נושאים נוספים בסיפור כינון בבל

שיטות המפרשים בירידות ה'

לעיל עמדנו על בעיית אמירת ה' 'הבה נרדה' (י"א, ז) אחרי שכבר 'וירד ה' ' (ה). כאן נזכיר שיטות מפרשים שהתמודדו עם הבעיה.

ראב"ע מפרש שדיבור ה' בפסוקים ו-ז קדם לירידתו המסופרת בפסוק ה, ומסופר אחריה כדי לנמקה, כלומר: ה' ירד כי כבר אמר קודם לכן הבה נרדה.¹⁰¹² אולם, אין רמז לזה בכתוב, וכפי שמטעים קאסוטו בעמוד 168 דבר כזה לא ייתכן ברצף משפטים פועליים בעלי תחביר פועלי רגיל (דהיינו הקדמת פועל מהופך למשלימיו).

יש מי שפירש שמדובר על ירידה הדרגתית, בשלבים: תחילה ירד ה' רק מספיק כדי לראות את העיר ואת המגדל, ואז כדי לבלול את שפת בני אדם היה צורך לרדת עוד (סיברס, מובא אצל גונקל עמוד 94). אולם, מלבד שאין לזה בסיס בלשונות הפסוקים (משום כך גונקל דחה את הסברו של סיברס), דווקא משום שמדובר בירידה מטפורית, אין משמעות להדרגתיות כזו – אין משמעות לכמות הירידה שה' צריך לרדת כדי לראות ולכמות הירידה שצריך כדי לבלול.

קאסוטו מפרש שאמירת ה' בפסוקים ו-ז מבטאת את מגמת ה' בירידתו המסופרת בפסוק ה, כלומר: ה' ירד בחושבו 'הן עם אחד...'. קאסוטו מצדיק את פירושו באמצעות השוואה לכדוגמת 'ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ' (כ"ו, כב), שבו האמירה מבטאת את מגמת קריאת השם הכתובה קודם לאמירה, כלומר: קרא שמה רחובות בחושבו כי עתה הרחיב ה' לנו. ודוגמא נוספת – בשמות ב', י: 'ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו'.

אולם, בדוגמאות אלה מסתבר לפרש כאילו האדם שקרא את השם אז הסביר את הנימוק באמירה; לכן מופיעה המילה 'כי', שלא נצרכת לדברי קאסוטו. ולו הכוונה כאן היתה כדבריו, האמירה של ה' היתה צריכה לכלול לשון המציין סיבתיות (כמו המילה 'כי' בדוגמאות), וגם היתה צריכה להתייחס לירידה בלשון עבר, כדוגמת 'הן עם אחד... כל אשר יזמו לעשות, על כן ירדתי...'.

מלבד זה, מטרת הירידה בפסוק ה' מפורשת 'לראת את העיר והמגדל', ולדברי קאסוטו לא ברור מה היחס בין מטרה זו לבין המגמה המסופרת בפסוקים ו-ז.

לגודל הקושי כאן, מבקרים הציעו שהסיפור במקורו כלל, בין שתי הירידות, עליה חזרה של ה' (שטאדה, מובא אצל גונקל). אולם להמצאה זו אין שחר.

אלא, כפי שכתבנו, יש כאן קושי מהותי ברצף הסיפורי, שמשקף ריבוד, כפי שהכירו מבקרים אחרים (ראה 'סיפור כינון בבל בביקורת המקרא ובשיטת הבחינות').

פירוש 'ונשרפה לשרפה'

ה'חֵמָר' מזוהה כביטומן (ראה בהמשך), שאינו צריך שריפה (אלא רק חימום), ולכן השריפה שמדובר בה כאן מוכרחת להיות לעניין הלבנים.

כנראה, אין הכוונה להדלקת אש, שהרי אז ה'שרפה' היא עצם ההבערה, והיה צריך להיות 'ונשרפה שרפה'; אלא, 'לשרפה' משמע יצירת תוצר שנקרא כאן 'שרפה', באמצעות פעולת שריפה.

תוצר זה לדעת דילמן הוא הלבנים עצמן, להיותם דברים שרופים. וכן מפרש קאסוטו בעמוד 164. אולם, לא נראה שהמילה 'שרפה' מתאימה לתאר דבר שנשרף.

מסתבר יותר לפרש שמדובר ביצירת הכבשנים, שנצרכים עבור לבינת הלבנים שנזכרו, כלומר: נעשה לבנים באמצעות הבערת כבשן, המכונה כאן 'שרפה' על שם השריפה המתרחשת בו. התמקדות זו בכבשנים משתלבת היטב במגמת הדגשת הטכניקות שפיתחו בני האדם.

פירוש 'חֵמָר'

בשני מקומות לעיל (כאן וכאן) פירשנו את 'חֵמָר' כביטומן, אספלט טבעי. כאן נרחיב בעניין זה.

רד"ק מפרש שה'חֵמָר' הוא טיט עפר, אדמה מגובלת במים, כבלשוננו. ייתכן שכן פירש גם ראב"ע. ורד"ק מפרש שחֹמֶר הוא סיד, כלומר, הם השתמשו בעפר במקום בסיד (ומסביר שלא היו שם אבנים לסיד). פירוש זה מפתיע, כיוון שדווקא טיט עפר הוא לכאורה המשאב היותר פשוט ורווח, וקשה לראות חידוש בשימוש בעפר.

אברבנאל פירש להיפך, שה'חֵמָר' הוא סיד, שנוצר בשריפה בכבשן. יתרון פירוש זה הוא שלפיו, כפי שמסביר אברבנאל, השריפה בדברי בני האדם יכול להתפרש לעניין החֵמָר, ולפי זה יש הקבלה מלאה בין שני חלקי הדיבור לשני חלקי תיאור השימוש בפועל: אמרו 'נלבנה לבנים' ואכן 'ותהי להם הלבנה לאבן', ואמרו 'ונשרפה לשרפה' ואכן החֵמָר שיצרו בשריפה 'היה להם לחמר'.

אולם, בניגוד לשני פירושים אלה, בסיפור מלחמת המלכים מסופר 'ועמק השדים בארֹת בארֹת חֵמָר', ומזה מוכח שחֵמָר הוא מחצב טבעי, המצוי באזור סדום, דהיינו ביטומן – מחצב טבעי דומה לזפת ומצוי באספלט.

זיהוי זה מתאים גם להופעת חֵמָר יחד עם זפת הדומה לביטומן, בשמות ב', ג: 'ותחמרה בחמר ובזפת', ובמשנה מקוואות ט', ה 'אלו חוצצין בכלים הזפת והחמר...' (כך לגירסה הראשונה המובאת בפירוש רב האי גאון, וכן גרסו רבנו חננאל שבת טו: והרמב"ם בפירוש המשנה שם ובהלכות מקוואות ג', א; בניגוד לזה, רש"י בשבת שם גורס כגירסה השניה המובאת על ידי רב האי גאון 'הזפת והמור'). הזיהוי גם מתאים למוכר לנו מהבניה המסופוטמית, שכללה בניה בלבנים שרופות-כבשן עם ביטומן, ולכך שביטומן קיים באזור נהר הפרת.

לפירוש זה מכוונים כנראה דברי ריב"ג בספר השרשים שורש חמר 'כמין זפת'. וכן מפרשים רוב ככל המילונים והמפרשים בעת החדשה.

פירוש 'יזמו'

לעיל הנחנו שפירוש 'יזמו' (י"א, ו) הוא כמו 'יזממו'. כאן נרחיב בעניין.

בפסוק 'ויאמר ה': הן עם אחד ושפה אחת לכלם, וזה החלם לעשות, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות' (י"א, ו), לכאורה, משמע ש'יזמו' היא פועל בלשון עבר, כלומר: יש דבר שכבר יזמו בעבר אך עדיין לא הושלם. בסיפור המצורף, זה יכול להיות המשך בניין העיר, או עשיית השם; אבל בבחינת השפה לבדה כל מה שכבר יזמו הוא רק שיטת בניין, וזו כבר נעשתה ולא נבצרה מהם. מהו, אם כן, 'כל אשר יזמו לעשות'?

משמעות לכאורה זו של דברי ה', כמניחה דבר יזום שטרם הושלם, נובעת מהבנת המילה 'יזמו' כפועל בזמן עבר. כפועל בזמן עבר, האות י' היא בהכרח שורשית, ולפי זה השורש הוא 'יזמ' – שורש שלא קיים בשום מקום אחר במקרא.

חרף היעדר זה, ריב"ג בספר השרשים, ראב"ע כאן בשני פירושיו, ורד"ק בספר השרשים ועל הפסוק כאן מפרשים שמדובר בשורש ייחודי, שאומנם משמעותו כמו שורש 'זממ'. ובן יהודה במילונו, כרך ד עמוד 2009 הערה 2, מקבל את דעתם (ומציע גיוון משמעות קל בין שני השורשים). משורש זה נוצר שם העצם של העת החדשה 'יזמה' (בן יהודה שם).

אולם כאמור, שורש זה לא נמצא בשום מקום במקרא. לכן נראה ברור שבמקום 'להמציא' שורש ייחודי ולהיתקל בבעיה כאן בבחינת השפה, יש לפרש את המילה 'יזמו' כצורת עתיד, משורש 'זממ' הרווח.

כך מפרשים גזניוס 67 dd, מילון BDB, מילון HALOT, ז'ורון-מוראוקה 82 j, שד"ל, ודילמן (גזניוס מפרש שצורת העתיד משמשת במשמעות הווה מתמשך).

לפי פירוש זה, המילה צריכה היתה להיות מנוקדת 'יָזֹמּוּ'. המפרשים הנ"ל רואים את השינוי ל'יָזְמוּ' כתופעה לשונית טבעית של השמטת הדגש; אולם אין ספק שיש בזה קושי, בהתחשב בכך שנוצרת צורה שיכולה להיקרא כפועל בלשון עבר. נראה יותר שהפשט הוא אומנם כדבריהם, פועל בעתיד משורש 'זממ'; אבל שניקוד המסורה 'ממציא' צורה שאינה באמת קיימת, כדי לשקף, בניגוד לפשט זה, את צירוף הבחינות שבו יש דברים שכבר זממו ושמסתבר שיהיו כלולים בחשש לעתיד של ה'.

פירוש 'ונבלה'

לעיל הנחנו שפירוש 'נבלה' (י"א, ז) הוא: נבלול. כאן נרחיב בעניין זה.

המילה 'נבלה' צריכה עיון בכמה פנים: בזיהוי השורש, במשמעותו, ובצורת הפועל.

ראב"ע בשיטה אחרת, דקדוק, מביא בשם 'מדקדק הדור' (שבניגוד להערת ווייזר, איננו יכול להיות ריב"ג, המפרש באופן אחר כפי שנביא כאן בהמשך; אולי מדובר בר' משה אבן ג'יקָטילה) ששורש המילה 'נבלה' כאן הוא 'נבל'. אולם, פירוש זה אינו מתיישב עם הנימוק בהמשך 'כי שם בלל', שממנו מוכח שהשורש הוא 'בלל'; ראב"ע כותב על פירוש זה שאין לו 'לא טעם ולא ריח'.

נראה ברור, אם כן, שהשורש הוא 'בלל'; כך פירשו כל יתר המפרשים.

משמעותו הראשונית של שורש 'בלל' הוא עירוב (לדוגמא, בלילת מנחה בשמן); כאן, ההקשר מרחיב את המשמעות לבלבול. הרחבה סמנטית זו כשלעצמה היא סבירה, וכדוגמתה קיימת בשפות אחרות (השווה לאנגלית: mixed up). אולם, ללא ההפרדה בין הבחינות בסיפור, היא צורמת בהקשר הסיפור, שבו מתרחשת דווקא תפוצה שהיא היפך העירוב (השווה: גרוסמן, בראשית עמוד 284).

לחומרת הקושי, ריב"ג בספר השרשים שורש בלל חידש שיש לשורש שתי משמעויות נפרדות, והמשמעות כאן היא של השחתה ושינוי; אולם, אין למשמעות כזו בסיס בשום מקום אחר, ומסתבר כדברי רד"ק שיש רק עניין אחד, דהיינו עירוב ובלבול.

העמידה על הריבוד מסירה את הצרימה וממתנת את ההרחבה. שהרי, אומנם, המשמעות ההקשרית בבחינת השפה היא שבלבול הלשונות גרם להפרדתם ללשונות שונים (שהרי הכל כניגוד ל'שפה אחת' מקורית, ומן הסתם צריך להגיע מזה למצב המוכר לקורא), אבל מה שנאמר בפירוש הוא רק שהשפה בולבלה.

לעניין צורת הפועל 'נבלה' כאן, ריב"ג בספר ההשגה (הפעלים אשר עיניהם נחה, שורש קוט; הפעלים בעלי הכפל, שורשים קטט, קעע) מפרש את 'נבלה' כאן כבניין נפעל. ונראה מדבריו שאבן חיוג' לא חלק בזה; וכן מביא ראב"ע כאן בשם 'כל המדקדקים', ובשיטה אחרת, דקדוק, בשם 'מדקדקי ספרד'; וכן מביא רד"ק בספר השרשים שלו כאלטרנטיבה שניה, ועל התורה כפירוש שני; וכן מפרש בכור שור. וראב"ע בהקשר הבאת פירוש זה מביא סימוכין (אולי מאחד המדקדקים הנ"ל) מישעיהו י"ט, א-ג, שבו בעקבות ביאת ה' למצרים אלילי מצרים נתקפים פחד 'ונבקה רוח מצרים בקרבו', דהיינו שורש 'בקק' בבניין נפעל, ובישעיהו כ"ד, ג-ד יחד עם 'הבוק תבוק' מופיע 'אבלה נבלה הארץ אמללה נבלה תבל'.

לפי שני הפירושים שראינו עד כה למילה (משורש 'נבל'; או משורש 'בלל' בבניין נפעל), הנושא התחבירי במשפט הוא 'שפתם', כלומר: נרדה, ואז כתוצאה מזה שפתם תיבול או תיבלל. אולם, כפי שמציין ראב"ע, קשה למצוא קשר סיבתי ענייני סביר בין ירידת ה' לבין היבללות שפת בני אדם. עוד מביא ראב"ע סיוע משבעים ושניים הזקנים שתרגמו לתלמי ושינו 'ונבלה' ל'ואבלה', ולפי הפירושים הנ"ל אין בזה צורך.

אלא, נראה ברור ש'נבלה' היא פועל בעתיד מדברים (כך ראב"ע, רד"ק בפירושו הראשון ועוד), מבניין הפעיל (בהיבלעות ל' אחת: ונבלילה > ונבֵלה > ונבְלה – כך ראב"ע בשני פירושיו) או קל (במקום הצורה המתבקשת 'ונָבֹלּה'; כך רד"ק בפירושו הראשון בספר השרשים; שד"ל ודילמן כאן; גזניוס 67 dd, מילון BDB ומילון HALOT שורש בלל, וז'ורון-מוראוקה 82j), דהיינו, ה' מחליט לבלול (או להבליל) את שפת בני אדם.