הקדמה: הפשט וסכנותיו

פרשן הפשט עומד בפני שני סוגי סכנות שעליו להישמר מהן בפרשנותו. וקיימים מתח וניגוד בין שני סוגי מאמצי ההישמרות.

חובת ההישמרות הראשונה ברורה, והיא מהותית לעצמו של הפשט: הפשטן איננו פשטן אלא במידת חתירתו לפשט אמיתי והישמרותו מדרשנות. ממילא, על פרשן הפשט להיזהר מהכנסת מידע חיצוני לתוך הפירוש ומפירוש בהתאם להקשר מלאכותי. עליו לשאוף לפירוש אמיתי ומבוסס היטב, והוא צריך להישמר מזליגה לפרשנות תלושה ודמיונית, שאיננה מבוססת היטב בכתוב, ושעלולה להכניס בו מהנחותיו, השקפתו, מושגיו וציפיותיו של הפרשן דברים שאינם באמת בכתוב. על כל צעד ושעל עליו לבדוק היטב אם פרשנותו מבוססת היטב על הכתוב – כמובן, על פי הקשריו הטבעיים – וקולעת לאמיתו.

אך זהירות זו עצמה מביאה עימה סכנה הפוכה, של ספקנות יתירה. הפשטן הנזהר מהעמסת יתר על הכתוב עלול לחשוד ולפקפק יתר על המידה בכל פירוש המכיל עומק מעבר לתוכן המילולי הנשמע בכתוב במבט ראשון. ראוי, באמת, שעומק כזה יעורר את הפרשן לבחון היטב את ביסוס הפירוש; אולם על הפרשן להיזהר מלהגיע לעמדה של ספקנות יתירה שלאורה הוא דוחה פירושים רק בגלל שאינם משתמעים מן הכתוב באופן ישיר וראשוני.

בהגדרת מושג הפשט ואפיונו נעסוק ב'על מושג הפשט'. לאור דברינו שם ברור, שמושג הפשט איננו שולל ביאורי עומק שהם מעבר למשמעות ראשונית גלויה של הכתובים – בתנאי שאינם נזקקים לכלים שרירותיים או מלאכותיים. אם התבוננות בכתובים עצמם מובילה למהלכי עומק בתכני התורה ובשיטותיה בעיצוב מסריה, העובדה ששיטות אלה אולי אינן רווחות ביצירות אנושיות איננה סותרת לא את מושג הפשט ולא את הכלל שדיברה תורה בלשון בני אדם. כלל זה איננו מגביל, חלילה, את דרכי התורה ומסריה להיות דרכים ומסרים אנושיים בלבד; הוא רק אומר שאת מסריה ניתן לגלות בתוך דברי התורה עצמה, כתקשורת טבעית בערוץ תקשורת טבעי, ללא הזדקקות להקשרים ולתכנים חיצוניים מלאכותיים.

פרשן שאיננו פתוח לתכנים ולמסרים בעלי עומק מעבר לראשוני – מגביל אפריורית את סוגי המסרים שהכתוב מסוגל להעביר. בכך, הנחותיו המוקדמות של הפרשן משתלטות על הכתוב עצמו וכופות אותו להתיישר עם ציפיותיו הוא. במובן מסוים, אין לך דרש גדול מזה.

זהו, אם כן, החבל הדק שעליו על פרשן הפשט להלך: איזון נכון של זהירות בריאה, מחד, עם פתיחות, מאידך, לכל סודו ועומקו של הכתוב. על פרשן התורה להשתדל בכל מאודו להקשיב לדבר ה' בתורתו, לשמוע את מה שה' אומר בה, ועד כמה שניתן – את כל מה הוא אומר בה. עם כל המודעות הנצרכת למגבלות האדם, סוף סוף ה' הוא שבחר להתגלות ולדבר עימנו, ובכך קבע את האפשרות והחובה כאחת לעשות את אוזנינו כאפרכסת לשמוע את מה שרצה ובחר למסור לנו.

יהי רצון שלא אכשל לא לכאן ולא לכאן ואזכה לגלות נפלאות מתורת ה' באמת.