כתיבת סוף התורה

ב'היקף עיקרון תורה מן השמים' כתבנו על היתכנות עקרונית של תוספת נקודתית מאוחרת לתורה לאור העיקרון של תורה מן השמים, על ההצדקה העקרונית לתופעה כזו, ועל גבולותיה. להצעתנו שם, גבולות סבירים של תופעה כזו מאפשרים היקף גדול יותר שלה בקצה התורה, בסופה, מאשר בתוך התורה. שם הבאנו את דעת התנא – ר' יהודה או ר' נחמיה – שיהושע הוסיף לתורה את שמונת הפסוקים האחרונים – דהיינו החל מ'וימת משה', ואת דעת ראב"ע שיהושע הוסיף את שנים-עשר הפסוקים האחרונים – דהיינו, את כל פרק ל"ד, החל מ'ויעל משה'. כאן נעסוק במניעים הספציפיים לכיוון חשיבה זה, ובהיקפו המתבקש. גם נציע שיקול נוסף להצדקת תוספת בסוף התורה על ידי יהושע דווקא.

הוספות יהושע: מניעי התופעה והיקפה

המניע של התנא ושל ראב"ע לייחס לכתיבת יהושע את הפסוקים האחרונים בוודאי איננו שלילת היתכנות תיאורטית שמשה יכתוב אירוע שעתיד להיות, שהרי התורה היא נבואה והיא כוללת דברים על העתיד.

אולם, דברי התורה על העתיד הם בדרך כלל פחות קונקרטיים וספציפיים ממה שמסופר כאן, ואינם בלשון עבר כמו כאן. ניתן לחשוב שאומנם אפשרי אבל בלתי סביר שה' יכתיב למשה סיפור קונקרטי ומפורט על העתיד כעל עבר.

זהו כנראה המניע של ראב"ע. אך נראה שלא זה המניע של התנא. שהרי, על פי מניע כזה, בוודאי צריך לומר כדעת ראב"ע ולהחשיב כהוספת יהושע את כל מה שמסופר על משה מזמן שהוא עוזב את ערבות מואב ועולה להר נבו – שהרי כבר מאז משה כבר איננו יכול לכתוב ולהעביר את הכתוב לישראל. התנא, שמוכן להניח שמשה כתב בלשון עבר על עלייתו מערבות מואב לפיסגת הר נבו, ועל דברי ה' אליו שם, ורק לא מוכן להניח שמשה כתב על מיתתו שם, כנראה מונע משיקול אחר.

אומנם, ניתן לחשוב שהתנא סבר שמישהו (אולי יהושע) עלה עם משה; שאחרי דיבור ה' למשה (ל"ד, ד) כתב משה את הדברים ומסר אותם לאדם זה; ושאז מייד ירד אדם זה מן ההר לפני שמשה מת שם. אבל כל זה מחודש, ואין לו רמז בפסוקים; לכן אם זו כוונת התנא, נראה שהיה צריך לפרש דבריו. ועוד, אם זו דעתו, מתבקש היה למצוא בדברי ר' שמעון, בר פלוגתתו בברייתא, התמודדות עם אפשרות זו.

נראה ללמוד על המניע העיקרי של התנא מדברי ר' שמעון בברייתא:

אמר לו ר"ש...
אלא, עד כאן הקב"ה אומר ומשה כותב ואומר, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע,
כמה שנאמר להלן (ירמיהו ל"ו, יח) 'ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו'.

רבי שמעון רואה צורך, לאור עמדתו, לאפיין את כתיבת משה פסוקים אלה כ'כותב בדמע'. תיאור זה משקף מצוקה אנושית קיומית של משה בכתיבתו על מות עצמו. ממילא ניתן להבין, שברקע דיון התנאים עומד קושי ברעיון שה' ידרוש ממשה לעשות דבר זה.

ואומנם, אזכור ר' שמעון את כתיבת ברוך בן נריה מפי ירמיהו בפשטות בא לבסס תופעה של הכתבה ללא השפעת הכותב על התכנים (ראה ירמיהו ל"ו, יז-יח ובמצודות; כך, בניגוד לרש"י מנחות ל. ד"ה כמו), וזה נראה כמתמודד עם שאלת היתכנות כתיבת משה על העתיד. נמצא, שר' שמעון מתמודד עם שתי טענות אפשריות נגד דעתו: טענה כיצד יצווה ה' ציווי אכזרי כזה לכתוב משה את מותו, וטענה כיצד יכתיב ה' למשה באופן קונקרטי כזה על העתיד כעל עבר. אולם כיוון שכאמור, טענה אפשרית מהסוג השני היתה אמורה להביא למסקנה של איחור שנים-עשר פסוקים ולא רק שמונה, מסתבר שהמניע של התנא הראשון הוא דווקא הטענה הראשונה, דהיינו שה' לא היה דורש ממשה דרישה כואבת וקשה, לכתוב על מות עצמו, שמזה מסיק התנא שיהושע כתב פסוקים אלה. ובניגוד לדעתו, ר' שמעון מוכן לקבל שה' ציווה למשה לכתוב על מות עצמו, וכתב משה בדמע.

כאמור, ראב"ע מאחר שנים-עשר פסוקים אחרונים, דהיינו את כל פרק ל"ד, משום שאלה מספרים בלשון עבר דברים שאחרי שאירעו כבר לא יכול היה משה לכותבם ולהעביר לישראל את שכתב. למעשה, כבר קודם לפסוקים אלה יש דברים שנראים ככתובים שלא על ידי משה.

כך, ל"ג, א:

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו.

פסוק זה מכנה את משה בכינוי ייחודי 'איש האלהים'; ומציין את זמן ברכת משה כ'לפני מותו'. שני הדברים היו נכונים ויכלו לשמש גם בהקשר מעשים קודמים של משה; ואינם מספקים מידע חדש נצרך. הופעותיהם דווקא כאן מובנות מאוד אם הפסוק נכתב על ידי אחר – יהושע – אחרי מות משה. יהושע מכנה את רבו משה 'איש האלהים', ומציין שדברים אלה שהוא בא להוסיף נאמרו כבר על ידי משה בעודו בחיים.

ולעיל ל"א, כד-כה מסופר שמשה דיבר אל הלויים אחרי שסיים משה 'לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם'. משמע, שבשלב זה בסיפור כבר סיים את מלאכת כתיבת התורה (כפי שננמק בהמשך) – לפני שאירעו הדברים שמסופרים לאחר מכן. מזה נראה שהחל מפסוק כו של פרק ל"א נוסף מאוחר יותר, מן הסתם על ידי יהושע; כמובן, תוך ציטוט דברים שכבר נאמרו על ידי משה.

שני נימוקים אלה כשלעצמם יכולים להצביע לכיוון מחשבה שלפיו כל מה שמופיע מהפסוק הנ"ל שבו משה כבר סיים לכתוב את דברי התורה על ספר עד תומם ואילך חובר על ידי יהושע. אולם זה בוודאי לא ייתכן, שהרי שירת האזינו בפירוש נכתבה על ידי משה (ל"א, כב) אחרי שה' התייחס אליה (יט-כא) ומן הסתם אמרה; וברכות וזאת הברכה הן בפירוש דברי משה (ל"ג, א).

מה שיש לומר לגבי דברים אלה (האזינו וברכות משה), אם כן, הוא רק שיהושע הוא שהוסיף אותם לספר התורה, אחרי שכבר נאמרו או אפילו נכתבו כשלעצמם, לא שהוא חיבר את כולם לראשונה.

לפירוט דברים אלה, נעקוב אחרי הסיפור בסוף התורה, החל מפרשת וילך.

סיפור כתיבת התורה

פרשת וילך מתחילה בפרק ל"א עם דיבור של משה, הכולל פניה שלו לישראל עם דברי פרידה מהם וחיזוקם (א-ו), וחיזוק פומבי של יהושע ומעמדו (ז-ח). ואז מסופר (ט):

ויכתב משה את התורה הזאת,
ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל.

משה כתב (או השלים לכתוב) את 'התורה הזאת', ואת הספר שנוצר מסר לבני לוי ולזקני ישראל. מהי 'תורה' זו שכתבה משה בשלב זה? כידוע, המונח 'תורה' משמש בתורה במשמעותיות שונות, וחל על היקפים שונים של תכנים. ממילא, יש לפרש כל מופע של המילה על פי הקשרה. כאן, מדובר בתכנים שנכתבים בספר, ספר 'תורה'. והתורה מאפיינת את התכנים המדוברים כתורה 'הזאת'. למה מכוונת ההפניה במילה 'הזאת'?

אברבנאל על אתר פירש: 'התורה הזאת – רוצה לומר: התורה בכללה כמו שהיתה', כלומר: משה כתב את אותה תורה כפי שכתבה. פירוש זה מאפשר גמישות רבה בזיהוי התכנים המדויקים שנכתבו בשלב זה, ואברבנאל משתמש בו להצדיק את דעתו שלפיו משה כתב בשלב זה רק את הנאום המרכזי של ספר דברים. אולם, לפירוש הזה, המילה 'הזאת' אינה אומרת דבר והביטוי הוא חסר משמעות. ניתן היה לכתוב באופן שווה-ערך פשוט 'ויכתב משה תורה', דהיינו כלשהי. פירוש אברבנאל אינו מתיישב עם מה שנשמע בלשון המשפט שהוא בא למסור ספציפיקציה כלשהי של התורה שכתבה משה בשלב זה.

ספורנו סבור אף הוא שמשה כתב בשלב זה רק חלקים מספר דברים, אך פירושו המילולי הוא שונה משל אברבנאל. הוא מפרש שההפניה במילה 'הזאת' היא לתורה שידובר בה בפסוקים הבאים, פסוקי מצוות הקהל (י-יג), שבהם משה מצַווה (יא-יב) '...תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם... ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת'. כוונת ספורנו היא כנראה, כפי שעולה מכינויו 'תורה' זו 'פרשת המלך', ללמוד על זהות תכני 'תורה' זו מדברי המשנה בסוטה (מא.): 'פרשת המלך כיצד... וקורא מתחילת אלה הדברים עד שמע, ושמע, והיה אם שמוע, עשר תעשר, כי תכלה לעשר, ופרשת המלך, וברכות וקללות עד שגומר כל הפרשה'.

אולם, לזיהוי זה של הנקרא בהקהל כפרשיות מספר דברים אין שום בסיס בפשט. אפילו אם נפרש איכשהו מהקשר פרשת הקהל שהכוונה שם היא לספר דברים (כך, הרמב"ן כאן 'על דעת רבותינו') או לנאומו המרכזי, רשימת הפרשיות שהמשנה מונה בוודאי מהווה צמצום של תורה שבעל פה ביחס למה שניתן להבין כעולה מפשט הפסוקים⁸⁹¹ – אולי מתוך הנחה שהמצווה היא לבחור ולקרוא פרשיות כלשהן מתוך התורה (אולי, דווקא פרשיות הכוללות תכנים בעלי אופי מסוים), וחכמים קבעו את הפרשיות הספציפיות.⁸⁹² אין בפשט הפסוקים שום בסיס לזיהוי מה מיועד להיקרא בהקהל יותר מאשר לזיהוי מה שכתב משה, ולכן לא ייתכן שהמילה 'הזאת' בכתיבת משה באה לפרש את כתיבת משה באמצעות הפניה לפרשת הקהל.

אלא, מסתבר כדעת רש"י, הרמב"ן, ועוד,⁸⁹³ שהכוונה כאן היא שמשה כתב, או השלים לכתוב, את כלל התורה, על חמשת חומשיו. לפי זה, פירוש 'התורה הזאת' הוא: תורה זו שבה כתובות מילים אלה ושאתה, הקורא, קורא בה כעת. הפסוק מניח שמירה עתידית על זהות תכני הספר, ובהתאם להנחה זו מזהה את מה שמשה כתב או השלים לכתוב בשלב זה של הסיפור באמצעות הפניה לספר שמוכר לקורא.

בעצם, מסתבר כדעת רד"צ הופמן (על דברים י"ז, יח) שזוהי דרך קבועה בספר דברים, להשתמש בביטוי זה ודומיו לציין את כלל התורה, וזה משמעות הביטוי בכל מקום (הוא מופיע רק בספר דברים). מכל מקום לענייננו, הביסוס שהצענו לפירוש הביטוי כאן אינו תלוי בכלליות זו.

נמצא, שבשלב זה בסיפור משה השלים לכתוב את כלל התורה. למרות זאת, הפרק ממשיך בסיפור אירועים נוספים: ציווי משה על מצוות הקהל, ודברי ה' למשה וליהושע. ולאחר מכן מופיע (כד-כו):

ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם,
ויצו משה את הלוים נשאי ארון ברית ה' לאמר:
לקח את ספר התורה הזה, ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' אלהיכם, והיה שם בך לעד.

הרמב"ן (על פסוק ט) מפרש ששני אזכורי כתיבת משה את התורה מכוונים לאותה כתיבה, ושמהאזכור השני יש ללמוד שמה שנכתב כלל את כל התורה כולה עד סופה ממש, דהיינו עד 'לעיני כל ישראל' (ל"ד, יב). אולם, מלבד השאלה הכללית שבה אנו עוסקים, האם סביר שה' הכתיב למשה סיפור העתיד כעבר, קשה על פי פירוש זה להבין את הצורך בשני האזכורים, את מיקומי שני האזכורים, ואת ההוספה 'עד תמם' דווקא בשני.⁸⁹⁴ מסתבר יותר, ששני המשפטים בעניין כתיבת משה את התורה מספרים שני שלבים שונים בסיפור, כאשר בכל שלב משה כתב רק את מה שכבר אירע באותו שלב – על פי העיקרון של ראב"ע, שלפיו ה' אינו מכתיב סיפור העתיד כעבר. תחילה, כתב את התורה עד דברים ל"א, ח, כמסופר בפסוק ט; אחרי שאירעו הדברים המסופרים משם עד פסוק כג, הוסיף את סיפור אירועים אלה לתורה, והשלב שבעקבות זה נקרא בפסוק כד 'ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם'. מכאן ואילך, לא כתב משה בתורה.

לפי זה, תיאור דיוק שלמות ההיקף כ'עד תמם' אינו מתייחס לספר התורה השלם כפי שנמצא ביד הקורא, דהיינו אינו מתייחס ל'תורה הזאת' – שהרי ב'תורה הזאת' שביד הקורא קיימים הדברים משם ואילך, שטרם נכתבו בשלב זה. ואכן, לשון רבים של 'תמם' מוכיח הסבה אל 'דברי' – דהיינו התכנים שבתורה, כדבר מופשט יותר שיותר בקלות סובל מובן של היקף פחות מדויק: התכנים הכלליים שבתורה. דבר זה מאפשר לתיאור השלמות 'עד תמם' לסבול משמעות כסיום מלאכת הכתיבה של משה, ולאו דווקא כהשלמת ספר התורה כולו. לעומת זאת בתיאור הכתיבה הראשון, בפסוק ט, מושא הכתיבה איננו 'דברי התורה הזאת' אלא 'התורה הזאת' עצמה – אבל, בהיעדר ההדגשה 'עד תמם' יכול להשתמע כמתייחס רק באופן כללי לתכני ספר התורה. תיאור הכתיבה השני רוצה להדגיש את השלמת מלאכת הכתיבה של משה באמצעות הביטוי 'עד תום', אך כדי שלא ישתמע כמתייחס ממש לכל ספר התורה המוכר, מסב את הביטוי על 'דברי' התורה. כך נמצא, שהתיאור הראשון רק מספר על שלב שבו משה כתב את עיקר התורה; התיאור השני מספר על שלב שבו סיים את מלאכת כתיבתו.

בין שתי הכתיבות של משה, מסופר בין השאר שה' ציווה את משה ויהושע (יט): 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם'. 'השירה הזאת' היא כמובן שירת האזינו, המופיעה לקמן בפרק ל"ב, וברור שה' אמר את השירה למשה וליהושע בשלב זה. ושם מייד מסופר (כב): 'ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל'.

כל זה מופיע בתורה לפני פסוק כד 'ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת...'; שירת האזינו עצמה כתובה רק בהמשך, בפרק ל"ב. מפרשים התקשו בלשון רבים של ציווי ה' 'כתבו לכם את השירה הזאת', ביחס לקיום הציווי בלשון יחיד 'ויכתב משה' (ראה ראב"ע ורמב"ן). ייתכן, שמשמעות דברי ה' אלה היא לשתף את יהושע במלאכת הכתיבה בתורה. משה כתב את השירה תחילה – אבל לא בתורה, אלא כספר עצמאי שממנו לימד ביום ההוא את בני ישראל; מאוחר יותר, הוסיף משה לתורה את מה שאירע מאז הכתיבה הראשונה, ובכלל זה ציווי ה' על שירת האזינו (יט) ותיאור כתיבת משה עצמו את שירת האזינו ולימודה לבני ישראל (כב), אך בלי לצטט את השירה עצמה, שנשארה בשלב זה כתובה בספר האחר שכתב. לאחר מכן אירעו הדברים המסופרים אחרי שכילה משה לכתוב (ל"א, כד ואילך), ובכללם הקראה ציבורית של שירת האזינו (כמסופר ל"א, ל ואלך). על יהושע נפלה המשימה לכתוב בתורה סיפור אירועים אלה בספר התורה, ובכלל זה הוספת נוסח שירת האזינו – הכתוב כבר בספר העצמאי של משה; והוספת ברכות משה לשבטי ישראל – שכמובן, משה אמרם כמסופר.

להצעה זו, ייתכן שהוספות יהושע לתורה באופן כללי אינן שוות-ערך להוספות אפשריות מאוחרות יותר. יהושע הוסמך על ידי ה' כשותף במלאכת כתיבת התורה. אומנם, באופן מפורש הוסמך יהושע רק ביחס לכתיבת שירת האזינו, אבל אולי שיתוף זה של יהושע הקנה לו את סמכות התרומה לכתיבת התורה גם ביחס לסיפור כלל האירועים הכתובים שאירעו אחרי שהשלים משה את כתיבתו.

עבור אלטרנטיבה מתונה יותר, ניתן להציע שבכל אחד משני השלבים שבהם משה השלים את התורה, כלל בכתיבתו לא רק את מה שכבר אירע אלא גם כתב בלשון עבר את מה שתכנן לעשות הוא עצמו מייד לאחר מכן, שהרי דברים אלה כבר ידועים לו בבירור. לפי זה, בהשלמה הראשונה (המתוארת ל"א, ט₁) כתב כבר בלשון עבר את נתינת התורה לבני לוי וציווייָם במצוות הקהל (ט₂-יג), וכנראה חשב אז שבזה יסיים את כל פעילותו שתיכלל בתורה. אחרי התגלות ה' שכללה את חידוש שירת האזינו (המסופרת יד-כא, אולי גם כג אם כדעת רש"י ורמב"ן המצַווה בו הוא ה', בניגוד לדעת ראב"ע לפסוק טז), כתב משה את שירת האזינו (כמסופר בפסוק כב) – בתורה עצמה לפי הדרך הנוכחית (ועשה כן לבדו, אף על פי שבפשטות ה' כלל גם את יהושע בציווי הכתיבה – כדעת הרמב"ן לפסוק יט, ובניגוד לדעת ראב"ע). וכמסופר לאחר מכן (כד) השלים פעם שניה את כתיבת התורה על ידי הוספת הדברים שאירעו בינתיים – וכתבם בספר קודם לשירת האזינו, כמופיע לפנינו. וגם כתב שם אז, לדרך זו, את סיפור מה שתכנן לעשות מייד – דהיינו ציווי הלוויים לשים את ספר התורה בארון וגם הקהלת מנהיגי העם להקראת השירה (כה-ל).

ייתכן לדרך זו שגם דברי משה המסופרים אחרי השירה (ל"ב, מד-מז) כתבם משה בתורה, במסגרת אותה כתיבה אחרונה שסופרה קודם (ל"א, כד), מתוך ידיעתו שעתיד לאומרם; או ייתכן שפסוקים אלה כתבם יהושע (ואולי פסוק מד חוזר על מה שסופר ל"א, ל כדי לכלול את יהושע בסיפור אמירת השירה). מכל מקום גם לדרך זו, משה לא עסק כלל בכתיבת סיפור מיתתו, אלא החל מסיפור דברי ה' למשה המורים לו לעלות להר נבו למות (ל"ב, מח ואילך) הכל הוספת יהושע לתורה (ובכללם כאמור דברים שאמר משה וכתב יהושע).