם: פרספקטיבה של תכנון של אדון העולם, המפעיל את העולם לקראת יעדיו, ופרספקטיבה של מערכת יחסים המתקיימת בזמן, בין ה' לאדם, בעלת ערכיות שאינה תלויה ביעדים ארוכי-טווח. אין כאן המקום לעסוק בכך, אבל ניתן לציין שאף בהמשך התורה ניתן למצוא שאותם אירועים עצמם מסופרים מנקודות מבט אלה. כך, התורה מלמדת אותנו להביט באירועי ישראל והעולם במשקפיים כפולים: למצוא בהם את יד ה', מחשב עצות מרחוק ומוביל לקראת יעדים עתידיים, וגם למצוא בהם ביטויים ישירים ומיידיים יותר של התייחסויות של ה' אל ישראל ואל העולם בהתאם להתנהגויותיהם ומצביהם במערכת יחסיהם עם ה'.⁷⁰⁰

שתי תתי-בחינות שם אלוהים, לעומת זאת, אינן נבדלות, ביסודן, במישור משמעות מושגית כללית כלשהי, אלא במנגנונים השונים שהם מספקים לשמירה על תקינות החברה לאחר המבול: בחינת החמס מרתיעה את האדם מעבירה, באמצעות איום וענישה; בחינת הברכה מעניקה לאדם תפקיד של אחריות כלפי העולם, בשיתוף עם בוראו. ללמדך, שתיקון חברתי יכול להגיע מתוך תחושת אחריות חיובית ו\או מתוך יראת העונש. מובן שהיסוד הראשון עדיף על השני, אך לא ניתן להסתמך רק עליו. ומזה, ניתן לגזור מסר קיומי-מעשי לאדם, שעליו לשאוף לאחריות חיובית כלפי העולם ותפקידיו בו, אך גם להפנים מידת יראת העונש בסיסית.

עבור מסריהן, שתי תתי-בחינות שם אלוהים מנצלות מרכיבים שונים של סיפור המבול היסודי. בחינת החמס מנצלת מתוך הסיפור היסודי בדיוק את אותה נקודה שהשתמשו בו הבחינות הראשיות – דהיינו, עניין הגמול, המושרש בסיפור היסודי. במקום שהבחינות הראשיות העניקו הקשר ומשמעות לגמול, בחינת החמס משתמשת בגמול כבסיס פרקטי להרתעה מעבירה, הרתעה המשמשת את היעד הראשי של בחינת שם אלוהים הכללית.

לעומת זאת בחינת הברכה מתמקדת בחלקים אחרים של הסיפור היסודי: בישועת ה', ובמעשי נח בעשיית התיבה ובטיפול בבעלי החיים – חלקים שאולי ניתן היה לראותם כשוליים בהקשר סיפור המבול היסודי. בחינת הברכה מנצלת וממנפת נקודות אלה לכינון ברית שותפות של האדם עם ה' באחריות כלפי העולם.

אחריות אנושית בבחינות שם אלוהים

כאמור, בבחינת הברכה סיפור המבול מכונן ברית שותפות של האדם עם ה' באחריות כלפי העולם. כך, עניין האחריות כלפי העולם הוא יסודי ומרכזי לבחינת הברכה.

עניין האחריות האנושית כלפי העולם לא נעדר גם מבחינת החמס, שהרי גם בה ה' מדבר עם נח אחרי המבול וקובע לו חובות כלפי העולם. אך בבחינת החמס, לא מדובר באחריות פעילה, שיתופית, וכללית, אלא מדובר ברמה בסיסית של חובות שעיקרן ריסון והגבלה של האדם מפני השחתה נוספת של העולם.

רובד בסיסי כזה של אחריות מתבטא גם באופנים אחרים בבחינת החמס. כך, בדברי ה' לנח לפני המבול בבחינת החמס, ה' רק אומר לנח להכניס את בעלי החיים אתו לתיבה, אחרי שיגיעו מעצמם אל התיבה (כפי שראינו לעיל);⁷⁰¹ בעצם, כל שמוטל על נח הוא לאפשר את כניסתם לתיבה, ללא צורך במאמץ חיובי מיוחד. ואחרי המבול, תחילה נאמר לנח שביציאתו מן התיבה לא ימשיך להחזיק בבעלי החיים אלא ידאג ליציאתם לאפשר להם להתרבות בעולם (מה שלא היה צריך לומר בבחינת הברכה, שבה נח מעצמו יזם את שחרור העורב, מתוך האחריות הכללית שכבר הוטלה עליו בברית, עוד לפני המבול), ואז נקבעו גבולות לשלטונו על בעלי החיים, עם איסורי שפיכות דמים. נמצא שבבחינת החמס לקראת המבול יש רק אחריות בסיסית ביותר של אפשור הכניסה לתיבה, ואף אחרי המבול מדובר רק בהגבלות ואיסורים.

אם כן, שתי בחינות שם אלוהים כוללות קביעת אחריות אנושית כלשהי בעקבות המבול. וזה מובן, שהרי עניינו של סיפור המבול בבחינת שם אלוהים הכללית כולל צורך בתיקון חברתי אנושי אחרי הישחתות הארץ. משום כך שתי תתי-הבחינות צריכות ללמד על שינוי בעקבות המבול, אחרי שהדגם הראשון של העולם כשל והוליד שחיתות חברתית. ומשותף לשתי תתי-הבחינות ששינוי מתקן זה כולל, בין השאר, תוספת אחריות אנושית כלפי העולם. אולם שתי תתי-הבחינות נבדלות באופיו של שינוי מתקן זה, ובאופן שבו סיפור המבול מבסס את השינוי: בחינת החמס משתמשת באירוע המבול ללמד על תלות התנהגותית של האדם בגמול האלוהי, ולחזק את ההרתעה מעבירה; ממילא, עיקר תוספת האחריות האנושית מתחילה רק אחרי המבול, ביציאה מן התיבה, ותוכנה הוא תקינות התנהגותית, דהיינו הימנעות משחיתות חומסת, המבוטאת בריסון שלטון האדם וכוחו. לעומת זאת בחינת הברכה משתמשת באירוע ההינצלות בתיבה עם בעלי החיים לכינון ברית של אחריות שיתופית חיובית, שמתחילה כבר עם הציווי האלוהי על עשיית התיבה ומגיעה לשיאה בחידוש ברכת אדם הראשון.⁷⁰²

ונראה, שהיחס הרעיוני בין שתי בחינות שם אלוהים מבליט מתח מובנה ברעיון של בחינת שם אלוהים הכללית.

עיקר עניינה של בחינת שם אלוהים הוא, כאמור, גילוי כבוד ה' בעולם. כבוד זה מושתת בראש ובראשונה על אדנותו וכוחו המוחלט של ה' בעולם, שהתבטא בבריאת העולם. אדנות מוחלטת זו מחייבת שהכל יתרחש בהתאם לתוכניתו ולרצונו של ה', ומצד עצמה אינה מאפשרת שיתוף של מושל אחר אתו. אולם, לאחר הבריאה, המשך ביטוי כבוד ה' בעולם שכבר מתפקד באופן עצמאי – תלוי במעשי האדם, שהיותם משמעותיים תלויה בחופש בחירתו.⁷⁰³ לאור יכולת בחירה זו, החשש מהידרדרות לשחיתות חברתית מצריך גם שהאדם יהיה בעל אחריות הפועל בעולם מתוך שותפות עם ה' כלפי העולם ולא כנתון באופן מוחלט למעשי ה' בלבד – אף על פי שכאמור, שיתוף האדם פוגם במידה מסוימת במוחלטות אדנות ה' על העולם.

בחינת החמס מבליטה את הקוטב הראשון של מתח זה, דהיינו הסמכות המוחלטת של ה' בעולם; בחינת הברכה – את קוטבו השני, דהיינו משמעותיות של מעשי האדם, מייצג ה' בעולם.

היחס לבעלי החיים

תופעה המשותפת לכל שלוש הבחינות היא עיסוק ביחס של האדם לבעלי חיים. עיסוק זה עולה בהקשר שונה בכל אחת מהבחינות, ולכן אין לראות אותו כמבטא מסר משותף, אלא הוא מהווה מוטיב או נושא משותף, שיש להשוות בהקשרו בין הבחינות השונות.

כבר ראינו כיצד שתי בחינות שם אלוהים עוסקות ברמות שונות של אחריות האדם כלפי העולם ובכלל זה כלפי בעלי החיים. בחינת הברכה משתפת את האדם עם ה' באחריות חיובית ופעילה כלפי העולם, וזו כוללת אחריות כלפי בעלי החיים, המתבטאת כבר בציווי עשיית התיבה, ב'חלוקת העבודה' בין ה' לאדם, שלפיה ה' יביא את בעלי החיים והאדם יכין את התיבה ואת מזונותיהם. ביטוי נוסף לאחריות האדם כלפי בעלי חיים בבחינת הברכה מופיע ביוזמת נח לשחרור מוקדם של העורב. לעומת זאת בחינת החמס קובעת רמה נמוכה יותר של אחריות, שעיקרה שלילית, ותוכנה הוא אפשור מִחְיית בעלי החיים בתוך התיבה וביציאה ממנה, וריסון התנהגות האדם גם כלפי בעלי החיים.

נראה, שגם בחינת שם הוויה עוסקת ביחס לבעלי החיים.

בחינת שם הוויה היא היחידה שבה נח נצטווה לאסוף בעצמו בעלי חיים. אפילו בבחינת הברכה, שבה נח הופקד על טיפול בבעלי החיים, הדבר התבטא רק באיסוף מזון עבורם ולא בלקיחתם הם עצמם.

הטלת איסוף בעלי החיים על נח בבחינת שם הוויה לא נבעה מצורך טכני, שהרי כפי שראינו (לעיל), ביכולתו של נח היה רק לאסוף את עיקרי המינים, וה' היה צריך להשלים את המלאכה. מכאן שציווי נח לקחת בעצמו את בעלי החיים לא מילא אחר צורך טכני, אלא בהתעסקות זו של נח היה ערך עצמאי ומבוקש מצד עצמו.

על ערך זה נראה שניתן ללמוד מהמשך הסיפור, מאינטראקציה נוספת של נח עם בעל חיים בבחינת שם הוויה: שילוחי היונה. לשון הפסוקים בשילוח היונה הראשון עם שיבתה הראשונה הוא (ח', ח-ט):

וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה.
ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, ותשב אליו אל התבה כי מים על פני כל הארץ.
וישלח ידו ויקחה ויבא אתה אליו אל התבה.

בתיאור השילוח, המילה 'מאתו' מיותרת מבחינה אינפורמטיבית – צא ולמד מלשון השילוח השלישי (יב) 'וישלח את היונה', בלי 'מאתו'. בדומה, תיאור שיבת היונה כולל תיאור מקום כפול: נאמר שהיונה שבה 'אליו, אל התבה' – היה ניתן להסתפק באחד מהם, ב'אליו' או ב'אל התבה'. ובעיקר, מה ראתה התורה להוסיף אחרי תיאור שיבת היונה אל התיבה שלושה משפטים: 'וישלח ידו, ויקחה, ויבא אתה אליו אל התבה'? מספיק היה לתאר רק את שיבתה אל התיבה, ולא איכפת לקורא בדיוק כיצד נכנסה, אם על ידי שליחת יד נח לקחתה או באופן אחר.

לשונות קיחה והבאה (או ביאה, כמובן במשמעות אחרת) מופיעים יחד בתורה בהקשרים של איש הנושא אישה (לדוגמא, בראשית כ"ד, סז; ל"ח, ב), ולשון לקיחה יחד עם הלשון המדויק 'ויבא אתה אליו' מופיע באב הדואג לבתו (כ"ט, כג): 'ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אֹתה אליו'. נראה שאף כאן, הלשונות היתרים באים לבטא יחס של קירבה ואכפתיות. אומנם, עיקר שילוח היונה היה תועלתני – 'לראות הקלו המים מעל פני האדמה' – ובכל זאת, תוך כדי השימוש ביונה נח מגלה כלפיה יחס אמפתי, ומשיב אותה אליו לא רק כדי שתהיה זמינה לו לשילוח נוסף אלא גם מתוך דאגה לצורכה.⁷⁰⁴

סיבת שיבת היונה מפורשת במקומה: 'ותשב... כי מים על פני כל הארץ'. ניתן היה לוותר על המשפט המקדים 'ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה', והיה מובן לגמרי כיצד שיבת היונה מלמדת כי מים על פני כל הארץ. נראה שתפקיד משפט זה איננו להסביר כיצד יכול נח להסיק את מסקנתו, אלא במקום להסתפק בתיאור הבדיקה באמצעות היונה מנקודת מבטו של נח, התורה טורחת גם לתאר את חוויית היונה מנקודת מבטה, שחיפשה ולא מצאה מנוח. ונראה שתפקיד נקודת מבט זו הוא כרקע לצורך של היונה בעזרה ובאכפתיות מצד נח: היונה חזרה לתיבה מתוך צער וצרה של אי-מציאת מנוחה, ונח הגיב בהתאם, לקח אותה אליו ונתן לה מנוחה בתיבה.⁷⁰⁵

ונראה, שהשימוש במילה 'מנוח' דווקא, המזכירה פונטית את 'נח', איננו קישוט ספרותי גרידא אלא משתלב במשמעות זו: כאשר היונה לא מצאה מנוח, שבה אל נח, כי הוא הנותן לה מנוח.⁷⁰⁶

וייתכן, שיש כאן גם רמז לדמיון של היונה לנח עצמו. נח, כיונה, מיטלטל בתיבה ללא מנוח. כך מצטיירת דאגת נח ליונה כאמפתיה והזדהות.

ונראה עוד, שגם בשיבתה השניה של היונה רומזת התורה לכך שקבלתה לתיבה מספקת גם את צורכה – בתיאור ששבה 'לעת ערב' (יא), כלומר, חזרה לתיבה לנוח שם. נמצא ששתי שיבות היונה לתיבה כוללות ביטויים לכך שלמרות שעיקר חשיבות השיבה עבור נח היתה תועלתנית, בתוך ההקשר התועלתני דאג נח לצרכיה מתוך אכפתיות ממנה וממצבה.

מעתה נראה שזוהי גם משמעות ציווי איסוף בעלי החיים, שנאמר אף הוא בלשון לקיחה: 'תקח לך' (ז', ב). בניגוד לבחינת הברכה, שבה נח נצטווה רק לדאוג למזונותיהם של בעלי החיים – דאגה המבטאת אחריות, אבל לא קירבה – בבחינת שם הוויה נח נצטווה לקחת בעצמו, כפי יכולתו, את בעלי החיים, דהיינו לדאוג להם מקרוב, קירבה המבטאת איכפתיות.⁷⁰⁷ נח הפנים מסר זה, והפגין אמפתיות כלפי היונה אפילו בבואו להשתמש בה לצרכיו הוא.

רק בבחינת שם הוויה ה' קבע זמן עד המבול, שבעה ימים (ד). הסברנו (לעיל) ששבעת הימים הם הזמן שניתן לנח לאסוף בעלי חיים, ובאמת בדיוק בסוף שבעת הימים 'בעצם היום הזה' שבו היו מי המבול על הארץ – הספיק נח לסיים ונכנס לתיבה עם משפחתו ועם בעלי החיים. כעת נראה להוסיף, שהסיבה לכך שמלאכת האיסוף הוגבלה בזמן היא שתפקיד האיסוף הוא ערכו החינוכי. אין מטרה שבאמת יצליח לאסוף את כולם – להיפך, ה' היה צריך להשלים בעצמו את איסוף כל מיני בעלי החיים – אלא רק שיעסוק באיסופם במשך זמן מה, וזמן זה הוקצב לשבעה ימים. משום כך קביעת מועד למבול מופיעה רק בבחינת שם הוויה.

ונראה, שהרעיון של יחס חיובי כלפי בעלי חיים עולה גם בלשונות המשמשים בבחינת שם הוויה בהקשר בעלי החיים. כך, בציווי האיסוף – בלשון 'איש ואשתו' שמופיע לגבי בעלי החיים רק בבחינת שם הוויה (ז', ב), בעוד בבחינות האחרות מופיע רק 'זכר ונקבה'; וביציאה מן התיבה – בלשון 'למשפחתיהם' ביחס לבעלי החיים (ח', יט), שאף הוא ייחודי לבחינת שם הוויה. שני לשונות אלה מתאימים יותר לבני אדם מאשר לבעלי חיים, ונראה שמשמשים כאן עבור בעלי חיים כדי לבטא פן אנושי של בעלי החיים, שיכול לבסס הזדהות ואמפתיה מסוימים כלפיהם.⁷⁰⁸

יש להבין את מקומו של מסר זה בהקשר בחינת שם הוויה. כפי שראינו, עיקר עניינה של בחינת שם הוויה בסיפור המבול הוא מערכת יחסים בין ה' לאדם. כעת אנו למדים שאהבת ה' אינה מוגבלת לאדם, אלא רחמיו על כל מעשיו, שגם הם בעיניו בעלי ערך סגולי – אם כי, כמובן, בהבדל דרגה משמעותי ביחס לאדם – ועל האדם ללמוד מידה אלוהית זו וללכת בדרכה. משום כך אף מסר זה כלול בבחינת שם הוויה בסיפור המבול.⁷⁰⁹

נמצא, שהן בחינת הברכה והן בחינת שם הוויה כוללות מסר של יחס חיובי כלפי בעלי החיים; בשתיהן ציווי ה' לנח מכונן אחריות זו; ובשתיהן האחריות באה לידי ביטוי יזום אחרי המבול, בעת שילוח ציפור. אולם, אופי האחריות משתנה בין שתי בחינות אלה: בחינת הברכה משתפת את האדם עם ה' באחריות כלפי העולם, ובכלל זה – כלפי בעלי החיים; בחינת שם הוויה מלמדת את האדם להכיר בערכם הסגולי של בעלי החיים ולחוש אמפתיה מסוימת כלפיהם, מעין יחסו האוהב של הקב"ה לאדם במיוחד אבל גם לבעלי החיים.

לעומת שתי בחינות אלה, בחינת החמס בהתאם למשמעותה הכללית של ההרתעה מהידרדרות לשחיתות חברית אינה קובעת אחריות חיובית, אלא כפי שראינו רק אחריות שלילית בסיסית. משום כך בחינת החמס אינה כוללת סיפור אינטראקציה עם ציפור (או בעל חיים כלשהו) כפי שנמצא בבחינות האחרות.

נמצא, שכל שלוש הבחינות מבטאות מסר בעניין בעלי החיים, שהוא משני בהקשר הסיפור השלם אך משתלב מבחינה רעיונית במסר הכללי של הבחינה.

הסברנו, שבבחינת הברכה, תפקיד ברכת ה' אחר המבול הוא הפקדת האדם על העולם המתחדש, בדומה לברכת אדם הראשון. אולם, הברכה לנח אינה זהה בדיוק בתכניה לברכת אדם הראשון. פתיחות שתי הברכות זהות: פריה, רביה, ומילוי הארץ. ושתי הברכות ממשיכות משם לעניין השלטון על בעלי החיים. אולם, במקום שברכת אדם הראשון מדברת בהקשר שלטון זה על כיבוש ורדיה, הברכה לנח מדברת על מורא וחת, ואף מוסיפה להזכיר היתר אכילת בעלי החיים.

קשה לחשוב על סיבה לכך שדווקא בעקבות המבול, או דווקא בבחינת הברכה, יהיה שינוי כזה ביחס של האדם לבעלי החיים, שינוי מרדיה למורא וחת, עם תוספת כלשהי בעניין אכילה. לכן מסתבר שאין כאן חידוש מהותי ביחס למצב שלפני המבול, אלא רק צורך בדגשים חדשים רלוונטיים בעקבות המבול. כנראה, מה שאירע במבול מהווה רקע המצריך דגשים חדשים, הכוללים מורא וחת על בעלי החיים ויכולת אכילתם.

ונראה, שהדבר במבול שמהווה רקע לצורך בהדגשות החדשות הוא האחריות החיובית הישירה שהוטלה על נח לקראת השהות בתיבה, שכללה איסוף מזון עבור בעלי החיים, דהיינו דאגה לצורכיהם הפיזיים. אחרי אחריות מיוחדת זו, שנהגה בתיבה, יש כעת צורך באיזון, לומר שכעת משתנה מחויבותו של נח כלפי בעלי החיים. מושג האחריות כלפי בעלי החיים ממשיך, באופן עקרוני ובסיסי, גם אחרי היציאה מן התיבה (כפי שהתבטא בבחינה זו בשילוח העורב), אבל אחריות זו כבר איננה אחריות ישירה וקבועה על מחיית בעלי החיים, היא כבר איננה מצווה להחיותם; ואדרבה, בני האדם כעת יכולים להשתמש בבעלי החיים וליהנות מהם. לכן אומר ה' לנח: מוראכם וחתכם יהיה עליהם באופן שיאפשר את גידולם עבור שימוש בהם ועבור אכילתם.

על הקשר זה מצביעה הרמיזה הלשונית כאן 'לכם יהיה לאכלה' (ט', ג₁) לדברי ה' לנח לפני המבול 'והיה לך ולהם לאכלה' (ו', כא), כלומר: עד עתה הוטלה עליך משימת 'קח לך מכל מאכל... והיה לך ולהם לאכלה' (שם) – אתה אחראי לזונם כמוך; כעת 'לכם יהיה לאכלה' – הם עצמם מזונך.

משום כך, הדגש כאן איננו, כפי שהיה בברכת אדם הראשון, על כיבוש ורדייה – דהיינו עצם היחס השלטוני של האדם, צלם אלוהים, ביחס לבעלי החיים, יחס שבהקשרו שם השתלב בעניין חידוש מושג גילוי כבוד ה' בעולם באמצעות האדם. אלא כאן, הדגש הוא על היכולת בפועל של האדם לנצל את בעלי החיים, יכולת שיש צורך לקבוע אותה מחדש אחרי שלילתה בזמן שהותם בתיבה. ויכולת זאת מושתתת על מורא וחת של האדם על בעלי החיים.⁷¹⁰

לעומת כל זה, בבחינת החמס מעולם לא נקבעה אחריות חיובית כלפי בעלי החיים, אלא רק אחריות בסיסית שלילית של אפשור מִחְייתם בתיבה. משום כך בבחינת החמס, אין צורך להדגיש חידוש של שלטון האדם על בעלי החיים, אלא רק להזכירו בקצרה, 'בידכם נתנו, כירק עשב נתתי לכם את כל' (ט', ב₂, ג₂) – כהקדמה להגבלות ולניגודים ביחס לשלטון זה (כפי שהסברנו לעיל).

ייתכן שגם בבחינת שם הוויה, סיפור הקורבנות שמקריב נח אחרי המבול משמש, מעבר לתפקידו היסודי כביטוי של תלות והודאה, גם תפקיד מאזן בהקשר היחס לבעלי חיים, לומר: היחס האכפתי לבעלי חיים אינו סותר את אפשרות השימוש בהם, לא רק לצורכי האדם עצמו (כבשילוח היונה) אלא גם עבור עבודת ה'. כך, בחינת הברכה ובחינת שם הוויה, כשתי הבחינות בסיפור המבול המלמדות על יחס חיובי כלפי בעלי החיים, בסוף הסיפור מבטאות איזון ליחס חיובי זה, לומר שאת היחס החיובי יש לראות בהקשר רחב יותר של עליונות האדם על בעלי החיים.

פרטים נוספים לאור משמעויות הבחינות

בגוף הפרק בעניין המבול ובהערות שוליים ביארנו הבדלים שונים בין הבחינות לאור משמעויותיהן. כאן נבאר מספר פרטים והבדלים נוספים.

צדיקות נח

התואר 'צדיק' מופיע בפתיחת בחינת שם אלוהים ולא בתיאור המקביל בפתיחת בחינת שם הוויה. אולם אין לראות את השימוש בתואר עצמו כייחודי לבחינת שם אלוהים, שהרי הוא מופיע בבחינת שם הוויה לקמן בדברי ה' לנח: 'כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה' (ז', א).

מסתבר שמשמעות המילה כאן היא פשוט שנח אינו כלול בקבוצת החוטאים שמגיע להם להיענש (השווה בראשית י"ח, כג; וראה רמב"ן), וזוהי משמעות שמצד עצמה רלוונטית לכל הבחינות. בחינת שם הוויה רצתה בפתיחה לתאר את הרקע לאהבת ה' ולחסדיו כלפי נח, ולכן לא הסתפקה בצדיקות גרידא, לומר שלא מגיע לו עונש, אלא העדיפה את תיאור מציאת החן בעיני ה', לציין אהבה וחסד של ה' כלפי נח.

תואר נח במילים 'צדיק... בדור' בדברי ה' לנח בבחינת שם הוויה דומה בסגנונו לתיאור נח בפתיחת בחינת שם אלוהים, ושונה מהתיאור בפתיחת שם הוויה, של מציאת חן בעיני ה'. אולם מבחינה עניינית, משמעות הצדיקות בבחינת שם הוויה שונה מאוד מהתיאור בפתיחת שם אלוהים: רק בבחינת שם הוויה הצדיקות היא לפני ה', וה' רואה אותה: 'אתך ראיתי צדיק לפני'. כך, בחינת שם הוויה באופן עקבי מתארת את ייחודו של נח בהקשר מערכת היחסים שלו עם ה', מה שאין כן בחינת שם אלוהים, שהסתפקה בצדיקות עצמה של נח, מחוץ להקשר יחס של ה' כלפיו, כדי להצדיק רק את העובדה שהוא לא צריך להישחת עם יתר האנושות.

לעניין השינוי בתוך בחינת שם הוויה, ממציאת חן בפתיחה לצדיקות בדברי ה' אליו, נראה שלשון מציאת חן אומנם מבטא יחס יותר חיובי ואוהב מאשר צדיקות גרידא; אבל, הוא משמש בעיקר בהקשר אדון כלפי עבדו, ולפחות בהקשר בעל כוח כלפי החלש, וכך מבטא טובה וחסד מעבר לשורת הדין שמגיע למוצא החן, כעין חנינה. אם ה' בדבריו לנח היה אומר לו שהצלתו היא משום שמצא חן בעיניו, יכול היה להישמע לנח כאילו לא באמת מגיע לו להינצל, אלא ה' רק עושה לו טובה. כלפי נח, דווקא ציון ה' את צדיקותו של נח מבטאת יחס מכבד ומחזק יותר.

'בדרתיו'

צדיקות נח בפתיחת בחינת שם אלוהים היא 'בדרתיו'; בדברי ה' לנח בבחינת שם הוויה היא 'בדור הזה'. לכאורה, המתאים בשני המקומות הוא לשון יחיד, ולפי זה בבחינת שם אלוהים היה צריך להיות 'בדורו'. צריך עיון בצורת רבים המופיעה בבחינת שם אלוהים.

במקרא בדרך כלל דורותיו של אדם הם שושלת צאצאיו (לדוגמא: ויקרא כ"ה, ל). כפי משמעות זו פירשו ראב"ע ורד"ק כאן; אולם, לא ברור מדוע התורה תציין את צדקותו ביחס לדורות הבאים אחרי המבול כאן בהקשר מאפייני נח המצדיקים את הצלתו.⁷¹¹

לכן נראה, שכאן מדובר בדורות אבותיו של נח, לומר שהוא הצדיק הראשון בכמה דורות. כלומר, כבר כמה דורות לא היה מי שראוי להינצל ממבול ולכן רק כעת יבוא המבול. כן פירש הרמב"ן כאן: 'ואמר בדורותיו, כי דורות רבים עברו מעת שהשחיתו, ואין צדיק בארץ בלתו'.

ולפי זה נראה (בניגוד מסוים להמשך דברי הרמב"ן), שמשמעות העובדה ששנות חייו של מתושלח מסתיימות בדיוק בשנת המבול איננה כדברי רב (סנהדרין קח:; ובדומה בבראשית רבה ל"ב, ז) שה' המתין עם המבול לסיום ימי אבלו של מתושלח מפני צדקותו, אלא להיפך, שמתושלח לא היה ראוי כנח להינצל ולפיכך מת במבול. רק אביו של מתושלח, חנוך, התהלך את האלוהים כמו נח, אבל חנוך הרי נלקח עוד טרם לידת נח. כנראה, רק מתישהו אחרי מות חנוך כבר נחשב העולם למושחת במידה המצריכה את השחתתה, אך הגזירה נדחתה עד להגעת נח הצדיק לעולם.⁷¹²

דחייה זו של הגזירה, המשתמעת כאמור מאפיון צדקותו של נח כ'בדרתיו', מתאימה למשמעות הגזירה בבחינת שם אלוהים של תיקון עולם מושחת, שבהקשרה רק הפוטנציאל לעולם מתוקן יכול להצדיק את ההשחתה, שעל כן מובן שרק בהגיע צדיק יכול ה' להשחית את הארץ. משום כך רק בבחינת שם אלוהים מצוינת צדיקות נח כצדיקות בדורות רבים.

ואומנם, הפרטים הנ"ל קצת ספקולטיביים. מכל מקום לכל הפחות ניתן לומר שההתייחסות לדורות רבים בבחינת שם אלוהים כוללת פרספקטיבה היסטורית ארוכת-טווח, המתאימה לבחינת שם אלוהים.

הכללת בעלי החיים בגזירת המבול

בתיאור החטא מסופר (ו', יב – בבחינת הברכה) 'כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ', ורש"י וראב"ע פירשו ש'כל בשר' כאן כולל את בעלי החיים, לומר שהשחיתו את דרכם הטבעית, בהזדקקות לשאינן מינן.⁷¹³

אולם, מושג זה של שחיתות דרך טבעית של בעלי חיים, כחטא, כאילו בעלי החיים הם בעלי בחירה ועולם מושגים ערכי, הוא תמוה ומחודש במידה שנראה שאילו כוונת הכתוב היתה בכיוון זה היה צריך לפרשו. לכן נראה שהפשט הוא כדעת אונקלוס, רד"ק, והרמב"ן (ב'על דרך הפשט', כהרגלו ללכת בעקבות רד"ק),⁷¹⁴ שמשמעות 'כל בשר' בסיפור המבול משתנה לפי ההקשר, וכאן הכוונה היא לבני האדם בלבד, כמו לקמן פסוק יג '...קץ כל בשר... מלאה הארץ חמס מפניהם' – שהרי בוודאי לא ניתן לייחס 'חמס' לבעלי חיים.

ובבחינת שם הוויה מפורש (ח', כא) שהמבול היה קללת האדמה 'בעבור האדם'.

ממילא, עולה השאלה מדוע נכללו בעלי החיים בגזירת המבול. ונראה שכל אחת מהבחינות הראשיות נותנת תשובה שונה לשאלה זו.

בבחינת שם אלוהים, ראיית החטא כמשחיתה את הארץ ואת גזירת המבול כהחלפת הארץ מסבירה היטב את הכללת בעלי החיים בגזירת המבול למרות שהחטא היה של האדם בלבד. הגזירה היא שה' ישחית באופן כללי את הארץ, הכוללת את כל האדם ובעלי החיים – משום שהדבר שנשחת הוא הארץ ('ותשחת הארץ... את הארץ והנה נשחתה...'). אומנם החטא הוא של בני האדם בלבד, גורם ההשחתה הוא החברה האנושית, אבל בהקשר בחינת שם אלוהים העולם נחשב יחידה אחת, שבו מתגלה כבוד ה' או חלילה הופכו, ולכן הפגימה היא בעולם בכלל ואף גזירת ההשחתה תתייחס לעולם בכלל.

דבר זה כמעט מפורש (בבחינת החמס) בלשון 'והנני משחיתם את הארץ' – דהיינו עִם הארץ (אונקלוס; רש"י, ראב"ע, ורד"ק בפירושיהם השניים; בכור שור וחזקוני; וראה סקירה והנמקה אצל קאסוטו עמודים 40-39): כלומר, מלאה הארץ חמס מפני בני האדם, והנני משחית בני אדם אלה יחד עם כלל הארץ, דהיינו (בכור שור וחזקוני הנ"ל) עם כלל יושביה כולל בעלי החיים. ואולי בחרה התורה כאן במילת היחס 'את' במקום המילה הרווחת יותר 'עִם' – כדי לכלול רמיזה לשונית להשחתת בני האדם את הארץ.⁷¹⁵

בבחינת שם הוויה, הגורם הראשוני לגזירת המחיה הוא 'וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו' (ו', ו). הינחמות ה' על עשיית האדם יכולה, לכאורה, להוות מניע רק למחיית האדם, לא למחיית בעלי החיים. ואכן, המשפט הראשון בגזירה, המתאר את תוצאת העצבות הישירה הראשונית, מתייחס ספציפית לאדם: 'אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה'. רק באופן משני היקף המחיה מורחב ל'מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים', בסגנון תחבירי כאילו בעלי החיים הם חלק מפירוט 'האדם' (אברבנאל).

נראה שבדיוק משום כך, מייד אחרי פירוט זה של בעלי החיים בגזירת המחייה, ה' מקפיד לנמק שהינחמותו מתייחסת אף לבעלי החיים: 'כי נחמתי כי עשיתם' – גם את בעלי החיים. נמצא שההינחמות היא באופן ראשוני על עשיית האדם, אך מתרחבת לכלול אף את עשיית בעלי החיים.⁷¹⁶

ההסבר להרחבת ההינחמות על העשיה מבני אדם לבעלי חיים תלויה מן הסתם ביחס בין בני אדם לבעלי חיים בעשיה עצמה – דהיינו, שבעלי החיים נוצרו עבור האדם, כפי שכבר סופר בבחינת שם הוויה (ב', יח-יט). כך ביטאו חז"ל: 'אם אדם חטא בהמה מה חטאה? תנא משום רבי יהושע בן קרחה... הקב"ה אמר: כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם? עכשיו שאדם חוטא, בהמה וחיה למה לי?' (סנהדרין קח.; ובדומה בבראשית רבה כ"ח, ז בשם ר' פנחס; רש"י כאן בפירושו השני; רד"ק בפירושו הראשון; אברבנאל).

נמצא שהבחינות הראשיות נבדלות בסיבת הכללת בעלי החיים בגזירה: בבחינת שם אלוהים, זהו בכלל היותם חלק מן 'הארץ' שנשחתה וצריכה להישחת; בבחינת שם הוויה זהו משום שהם נוצרו עבור האדם, ולכן כאשר ה' ניחם על עשיית האדם ממילא ניחם אף על עשייתם.

הבדל מושגי זה בין הבחינות מסביר גם את ההבדל ביניהם בלשון אזכור בעלי החיים שייכללו בגזירה: בבחינות שם אלוהים, ה' מתייחס באופן כללי ל'כל בשר' ול'כל אשר בארץ' – משום שהכללתם בגזירה איננה אלא תוצאה טכנית של היותם חלק מאותה 'ארץ' שנשחתה ושצריכה כעת להישחת; לעומת זאת בבחינת שם הוויה, ה' מפרט את קבוצות בעלי החיים: 'מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים' (ו', ז) – לבטא יחס של עצב והינחמות על כל מין ומין מהם, שכולם נעשו עבור האדם שכעת ניחם ה' על עשייתו.

כינויי בעלי החיים וההשוואה אליהם

המילה 'יקום' מופיעה רק בבחינת שם הוויה. היא מופיעה בה פעמיים, ושני המופעים הם בַצירוף 'כל היקום', שאותו ה' ימחה (ז', ד, כג). נראה שפירוש 'יקום' הוא יצורים חיים,⁷¹⁷ ו'כל היקום' הוא כלל בני האדם ובעלי החיים. בתפקיד דומה לביטוי זה, בחינות שם אלוהים משתמשות בביטוי 'כל בשר' – שלא נמצא בבחינת שם הוויה.

נראה שהביטוי 'כל בשר' מתמקד במכנה המשותף של בני האדם עם בעלי החיים – היותם בשר ודם. בהקשר בחינת שם אלוהים ארוכת-הטווח, האדם אומנם הושלט על בעלי החיים ומייצג את שלטון ה' בעולם, אבל בכל זאת כחלק מאותו עולם, כמי שנוצר ברצף עם אותה בריאה של ששת ימים.⁷¹⁸ לעומת זאת בבחינת שם הוויה, רק באפי האדם נפח ה' בעצמו נשמת חיים, ובעלי החיים נוצרו רק עבור האדם. משום כך בחינת שם הוויה נמנעת מהביטוי 'כל בשר' המשווה אדם לבעלי חיים במכנה משותף נמוך ומעדיפה את הביטוי הניטרלי 'כל היקום'.

בבחינת החמס, ה' בדבריו מרבה להשוות את האדם לבעלי החיים. כך, בעניין היציאה מן התיבה – 'צא... כל החיה... הוצא אתך' (ח', טז-יז); בעניין ההתרבות בארץ אחרי המבול – 'ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ... ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה' (ח', יז; ט', ז);⁷¹⁹ בעניין ההקפדה על הדמים – 'אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש' (ד-ה); ובעניין דרישת דמי האדם – 'מיד כל חיה אדרשנו, ומיד האדם' (ה). זה, בניגוד מסוים לבחינת הברכה, שבה לא נמצאות השוואות כאלה, והכוללת בדברי ה' דווקא אזכור ייחודו של האדם שנעשה בצלם אלוהים.

כנראה, בחינת החמס המרתיעה והמאיימת מפני התנהגות חומסת ומנצלת רוצה להדגיש עבור זה דווקא את אי-ייחודיות האדם בעולם. הדגשת אי-ייחודיות האדם תורמת למודעות לאפשרות ההידרדרות להתנהגות חומסת בין בני אדם ומשתלבת במגמת האזהרה מפניה.

דברי ה' לפני המבול בבחינות שם אלוהים

מגמת ההרתעה של בחינת החמס מתבטאת כבר בדברי ה' לנח לקראת המבול. בניגוד לבחינת שם הוויה ולבחינת הברכה, שבהן ה' פותח את דבריו לנח בעניין ההצלה,⁷²⁰ ורק בהמשך מסביר את הגזירה שלאורה נצרכת הצלה, בבחינת החמס ה' פותח בגזירת ההשחתה, ורק לאחר מכן מגיע לעניין ההצלה (ו', יג, יז₂, יח₂):

ויאמר אלהים לנח:
קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ, כל אשר בארץ יגוע.

ובאת אל התבה, אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך...

לאור משמעות הבחינה, הסיבה לכך ברורה: עיקר מסר המבול בבחינת החמס הוא הרתעה באמצעות השחתת המבול, ולכן ה' פותח בה.

ומכיוון שתפקיד הסיפור לנח על ההשחתה הקריבה ובאה איננו הסבר הצורך בכניסה לתיבה, הוא גם איננו מתייחס ספציפית למנגנון המסוים של מבול מים כפי שנמצא בשתי הבחינות האחרות, אלא מסתפק בתיאור כללי של השחתת כל בשר עִם הארץ.

בחינת החמס היא הבחינה היחידה שבה ה' בדבריו לנח מנמק את גזירת המבול בנימוק כלשהו – 'כי מלאה הארץ חמס מפניהם'. גם זה ברור: כדי שהמבול יהווה הרתעה מן החטא, ה' צריך להודיע שהחטא הוא שהביא את המבול. לעומת זאת בבחינת שם הוויה ובבחינת הברכה אין סיבה להסביר לנח על שום מה נגזרה הגזירה.

אף את תוספת ההדגשה בבחינת החמס 'כל אשר בארץ יגוע' (יז₂) ניתן להבין כמעצימה את נימת האיום וההרתעה, הרלוונטיים בהקשר מגמת בחינת החמס.⁷²¹

בבחינת החמס, הגעת בעלי החיים עד לפני התיבה לא מתוארת בדברי ה', ורק בבחינת הברכה ה' אומר בפירוש שהם 'יבאו אליך להחיות'. נראה שזהו משום שבבחינת החמס כל ההצלה היא מעשה ה' – נח סביל כמעט לגמרי, ואינו צריך לדעת את פרטיה; ה' מספר לו רק את המינימום הנצרך, דהיינו שנח צריך להיכנס ולאפשר את כניסת בעלי החיים. לעומת זאת בבחינת הברכה ה' גם מספר לנח על חלקו של ה' בהצלה מכוח שותפות הברית, שה' ידאג להגעת בעלי החיים אל התיבה.⁷²²

כפי שראינו לעיל, ה' מתאר בפירוש את כניסת נח לתיבה רק בבחינת החמס (ו', יח₂) ובבחינת שם הוויה (ז', א), בעוד בבחינת הברכה הכניסה העתידה של נח לתיבה משתמעת מכלל תוכנית עשיית התיבה, וה' מותיר לנח להבין כך מעצמו. נח אכן מבין כך, ומיוזמתו מכניס גם את משפחתו. הבנה זו של נח, והעובדה שה' השאיר לו לקחת יוזמה ואחריות מעצמו, מובנות על רקע תפקידו האחראי של נח ביחס להצלה בבחינת הברכה, בניגוד לבחינות האחרות שבהן נח סביל יותר, ניצול ולא מציל.

ובהקשר זה מובנת גם העובדה שבבחינת הברכה ה' מתאר רק את הגעת בעלי החיים 'אליך', ולא את הכנסתם לתוך התיבה: כשם שעל נח להבין מעצמו את צורך כניסתו אל התיבה, ולהחליט בעצמו על הכנסת משפחתו, גם הכנסת בעלי החיים לתוך התיבה לא צריכה להיאמר בפירוש. וכל זה מובן על רקע תפקידו הפעיל והאחראי של נח במאמצי ההצלה.

השחתה והצלה

לאור משמעויות הבחינות ניתן להבין מספר הבדלים סיפוריים ביניהם, הקשורים ליחס שבין ההשחתה לבין ההצלה.

בבחינת החמס, ההקשר של מגמת הרתעה מביא לכך שגם מהלך סיפור המבול מדגיש את ההשחתה יותר מאשר את ההצלה; לעומת זאת, בבחינת הברכה ההקשר של מגמת כינון ברית שותפות של אחריות על העולם מביא לכך שמהלך הסיפור מדגיש את ההצלה יותר מן ההשחתה. בבחינת שם הוויה, שני הדברים משמעותיים כצדדים שונים של יחס ה' כלפי האדם, אם כי ההצלה מודגשת יותר, כמשקפת יחס יסודי יותר של ערכיות הניצולים בעיני ה'.

כך, בתיאור ביאת בעלי החיים, בחינת החמס מספרת רק על הגעת בעלי החיים 'אל נח אל התבה', ובניגוד לשתי הבחינות האחרות אינה מספרת את כניסת נח ומשפחתו אל התיבה. כפי שראינו (לעיל), כניסתם משתמעת מכלל הצטרפות בעלי החיים אליהם בתיבה. דווקא בחינת החמס אינה טורחת לספר בפירוש את כניסתם, משום שבהקשר המסר של בחינת החמס, של השחתת העולם וההרתעה שנוצרת על ידי ההשחתה, אין חשיבות עצמית להצלת נח ומשפחתו. רק בבחינת שם הוויה ובבחינת הברכה ההצלה תורמת באופן ישיר למסר המרכזי; ועיקרה של ההצלה מתרחשת בכניסה לתיבה, שמשום כך מתוארת בהן בפירוש.

לעומת זאת בחינת החמס כן מספרת את הגעת בעלי החיים, משום שהגעתם מעצמם מראה את כוחו של ה', והרי כוח ה' בעולם משתלב היטב במסר של בחינת החמס.

הן בדברי ה' אל נח והן בתיאור כניסת בעלי החיים בפועל, בחינת שם הוויה ובחינת הברכה מפרטים את מיני בעלי החיים: בהמה טהורה וטמאה, עוף, רמש, וכדומה. לעומת זאת, בחינת החמס מקצרת ואינה מפרטת: בדברי ה' – רק 'ומכל החי מכל בשר' (ו', יט); ובכניסתם בפועל – רק 'מכל הבשר אשר בו רוח חיים' (ז', טו). בניגוד לזה, בתיאורי המיתה במבול, פירוט מיני בעלי החיים קיים בבחינת שם הוויה 'כל היקום... מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים' (ז', כג₁) ובבחינת החמס 'כל בשר הרמש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השרץ על הארץ וכל האדם' (כא) – בעוד בחינת הברכה היא שאינה מפרטת אלא סותמת 'כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה' (כב).

נראה להסביר, שפירוט מיני בעלי החיים מבטא הכללה שלמה של כל המינים כולם, וכך מדגיש את עוצמת האירוע. הכניסה לתיבה היא, כאמור, עיקר ההצלה, וכאמור ההצלה היא משמעותית ומרכזית בבחינת שם הוויה ובבחינת הברכה – אבל שולית יותר בהקשר בחינת החמס, ולכן אינה מודגשת בבחינת החמס. לעומת זאת המיתה היא עיקר ההשחתה, שהיא בעלת משמעות מרכזית וישירה בהקשר מסר בחינת שם הוויה (מחייה בעקבות צער ה' והינחמותו על עשיית האדם) וגם בהקשר מסר בחינת החמס (יצירת הרתעה על ידי ההשחתה), אבל בהקשר בחינת הברכה, שעיקר עניינה במבול הוא כינון אחריות אנושית על העולם בברית עם ה' – היא שולית, ולכן בבחינת הברכה המיתה אינה מודגשת.

כל שלוש הבחינות מתארות את המיתה במבול. אבל רק בחינת החמס מוסיפה אחרי תיאור הגוויעה לספר 'וישאר אך נח ואשר אתו בתבה' (ז', כג₃). העובדה שבאי התיבה לא מתו ברור מן ההקשר, ומשום כך לא נאמרה בפירוש בבחינת שם הוויה, ואף בבחינת הברכה היא רק עולה מכלל כך שמתו רק 'מכל אשר בחרבה'. לכן נראה שגם בבחינת החמס תפקיד המשפט איננו מסירת המידע. אלא, נראה מהמילה 'אך' שעיקר תפקיד המשפט הוא להדגיש את שלמות הגוויעה, שמתו ממש כולם למעט רק באי התיבה. הדגשה יתירה זו מובנת בבחינת החמס, שבהקשרה עיקר תפקיד המבול הוא ההשחתה וההרתעה בעקבותיה.

מקום מנוחת התיבה בבחינת החמס

קשה לדעת בבירור מה משמעות ציון מנוחת התיבה על הרי אררט (ח', ד), ומדוע נתייחדה בחינת החמס בציון זה. בכל זאת נציע אפשרות.

אנו מוצאים שבני סנחריב רצחו את אביהם ואז 'נמלטו ארץ אררט' (מלכים ב י"ט, לז; ישעיהו ל"ז, לח). אולי, אררט היתה מוכרת וידועה כמקום מקלט מדיני. אם נניח כך, ונניח עוד שנקנה לה שם זה כבר מזמן כתיבת התורה, אז אולי תיאור מנוחת התיבה באררט משלימה את הינצלות באי התיבה מהעונש שהוטל על האנושות בגין החמס, וגם כוללת את ההנחה שארץ אררט עצמה טבעה במבול.

המסר, לפי זה, הוא, שאין מקלט שלם לחומסים, אלא בכוח ה' להעניש ולהשחית גם שם. הצלה שם תהיה רק למי שראוי לכך.

אם הסבר זה נכון, קל להבין שמקומו המתאים של מסר זה הוא בבחינת החמס.

השימוש במילה 'מחיה'

לשון 'מחיה' בסיפור המבול מאפיין בעיקר את בחינת שם הוויה. הוא מופיע בה שלוש פעמים (ו', ז; ז', ד, כג₁), כולן בלשון פעילה (בניין קל). מחוץ לבחינת שם הוויה קיים רק מופע אחד, בלשון סבילה ('וימחו מן הארץ', כג₂), כך שבחינת השם הוויה היא היחידה המשתמשת בפועל זה עבור מעשה ה' במבול, ואת זה היא עושה בעקביות.

נראה שלשון מחייה מתאר הסרה, היעלמות הדבר הנמחה. וזה מתאים לבחינת שם הוויה, שבהקשרה ה' איננו נוקם ושופך חימה אלא עצוב וניחם על קיום האדם ולפיכך מוחה ומסיר אותו מן העולם.

שימושי הבחינות במילה 'מבול'

כאמור, מכלל הדגשים העולים מתיאור מהלך המבול בבחינת שם הוויה הם מעשה ה' הישיר, וחוויית נח בזמן המבול. נראה שהתמקדות זו במעשה ה', מחד, ומאידך בחוויית נח, בנקודת מבטו, עולה גם מצורת השימוש במילה 'מבול' בבחינת שם הוויה.

המילה 'מבול' מופיעה בכל הבחינות, אך הן נבדלות בהיקף השימוש בה. המרבה להשתמש בה ביותר היא בחינת הברכה, שנוקטת אותה בשלושה שלבים שונים בסיפור, לסך של חמישה מופעים של המילה: בדברי ה' לנח לפני המבול (ו', יז₁); בתיאור תחילת המבול בפועל והכניסה לתיבה מפניו (ז', ו-ז); ובברית על אי-הישנות המבול עם האות עליה (ט', יא_2-1, טו). לעומת זאת, בחינת החמס משתמשת במילה 'מבול' רק פעם אחת – בברית על אי-הישנותו (ט', יא₃). גם בחינת שם הוויה נוקטת במילה רק בשלב סיפורי אחד, אומנם בשני מופעים – בהתרחשות המבול בפועל (ז', י, יז₁).

נראה לבאר, שהנה אומנם שורש המילה 'מבול' ועניינה הסמנטי העיקרי אינם ברורים, ונאמרו בהם לא מעט פירושים;⁷²³ אבל, נראה שניתן ללמוד על משמעות המילה מאופן השימוש בה כאן בסיפור. בכל מופעי המילה בבחינת שם הוויה ובבחינת החמס, ובמופעיה הראשונים בבחינת הברכה, היא מופיעה בקשר הדוק עם 'הארץ': 'ומי המבול היו על הארץ... ויהי המבול ארבעים יום על הארץ', 'ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ', 'הנני מביא את המבול מים על הארץ... והמבול היה מים על הארץ'. לכן מסתבר, כפי שפירש רס"ג, ש'מבול' הוא שיטפון מים גדול על פני הארץ.

מעתה, צמצום בשימוש במילה 'מבול' בבחינת החמס מובן היטב על רקע פרטי הסיפור בה שכבר ראינו: בחינת החמס מספרת על השחתת הארץ לא באמצעות שטיפתה והטבעתה אלא באמצעות סערה המכה בה. שיטפון מים על פני הארץ אינו תיאור ממצה של ההשחתה המסופרת בבחינה זו, ומשום כך הבחינה לא משתמשת במילה 'מבול' לתיאור ההשחתה שאירעה. רק בהקשר הברית על אי-הישנותו משתמשת הבחינה במילה 'מבול', כנראה לומר שלא רק מכת סערה עוצמתית כפי שהייתה לא תישנה, אלא אפילו מבול כלשהו לא ישחית את הארץ.⁷²⁴

כאמור, בחינת הברכה מרבה להשתמש במילה 'מבול' יותר מהבחינות האחרות. נראה להסביר עובדה זו לאור הדגש בבחינת הברכה על מנגנון המבול כהטבעת כל בשר במים על ידי כיסוי הארץ במים: מובן שמתאים ביותר לתאר מנגנון השחתה זה כמבול השוטף את הארץ. משום כך בחינת הברכה אכן מרבה לתאר את ההשחתה כ'מבול' על הארץ.⁷²⁵

לעניין בחינת שם הוויה, נראה שהיא אינה מדגישה את השחתת הארץ, אלא את מעשה ה' במחייתו ואת חוויית נח הנתון בצרה וניצל. משום כך ה' בדבריו לנח אומר רק 'אנכי ממטיר... ומחיתי' (ז', ד), ואין בדבריו בכלל התייחסות למנגנון כיצד בדיוק המטר ימחה כפי שנמצא בבחינות שם אלוהים – כי מנקודת מבטו של ה', הפעולה היא המטרת המים מן השמים, במטרת מחיה. גם בדברי ה' אל לבו, אחרי המבול, ה' לא מתייחס למנגנון מסוים אלא רק אל 'להכות את כל חי כאשר עשיתי'. לעומת זאת, תיאור המבול בפועל מדגיש את נקודת מבטו של נח, החווה את 'מי המבול' שבמשך ארבעים יום גוברים על הארץ עד לכיסוי ההרים סביבו. משום כך, בבחינת שם הוויה המילה 'מבול' מופיעה רק בתיאור התרחשות המבול בפועל.

אזכורי בני משפחת נח

כבר הסברנו (לעיל) את העובדה שבחינת שם אלוהים מקדימה לספר את שמות בני נח עוד לפני סיפור חטא האנושות, מה שאין כן בחינת שם הוויה. בהמשך הסיפור, קיים הבדל נוסף בין בחינת שם הוויה לבין בחינות שם אלוהים באופן אזכור בני משפחת נח, בדברי ה' ובסיפור הכניסה בפועל.

בבחינות שם אלוהים, בכל מקום שכניסת בני האדם לתיבה מתוארת – דהיינו, בדברי ה' לנח בבחינת החמס, ובתיאור בפועל בבחינת הברכה – אזכור בני משפחת נח הוא באופן שיחסיהם לנח מתוארים באמצעות כינויים ללא חזרה על השם 'נח'. כך, בבחינת החמס ה' בדבריו לנח מפרט 'ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך' (ו', יח₂); בתיאור הכניסה בפועל בבחינת הברכה מתואר 'ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה' (ז', ז). לעומת זאת, בבחינת שם הוויה ה' בדבריו לנח כלל אינו מפרט את בני המשפחה אלא מקצר ומסכם (ז', א) 'בא אתה וכל ביתך אל התבה'; ובתיאור הכניסה בפועל, בני המשפחה מפורטים עם ייחוסים מפורשים ל'נח': 'בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח ושלשת נשי בניו אתם אל התבה' (ז', יג).

ריא"כ במצרף לכסף על ז', יג שם לב לאריכות ייחוסים אלה האחרונים ומסביר שתפקידם להדגיש שנצלו רק בזכות נח. כך אכן מסתבר; ולדרכנו, מסתבר שעובדה זו שבני המשפחה ניצלו רק בזכות נח נכונה בכל הבחינות, שהרי רק נח הוא הצדיק. אבל, הבחינות נבדלות במידת משמעותיותה של עובדה זו, והבדל זה גורם לשני ההבדלים הסגנוניים.

כך, בהקשר בחינת שם הוויה, ההצלה היא ביטוי לאהבת ה' וחסדיו, ולכן בדברי ה' הפונים אל נח ומבטאים אהבה זו, רק נח, שבאמת אהוב, נזכר בפירוש, ומשפחתו טפלה לו. ובתיאור בפועל, המבטא את חסדי ה' בפועל, כל הניצולים נזכרים בפירוש, שהרי כולם זכו לאותו חסד; אך מודגשים יחסיהם לנח, שמציאת חינו הביאה להצלתם.

לעומת זאת בבחינות שם אלוהים עיקר ההצלה הוא עבור כינון עולם מתוקן אחרי המבול, ובזה ישתתפו כל בני משפחת נח, מי בזכות עצמו ומי בזכות אחרים – ועל כן כולם נזכרים בפירוט רגיל, בדברי ה' ובתיאור הכניסה בפועל.