נושאים נוספים אחרי בראשית-נח

שיטות המפרשים בסתירה בעניין מוצא מסע אברהם

לעיל הזכרנו סתירה בין הליכת אברהם עם תרח מאור כשדים עד חרן בסוף פרק י"א (לא) לבין ציוויו אחר כך בתחילת פרק י"ב ללכת מארצו וממולדתו (עם מה שידוע שארץ מולדת הרן אחיו הוא אור כשדים – י"א, כח) ודברי ה' שהוציא את אברהם מאור כשדים (ט"ו, ז). שם, פתרנו את הסתירה באמצעות הריבוד ארוך-הטווח; כאן, נציע את שיטות המפרשים בעניין.

רש"י (על י"ב, א; מופיע אחרי הפירוש לפסוק ב), הרמב"ן (על י"א, כח; י"ב, א) ואברבנאל מפרשים שהציווי נאמר בחרן. ולעניין הפסוק בפרק ט"ו – הרמב"ן ואברבנאל מפרשים שפירוש 'הוצאתיך' בפרק ט"ו איננו בציווי אלא באמצעות השגחה רחוקה (לדעת הרמב"ן, זהו על ידי הנס של הצלת אברהם, שלא נזכרה בפסוקים אלא מצויה בדברי חז"ל). לעניין הציווי ללכת 'מארצך וממולדתך' – רש"י מפרש שהכוונה היא להתרחק מרחק נוסף מהארץ ומהמולדת (ורק לגבי 'ומבית אביך' מדובר ביציאה ראשונית כעת). הרמב"ן לעומת זאת מחדש, שארץ מולדתם של אברהם ואבותיו היה חרן, אלא שעברו לאור כשדים, שם נולד הרן בלבד ולכן נאמר שהרן מת 'בארץ מולדתו באור כשדים', אבל ארץ מולדת אברהם היא חרן (וראה גם הערה 99).

בכיוון אחר, רס"ג (בפירושו עמוד 355) וראב"ע (על ו', ג; י"א, לא; י"ב, א; ט"ו, ז) מפרשים שציווי 'לך לך' נאמר כבר באור כשדים, לפני מסע תרח מאור כשדים לחרן. אולם, זה מנוגד לפשטות רצף האירועים המסופר.¹⁰¹³ רס"ג מנסה להצדיק את אי-הרציפות באמצעות ההנחה שעם סוף פרק י"א מסתיימים 'תולדות תרח', ושרק המסע עצמו ראוי להשתייך לתולדות אלה אבל הציווי ראוי להשתייך לסיפור על אברהם. אולם, אין בתורה פתיחה חדשה כדוגמת 'אלה תולדות אברם' שהיתה רומזת על תחילת עניין חדש כזה.

בכיוון זה מפרש אף רד"ק (על י"א, לא; י"ב, א), ומסביר שאברהם העביר את תוכן הציווי לתרח אביו ובגלל הציווי לקח תרח את משפחתו מאור כשדים. אולם, מלבד שאלת התאמת התיאור הזה לסתמיות תיאור מסע תרח (ראה רד"ק), זיקה זו בין הציווי למסע תרח מחריף עוד יותר את השאלה כיצד התורה דחתה את סיפור הציווי עד אחרי תיאור סתמי של המסע.

גילוי שם הוויה בשמות ג'

ייסדנו (ב'יסוד הריבוד ארוך-הטווח') את החלוקה בין בחינת שם הוויה לבחינת שם אלוהים על פי הסתירה המכוננת בין 'ושמי ה' לא נודעתי להם' בשמות פרק ו' לבין ההתגלויות בשם הוויה, יחד עם הכפילות בכריתת הברית ועם התאמת בידול השמות לחלוקה רציפותית (סביב ההתגלויות ובמקומות נוספים). לכאורה, בשמות פרק ג' נמצאת סתירה מכוננת דומה לאותן התגלויות בשם הוויה; והיא עצמה מהווה כפילות ביחס לפרק ו', ולכן לכאורה יכולה להוות בסיס לפיצול ארוך-טווח נוסף של בחינת שם אלוהים. כפי שציינו (ב'החומר המיוחס לס"א'), נראה שהבעיה מדומה. אבל לפני הפתרון, נפרט את הבעיה.

בכל אחד משני המקומות – בפרק ג' ובפרק ו' – יש תיאור הנוקט שם אלוהים, שבו ה' מבשר למשה את הגאולה וגם מודיע לו את שם הוויה. כך, בפרק ו' (ב-ז):

וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו:
אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם...
לכן אמר לבני ישראל:
אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים...

אולם כבר קודם לכן, בפרק ג', בישר ה' למשה את הגאולה, ואף הודיע את שם הוויה.

בפרק ג' ניכר ריבוד. יש בו בחינה המשתמשת בשם הוויה, שלפיכך שייכת לבחינת שם הוויה הארוכה, ויש בה בחינה הנוקטת שם אלוהים ומחדשת את שם הוויה. כאן אנחנו מעוניינים רק בבחינה זו השניה, וממנה נצטט (ז-טו):

ויאמר... הנה צעקת בני ישראל באה אלי... ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים...
ויאמר משה אל האלהים:
הנה אנכי בא אל בני ישראל, ואמרתי להם: אלהי אבותיכם שלחני אליכם. ואמרו לי: מה שמו?
מה אמר אלהם?
ויאמר אלהים אל משה: אהיה אשר אהיה.
ויאמר: כה תאמר לבני ישראל: אהיה שלחני אליכם.
ויאמר עוד אלהים אל משה: כה תאמר אל בני ישראל: ה' אלהי אבתיכם, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שלחני אליכם. זה שמי לעלם, וזה זכרי לדר דר.

בבחינת שם הוויה בוודאי אין צורך לחדש את שם הוויה, ולכן שני התיאורים, בפרק ג' ובפרק ו', אינם יכולים להשתייך לבחינת שם הוויה; ואכן, שני התיאורים נוקטים שם אלוהים. נמצאות ביניהם כפילויות בשני מישורים: שני תיאורים שונים של בשורת גאולת מצרים (כפילות אחת), שכל אחד מהם כולל חידוש של הודעת שם הוויה על רקע אי-ידיעתו (כפילות שניה). וכיוון שהתיאורים אינם נמצאים יחד בתוך יחידה ספרותית מצומצמת, באופן שהיה ניתן לראות בהם ריבוד פנימי-מקומי של היחידה, לכאורה היינו צריכים לומר שיש כאן בסיס לקביעה שאכן קיימות שתי בחינות ארוכות-טווח שונות המשתמשות שתיהן בשם אלוהים וששתיהן כוללות את גילוי שם הוויה לראשונה לדור יוצאי מצרים.

אולם, נראה שאין כאן כפילות אמיתית. נראה שתפקיד ההתגלות בפרק ג', בבחינת שם אלוהים, איננו לצוות את משה כעת ללכת לבני ישראל או לפרעה, וגם אין מטרתה לבשר את הגאולה, אלא מדובר במעין נבואת הקדשה ומינוי, שבה ה' ממנה את משה באופן אישי להיות שלוחו, עבור שליחות בעתיד של הוצאת בני ישראל ממצרים.

משום כך אין בהתגלות זו לשון של ציווי מיידי כפי שמופיע בבחינת שם הוויה באותו פרק (ג', טז: 'לך ואספת את זקני ישראל...')¹⁰¹⁴ וכפי שמופיע בפרק ו' (ו', יא: 'בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו'), אלא רק תוכנית שליחות בעתיד: 'ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים'. המילה 'ועתה' איננה מתארת בהכרח זמן מיידי, אלא תפקידה רק פתיחת מסקנה מהדברים הקודמים. ולשון 'לכה' המופיע כאן בבחינת שם אלוהים (בשונה מבחינת שם הוויה, בה כתוב בפסוק טז: 'לֵך') איננו ציווי ללכת אלא לשון של תכנון עתידי (השווה: 'לכה נשקה את אבינו יין' – בראשית י"ט, לב; 'ועתה לכה נכרתה ברית' – שם ל"א, מד). ציווי אין כאן אלא שליחות עתידית בלבד.

בהקשר מינוי אישי זה, בדברי ה' הראשוניים למשה אין הודעת שם הוויה. הודעת שם הוויה באה רק כתגובה לשאלה של משה, שכבר חושב קדימה לשלב שבו יבוא אל בני ישראל (ג', יג):

ויאמר משה אל האלהים:
הנה אנכי בא אל בני ישראל, ואמרתי להם: אלהי אבותיכם שלחני אליכם. ואמרו לי: מה שמו?
מה אמר אלהם?

מזה נראה, שלולא משה שאל על כך בפרק ג', ה' היה מזכיר את שם הוויה לראשונה רק בפרק ו'.

אחרי פרק ג', משה יודע את שם הוויה ויודע שהוא עתיד לבוא אל בני ישראל ולבשר להם על גאולת מצרים ולהודיע להם את שם הוויה, ושהוא עתיד גם להישלח אל פרעה. אולם, בשלב זה לא נצטווה משה עדיין ללכת, אלא הוא נשאר במדין. רק מאוחר יותר, כאשר כבר לא נשקפה סכנה למשה, ה' מחזירו למצרים (ד', יט)¹⁰¹⁵, ושָם ה' פורש בפני משה את תוכנית הגאולה כמסופר בפרק ו'. שם הוויה עצמו אומנם כבר ידוע למשה מפרק ג', אך רק בפרק ו' הוא מצטווה להודיע אותו לבני ישראל. וגם מתחדש בפרק ו' שידיעת שם הוויה היא מניע עצמאי ליציאת מצרים, לצד ברית אבות ושמיעת נאקת בני ישראל.¹⁰¹⁶

נמצא, שניתן לקרוא את פרק ו' ברצף עם החלק של בחינת שם אלוהים בפרק ג', ואין ביניהם כפילות מיותרת. לכן גם אין מכאן בסיס לקביעת חלוקה בין שתי בחינות שם אלוהים, אלא הריבוד ארוך-הטווח כולל שתי בחינות בלבד.¹⁰¹⁷

שם אלוהים בתחילת בשלח

רשימת שימושים של סיפור התורה עצמה (לא משה בנאומיו) בשם אלוהים אחרי פרשת וארא לציין את ה' (לא במשמעויות אחרות או בצירופים קבועים) מופיעה בהערה 40. הצענו הסבר חלקי לחלק מהמקרים בהערה 60. כאן נסביר מקרה נוסף כזה – תחילת בשלח (שמות י"ג, יז-יט).

תיאור הזמן בתחילת הקטע 'ויהי בשלח פרעה את העם' טעון הסבר – הדברים המסופרים בעקבות תיאור זמן זה אינם קשורים לשילוח של פרעה אלא ליציאה עצמה ולמסלולם בהמשך; כיוון שכך, מדוע פתיחת העניין קושרת לשילוח של פרעה, ואינה פותח כדוגמת 'ויהי בהוציא ה' את העם ממצרים', או סתם 'ויהי בצאת העם ממצרים'?

בנוסף, סדר העניינים בפסוקים אלה אומר דורשני – המסלול שבני ישראל עתידים ללכת בו במדבר מסופר ומנומק, ולאחר מכן מסופרים שני דברים שזמנם היציאה ממצרים: שעלו חמושים, ושמשה לקח עימו את עצמות יוסף.

מסתבר, שעיקר העניין בפסוקים אלה הוא המופיע בסופם, דהיינו לקיחת משה את עצמות יוסף, לקיום השבועה שבישרה את הגאולה. בהקשר זה, כדי להדגיש את חשיבות הדבר וההתאמצות עבורו, הפסוקים מקדימים לספר את כל הגורמים לכך ששיקול פרגמטי היה מוביל שלא לקחת את העצמות: היה זה בשעה שפרעה שילח בחוזקה את ישראל (כפי שסופר לעיל י"ב, לא-לג), בעומדם לצאת למסע ארוך דרך המדבר ולא בדרך פלישתים הקצרה יותר, ועלו חמושים ומצוידים, בכל זאת הלך משה ולקח את עצמות יוסף עימו.

נמצאת כאן יחידה עניינית אחת. את שימוש היחידה בשם אלוהים כעת נקל להסביר בגין הנימוק לעיקר העניין: 'כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם...' – כיוון שהשבועה המקורית נקטה שם אלוהים (בראשית נ', כד-כה), אף סיפור התקיימותה, הכולל את ציטוטה, נוקט שם אלוהים.